"מה הקטע שלכם בספר תורה?"

את הטור הבא אני כותב בעקבות ולכבוד דודי ודודתי היקרים הי"ו, הזוכים להכניס ספר תורה ביום שני ט' אלול, בעיה"ק ירושלים.

אין כמו האוויר של ירושלים, בשעת ערב זו של חודש אלול. תצחקו, אבל אני אוהב כל כך את האווירה הירושלמית, בפרט ברובע היהודי של העיר, עד שכשאני רוצה להתבודד לי עם מחשבותי, מספיק לי לתפוס פינה שקטה ליד ביכ"נ החורבה הוותיק, לשקוע במחשבות, ו...זהו. זה הכל בשבילי.

בראשי עוברות מחשבות מרגשות על ספר התורה שאני אמור להכניס בעזרת ה', מחר. הרבה השקעתי בשביל להגיע לרגע זה. אתם יודעים, לא מעט כסף, ריצות, ובעיקר, הלחץ מול הסופר, שנה וחצי. מזל שאני מכיר את הסופר וסומך עליו. זה הקל עלי קצת.

והנה כך, באמצע המחשבות, חודרת לאזני הקריאה הנדהמת, "דניאל! אני לא מאמין! שניםםם, שנים שלא ראיתי אותך! מה קורה, איש יקר?".

עוד לפני שאני מרים את העיניים, אני כבר מגיב "רפי! במקום הכי לא צפוי!".

אתם יודעים, כאן מגיע החיבוק, והמלל שמנסה לכסות על פער השנים הרבות שלא התראינו. רפי הוא חבר נעורים, מאלה שאתה לעולם לא שוכח. וכך מתגלגלת השיחה ומגיעה למה שאני רוצה לספר לכם.

"אז מה, איש טוב", חמוד רפי, תמיד מכנה אותי כך, "אתה יושב פה, ואם לא השתנית מלפני עשור, משהו תופס את מוחך, אה?". הניגון המוכר הזה בשאלה של רפי מעלה לי חיוך. ועדיין, לך תסביר לו, לחבר מפעם, שלא יודע יותר מידי על יהדות, לך תסביר לו את ההתרגשות שלך...

אז ככה, בפשטות: "מחר אני מכניס ספר תורה!".

"מה... זה, בכתב יד, על עור...?", הוא מעכל, משהו הוא כן יודע. "אבל תגיד לי, דניאל, אתה בחור שקול... זה בטח לא זול?!...", הוא מתנסח בזהירות.

"אכן. צודק. ואני ממש מרוגש!".

"אבל מה כל הקטע הזה?", הוא מזדעק, וכבר לא בורר מילים... "אל תאמר לי שבשביל 'חתיכת יודאיקה' השקעת כל כך הרבה כסף, ובטח לא מעט כאב ראש. מה הסיפור?".

ידעתי שזה יגיע לשם. שמחתי על כך, שאף על פי שהוא לא חי כמוני, בתוך היהדות, יש לי למי להסביר את רגשותי. הוא תמיד משתדל להיות ענייני.

"תשמע, רפי, אמרת, אני אדם שקול, אתה מכיר אותי כרציונאלי, לא אחד שמחליט מהבטן, ואתה צודק", הגבתי מרוגש. "אתה לא מבין לאיזה סיפור הכנסתי את עצמי. זה לא רק הכסף, זו ציפייה, ומעקב אחרי הסופר במשך כשנה וחצי. זה חתיכת פרויקט. גם הטקס עצמו של הכנסת ספר התורה. ואם אני אכן אדם שקול, כנראה שבשבילי זה לא סתם משהו רגשי, 'חתיכת יודאיקה', זה יותר, לא?".

"מממ... אפשר לחשוב על זה ככה... אם ארצה לכבד אותך... אבל באמת, מה הקטע?".

"אתה יודע, כל חיי אני מקיים את התורה. אני אוהב אותה, ומעריך את מה שהיא מוסיפה לחיי. אבל זה לא רק זה. התורה בשבילי היא ערך! תראה, אנשים משקיעים המון זמן, כוח וכסף, על ערכים שהיום כאן, ומחר, כשהם הולכים מהעולם, הם מנותקים מאותם ערכים. אצלי, התורה היא מרכז החיים! וכשהיא חשובה לי כל כך, אני מביע זאת בפעולה הזו של כתיבת ספר תורה. דווקא בגלל שזה כל כך לא פשוט, זה משהו שגם משאיר בי רושם, ותחושה שאני עושה דבר גדול. כשאני יודע שהשקעתי בזה כל כך, אני חי את זה יותר. זה גם חלק מהמורשת שלי לילדי. זה חשוב לי שגם הם ינהלו את חייהם באור של התורה, חיי רוח, חיים ערכיים, לא חיים רדודים שבהם ההנאות החולפות הן הקובעות את הכיוון בחיים!".

"היי, היי, היי! מה אתה רוצה לומר, שהחיים שלי, למשל, הם רדודים?", כעס רפי.

אופס, לא התכוונתי בכלל לדבר עליו, דיברתי בלהט על רגשותי, אבל מבין איך זה יצא לו. "לא אומר זאת. אני מכיר אותך כאדם ערכי, אבל... תראה, רפי...", עכשיו אני מתנסח בזהירות. "אלה ערכים אחרים. אני מדבר על ערכי רוח. בן אדם, נרצה או לא, בנוי מחומר ורוח, מניח שגם אתה מרגיש זאת מידי פעם. אנחנו הרבה מעבר למכונה מתוחכמת. גם אתה, כשכואבת לך הרגל, אתה לא אומר 'אני כואב ברגל', אתה אומר 'כואבת לי הרגל'. כי אתה יודע שאם ייקחו לך את הרגל, אתה תישאר אתה. אתה מבין שהגוף שלך הוא שלך, הוא לא אתה, הוא כלי שלך. ה'אני' הזה אינו חומרי, והוא דורש את שלו! בלי המזון הרוחני אנשים חשים ריקנות, מי פחות ומי יותר, וזו הסיבה לכך שאנו זקוקים לערכים הרוחניים. אני מקבל את זה בכמויות נדיבות מחיי התורה, מלימודה! ו'זה למה' אני משקיע כל כך במצווה הזו של כתיבת ספר תורה. זו פעולה של אהבת הערך של התורה. וכמו שאמרתי, זה המסר שאני מרגיש בעצמי, ומוריש לילדי. מבין?".

לא קל להסביר לאסקימוסי מה זה חום של ארבעים מעלות... הוא הבין? בעצם, זו לא דוגמא טובה, הוא יהודי ממש כמוני. ותשמעו מה הוא אומר: "תראה דניאל, אני מבין שיש פה משהו. ואתה יודע מה? אם אני מנסה לחשוב איך היינו נראים, אנחנו היהודים, ללא המצווה הזו... עם כל הצרות שעברנו במהלך אלפי שנים, לא יודע מה היה נשאר לנו מהערכים שלנו. אל תראה אותי ככה, גם לי חשוב שתהיה התורה, לא כמו שאתם 'מפרשים' אותה, אבל כמות שהיא, זה חשוב גם לי. זה חלק מהמורשת והייחודיות שלנו. זו הבשורה שבאה לעולם, והורידה את המוסר אל בני האדם. כן, כל העולם היה נראה אחרת. הרבה ערכי מוסר אוניברסליים, נשאבים מהתורה שלנו. נראה לך שאוותר עליהם - עליה?! יפה. אנשים כמוך במשך כל הדורות, אחראים על המוסר שהגיע לכלל האנושות, ועל זהותנו וייחודיותנו היהודית. מעריך!".

חייכתי. הוא הבין יותר משהסברתי. אמרתי לכם כבר שהוא בחור רציני. "האמת, שחכמי ישראל התייחסו להגיון שבמצווה זו, ואמרו דברים דומים. ואגב, ללא ה'פרשנות' שלנו – תורה שבעל פה, אם היית מתבונן בפסוקי התורה המצווים על כתיבתה, היה אפשר להבין אחרת את המצווה, והכל היה מתפספס! ללא תורה שבעל פה, התורה הייתה נראית לא מובנת, ואפילו ללא טעם. התורה שבעל פה, היא המקנה את ההבנות הנכונות, ההגיוניות, והמובילות לחיים מאושרים ומספקים, כמו שמוכיחים גם מחקרים שוב ושוב, שהאנשים המאושרים ביותר, הם אלו השומרים את התורה. ועם כל זאת, המצווה היא על התורה הכתובה, בה 'מקודדת' כל התורה. אבל, אנחנו כבר גולשים. אולי נשב על זה מתישהו, אבל את ההתרגשות שלי, אתה מבין?".

הנה החיוך הראשון של רפי בדקות האחרונות. "מתי זה, הכנסת ספר התורה? מה שלא יהיה, אני מגיע עם כל משפחתי. גם אני רוצה להעביר מסר לילדי, בדרכי שלי. אתה לא תתנגד, כן?", מתרחב החיוך.

"ודאי! יהיה שמח ומרגש!".

פגישה שהתחילה בחיוך רחב, וכך גם הסתיימה.