הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ט’: הצחקנו את התכניות שלנו

אין זה סוד כי אצל חולי האונקולוגיה תכניות הן המלצה בלבד. אנחנו יכולים לתכנן כמה שאנחנו רוצים, ולתת לכנפי הדמיון לשאת אותנו הרחק – אבל הסיכוי שהתכנית אכן תצא לפועל, הוא כמעט כמו הסיכוי שמחר בבוקר אנו נתעורר לקול צלצול הטלפון מבית החולים, שבו מודיע לנו הרופא שלשמחתם הייתה טעות בדיאגנוזה של המחלה, ומדובר רק בשפעת קלה שתחלוף תוך כמה ימים. חלום מתוק מדי...

אבל כמו שאף פעם לא נשלול אפשרות חלומית כזו, כך גם לא נשלול את האופציה שאולי פעם התכניות שלנו ייצאו אל הפועל. זאת גם מתוך הנחה והבנה שאם לא נתכנן, בוודאי לא ייצא שום דבר אל הפועל.

לכן אנחנו מתכננים תכניות כטוב לבנו, ומכאן ואילך אנחנו נתונים לרחמיו של הבורא. מה שירצה הוא יחליט, ומה שיחליט הוא מה שטוב לנו...

שנתיים פחות חודש, כשאנו עמוק עמוק בנתיב האונקולוגי, מנוסים ומיומנים, המשכנו לתכנן תכניות. והפעם התכנית שלנו הייתה כזו:

הפנים היפות של עם ישראל

בתוך שלל ארגוני החסד הרבים והנפלאים, המלווים כל אחד בתחומו את החולים האונקולוגיים במלחמה העיקשת מול המחלה האכזרית, ישנו גם ארגון החסד החשוב והמיוחד "רחשי לב". העומדים בראשו, הם הרב ראובן גשייד ובנו היקר שימי, ההולכים באנושיות וברגישות לפני המחנה, מנתבים ופועלים גדולות רבות ונצורות לכל אורך תקופת המחלה והניסיון של החולים הקטנים ובני משפחותיהם.

שבעים פנים יש לסיוע; פעם הוא טכני, פעם הוא רגשי, פעם הוא רפואי, פעם הוא חווייתי ופעם הוא רוחני – הצד השווה ביניהם, שהוא תמיד טוב, מועיל ומוכרח.

כחלק מן הסיוע הרוחני ארגן הארגון מסע קודש רוחני לאוקראינה, שבו נוטלים חלק כל האבות השייכים לקטגוריה שאליה השתייכתי. המסע תוכנן ליום היארצייט של "סנגורם של ישראל", רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, החל בכ"ה בתשרי, יום חמישי באותה שנה.

ממקום ציונו הקדוש אמור היה המסע להמשיך לקברי צדיקים נוספים הטמונים ברחבי אוקראינה הגדולה, עד לסיומו של המסע ביום שני כ"ט בתשרי לפנות בוקר. ארבעה ימים של התנתקות מקרקע המציאות, והתחברות אל עולמות שמימיים, נעלים ונשגבים.

אבל נוצרה בעיה לא קלה, שאיימה לבטל את השתתפותי במסע. חתונה משפחתית הייתה אמורה להתקיים בל' בתשרי, יום שלישי של אותו שבוע. לא היום העמיד אותי בפני בעיה, כי אם מקום החתונה: לונדון רבתי.

כרטיס הטיסה שיכולתי להשיג נועד לראשון בלילה, מה שיצר התנגשות בין שתי הנסיעות. הייתי צריך לבחור בין עיקר לטפל, ועוד קודם, להחליט מה נחשב עיקר ומה נחשב טפל.

אבל האנשים הטובים שתמיד חיכו לנו בצמתים הקשים של החיים, ברוב מרצם פתרו לנו גם את הבעיה הזו, והשיגו לנו כרטיס טיסה ליום שני בצהריים. וכך היה הלו"ז: אני אנחת בארץ ביום שני לפנות בוקר, ובאותו היום בשעות הצהריים אמריא שוב ללונדון, והפעם עם אביטל, לחתונה המשפחתית שאנו אמורים להשתתף בה.

עד כאן החלום. מה נעים ומה נחמד...

המסע לאוקראינה החל כמתוכנן ביום חמישי. הסיכוי שלא אשתתף בו בעקבות איזה אירוע רפואי שיפתיע פתאום היה קלוש, מכיוון שבכל מקרה הילדה לא תישאר לבדה; אביטל הייתה לצדה במסירות, ועשתה כל שיכלה על מנת שאוכל לנסוע למסע הרוחני בראש רגוע ונקי.

סנגורן של ישראל

ברוך השם נחתנו באוקראינה. משדה התעופה נסענו ישירות לציונו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל. נצבנו, עשרות הורים הנאבקים בחיי השעה ובחיי העולם, למול הציון הקדוש של סנגורן של ישראל. מה אנו צריכים בשעה זו אם לא סנגור?

לכל אורך המסע הייתי צמוד למכשיר הנייד, להתעדכן על כל בשורה שלא תבוא, וברוך השם, היא לא באה.

דומה עולמנו לליל החתונה, שגם אם לא נרצה, הוא נגמר בסוף. וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף, גם המסע של "רחשי לב" נגמר והסתיים לו, פיזית אבל לא רגשית. הכל נשאר בנו והולך עמנו עד היום...

ברוך השם נחתנו באוקראינה. משדה התעופה נסענו ישירות לציונו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל. נצבנו, עשרות הורים הנאבקים בחיי השעה ובחיי העולם, למול הציון הקדוש של סנגורן של ישראל. מה אנו צריכים בשעה זו אם לא סנגור?

לכל אורך המסע הייתי צמוד למכשיר הנייד, להתעדכן על כל בשורה שלא תבוא, וברוך השם, היא לא באה.

דומה עולמנו לליל החתונה, שגם אם לא נרצה, הוא נגמר בסוף. וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף, גם המסע של "רחשי לב" נגמר והסתיים לו, פיזית אבל לא רגשית. הכל נשאר בנו והולך עמנו עד היום...

נסענו לשדה התעופה לכיוון ישראל. חוזרים הביתה. בטרם עלייתי למטוס התקשרתי לאביטל לשיחת עדכון אחרונה, כדי לדעת שתכניות הטיסה ליום המחרת נשארו בעינן לפי שעה, ולא השתבשו בגלל איזה חיידקון שקפץ לבקר.

מהצד השני של האפרכסת שמעתי שהכל רגוע והכל בסדר, נסיעה טובה...

לפנות בוקר של יום שני נחתי בארץ, ומיהרתי לתפילת ותיקין. לאחר מכן פניתי בגעגוע לעבר ביתי ומשפחתי וגם לנוח קמעה לקראת הטיסה הבאה ללונדון, המתוכננת לעוד כמה שעות בלבד.

השעה הייתה שש בבוקר. שקט אופייני של בוקר ליווה אותי, ולא הכין אותי לקראת הבאות.

הטיסה

הנה אני פותח את דלת ביתי, ומולי קמה וגם נצבה חמותי תליט"א...

"הגעת לסייע לנו בהכנות לטיסה?", שאלתי ללא כוונות ציניות מיוחדות.

חמותי הנסערת ענתה לי: "כן, כן, הגעתי לסייע לכם, אבל לא בהכנות...".

לרגע לא הבנתי את מה שהיה נדמה לי כתחילתה של בדיחה או מתיחה שלא הייתי מורגל בה.

שאלתי אותה ביתר רצינות, תוך שאני נכנס הביתה:

"מה אמרת?

למה התכוונת?

קרה משהו?".

הבטתי על מיטתה של שבוּש, דהיינו מיטתי, ואני רואה שהיא ריקה. גם המיטה של אביטל ריקה.

איפה הן?

איפה שבוּש?

איפה אביטל?

קרה משהו?

"למה הן לא בבית?".

אגלי זעה החלו לעטוף אותי, ורעש הדופק שבי כמעט והעיר את שאר הילדים הישנים בבית.

מה קרה לשבוּש?

חמותי, ההמומה לא פחות, כשדמעות דאגה זולגות ללא שליטה, אך בקושי הוציאה את מילותיה מהפה: "החום של שבוּש עלה באמצע הלילה. אביטל הזעיקה אותי לכאן, ופינתה את שבוּש באמבולנס לבית החולים לטיפול מהיר בחיידקים החדשים המתפתחים".

"אבל יש לנו טיסה בעוד כמה שעות!!!", אני צווח ככרוכיא.

צעקותי כמו הצחיקו את החיידקים. המום וטראומתי צבטתי עצמי כלא מאמין על נחיתת החירום לקרקע המציאות, והתקשרתי לאביטל במהרה כדי להתאכזב ולדאוג יחדיו.

ברור שהטיסה שתוכננה לצהריים בוטלה.

הטיסה בוטלה, אבל לא הרצון להמשיך לחיות, להמשיך לתכנן תכניות. זאת המלחמה שלנו.

לקראת הצהריים, כשנדמו רעשי האכזבות והושתקו רעמי הסערה, ישבנו עם רופאי המחלקה האונקולוגית כדי להבין מבחינה רפואית מה ההתפתחויות במצב של שבוּש, מי נגד מי ולאיזה כיוון מתקדמים, אם בכלל.

ברוב אכזבתנו, העזנו אף לשאול את הרופאים אם אפשר להזמין כרטיס טיסה חדש ליום המחרת, אם המצב ישתפר, כמובן.

אבל הרופאים רק הבהירו לנו כי בשלב זה הם עדיין אינם יודעים מה התכניות של החיידקים, ולאיזה כיוון הם מתכוונים להוביל אותנו. הכוננות בשיאה על כל צרה שלא תבוא, ואנו ניאלץ להמתין עוד יומיים לפחות...

בבית, הילדים זרמו עם שגרת האכזבות. לא שהייתה להם ברירה אחרת... אף אחד אינו יודע איזה חותם זה השאיר אצל כל אחד, כל ילד ונפשו הרכה ונימיה הייחודיים.

רק זאת אני יודע, כשהילדים ראו שיש להם הורים חזקים ויציבים – או כאשר היינו חזקים באמת, או משום שהוכרחנו להעמיד פנים כאלו, בהבנה שהאופציה החלופית גרועה הרבה יותר – הם הצליחו להכיל את האירוע ואף להתבגר קמעה בזכותו.

בפינת הבית רבצו המזוודות כאבנים שאין להן הופכין. לא היה למי מאתנו האומץ לפרק את המזוודות שהוכנו בשמחה ובצהלה מבעוד מועד. היו שם המזוודות שלנו ההורים, והמזוודות של כל ילד וילדה עם הציוד המספק לימי שהותם אצל המשפחה המתנדבת שיועדה להם...

יומיים חלפו במהירות, ויום רביעי הגיע. אנו רוצים לבדוק את האפשרויות העומדות בפנינו; אולי נמריא ללונדון. בחתונה לא היינו, אבל אולי נספיק לפחות את שבת השבע ברכות.

אולי?

פנינו לרופאים על מנת לקבל מצב חיידקי עדכני לרגע זה, אולי תהיה בשורה, אבל הרופאים אמרו לנו שעדיין לא התקבלו התוצאות של התרביות החדשות שנלקחו הבוקר. "אנא המתינו ותיענו לפי התרביות...".

אז טסים או לא???

חכו, חכו, לפרק הבא. גם אנחנו חיכינו...

לתגובות: shalom8410966@gmail.com