"אין מקום לשתיים", פרק כ': מקומות תפוסים

גיטי נכנסה אל הכיתה.

את הימים הראשונים של שנת הלימודים הפסידה. שנת הלימודים נפתחה כרגיל, וגיטי כאבה על כך. כאילו הצהירה הנהלת הסמינר, שדבורי אינה חשובה דיה כדי שיאחרו בעבורה את פתיחת שנת הלימודים. זאת הייתה מעין הצהרה שדבורי לא תלמד כאן השנה.

גיטי ידעה שהיא מגוחכת. שנת הלימודים הייתה נפתחת גם אם חלילה היה אסון גדול יותר קורה. משרד החינוך, המכריז על פתיחת השנה, לא ממהר להכריז על דחייה. דבורי לא תלמד כאן? ודאי. עם כל הצער, זוהי אמת לאמתה. שבועות, אולי חודשים ארוכים, לא תחזור דבורי ללימודים, וזה ברור. תחילה על דבורי להתעורר ולחזור לחיים. אחר כך יבוא שלב ההחלמה של הגדם, ההחלמה של דבורי והריפוי המינימלי שאפשר להעניק לה. אחר כך יבואו חודשי שיקום והתאמת פרוטזה. לא בקרוב תבוא דבורי לכאן, לא בקרוב.

גיטי הביטה כה וכה. היום הרביעי ללימודים. היא בכיתה י"א סמינר, יש סמינרים שמכנים אותה כיתה ג', והמחנכת שלה היא המורה אסתר הופנר. נעים להכיר, גיטה שוורץ. בוקר טוב לך, וברוכה הבאה לעולמם של הבריאים והחיים.

גיטי בדקה סביבה אם יש מקום פנוי. מספר הבנות בכיתה היה שלושים וחמש, כך שתמיד ישבה מישהי לבדה, וגיטי ששה ושמחה לאפשרות שזו תהיה היא, אלא שהשיקול המתמטי הפשוט הכריז, שכעת נוכחות בכיתה שלושים וארבע תלמידות, היות שדבורי איננה.

"גיטי?" זו הייתה יעל, שהייתה ידידה טובה למדיי עד שקרה מה שקרה. מאז התכנסה גיטי בתוך עצמה, ולא חלקה את רגשותיה עם אף אחת.

"כן?" היא לא שמה לב שהיא עומדת במרכז הכיתה וסוקרת את הבנות היושבות.

"את יכולה לבוא לשבת לידי".

"באמת?" גיטי הופתעה. יעל פקטר הייתה אחת הבנות הפופולריות ביותר בכיתה. איך זה שנשאר מקום לא מאוכלס לידה?

"באמת. זה בסדר".

"איך..." החלה גיטי, וקטעה עצמה. מה תשאל? איך נותרת לבדך? יופי של שאלה. טקט במיטבו. תתאפסי, גיטי, אחרת תמצאי עצמך במצבים לא נעימים. תתרכזי. את בכיתה עכשיו, לא בבית חולים. עם חברות, לא עם שרון העובדת הסוציאלית או עם דוקטור סטף. את בכיתה, עם בנות רגילות ועם מורות רגילות.

"שמרתי לך מקום", יעל הבינה מה עמדה גיטי לשאול. תמיד הייתה נבונה וחריפה, בעלת קליטה מהירה ואינטואיציות מעולות, אבל כעת לא נזקקה לכל זה.

"אה", היא נבוכה, "תודה".

"על לא דבר". ענתה יעל וחייכה.

גיטי גררה עצמה בכוח אל הכיסא. הניחה את ילקוטה על הרצפה והתיישבה על הכיסא. ידיה תמכו בראשה ומבטה בהה בחלל. היא שמה לב שיעל קוראת לה רק אחרי שזו האחרונה נגעה בידה בעדינות, והיא קפצה מבהלה: "אה? מה? אה..."

"שאלתי אם את יודעת מה המערכת היום".

"לא, אני לא". גיטי לא ידעה כמה ינהגו בה המורות בסלחנות. הן מבינות שהיא עברה משבר, אבל לבטח לא משערות את עומקו. אם היא הייתה דבורי עצמה, הייתה זוכה ליחס של ויתור מפליג וסבלנות יתרה, אבל היא לא דבורי. תוך שבוע-שבועיים יבקשו המורות שתשלים מה שחסרה, שתחזור להיות מה שהייתה, שתצליח במבחנים, תכין שיעורי בית למופת, תשתתף בשיעורים היטב ותַראה לכולם שהיא בסדר. ובכן, עברו רק ארבעה ימים מתחילת השנה, והיא לא, לא בסדר. רק שישה ימים חלפו מאז הפציעה של דבורי, והיא עברה מאז ימים קשים משאול. תחילה הסכנה בה הייתה דבורי נתונה, ואחר כך בשורת האיוב לגבי הקטיעה. היא לא בסדר, ומי שמבקשת לראותה צוחקת ועליזה, מרוכזת בשיעורים ומפליאה לענות – יתאכזב מאוד.

"הנה", הניחה יעל לפניה דף מעוטר להפליא, צבוע ומנוקד, משום מה. "זאת המערכת. באדום סימנתי את המקצועות, ובכחול את שמות המורות". יעל העיפה בגיטי מבט מן הצד. הניקוד והצבעים אמורים היו לשוות גוון של עליצות כלשהי. האם תתרגז גיטי על כך? תחשוב שהיא נוהגת בחוסר רגישות?

"אה", גיטי אפילו לא קראה. היא העמידה פנים כבוחנת את הדף, אבל לו שאלה אותה יעל מה רשום בו – לא הייתה יודעת לענות דבר. ולא, היא לא חשבה שהעליצות מורה על חוסר רגישות – היות שלא סברה שיש דבר מה עליז בדף. כשאת נתונה במצב רוח צוהל, כל בדיחה תפלה גוררת פרצי צחוק. כשאת בהלך רוח של לימודים – בין מאתגרים ומרתקים ובין משעממים וקשים – את שמה לב לפרטים המרכיבים את היומנים ואת המחברות. מבחינה בגון שונה של עט, בעיטורים בשולי המחברות, ובכל מה שתלמידות אוהבות לעשות כדי לשבור את השגרה. אבל גיטי לא הייתה בהלך רוח של שגרה ושל לימודים, ובוודאי לא של עליצות. בהלך הרוח שלה לא היה שום דבר בעולם לבד מדבורי. אדישות תהומית חובקת את אישיותה כליל.

"המורה כץ תלמד אותנו ספרות".

"אה".

"המורה ברמן תלמד דינים".

"יופי".

"המדריכה מארגנת אסיפת כיתה לעוד שבוע".

"טוב". גיטי אפילו לא נזעקה, הגם שחשבה שזה טיפשי, חסר טעם, נטול טקט ואפילו יותר מזה. חברתכן מאושפזת בנסיבות נוראות, ואתן חוגגות? שירים ותוכניות, ריקודים וממתקים? זה נראה לכן מתאים? היא לא אמרה דבר. לא רוצה להתווכח, לא להעלות טיעונים ולא להשיב דבר. היא מרוכזת בדבר אחד, וזולתו אין בעולמה כלום.

'לא הרבה נותר מחיי החברה של גיטי', חשבה יעל בתסכול. היא חיבבה את גיטי מאוד, ונטתה חיבה גם לדבורי. עכשיו גיטי יושבת לידה, כמו שחלמה לא פעם, אבל היא לא, כל כך לא אתה. היא עם דבורי בבית החולים, וזה ברור. תמיד הייתה דבורי חשובה לגיטי לאין ערוך מכל אחת אחרת. תמיד הייתה דבורי במקום הראשון בחייה. אבל אז היה מקום שני ושלישי, ואפילו שישי ועשירי. כעת היו כל המקומות באולם-לבה של גיטי תפוסים. כולם היו מלאים בדמות אחת: דבורי. אי אפשר להיכנס להצגת חייה כעת. אף אחד לבד מדבורי לא קיבל כרטיס כניסה. אירוע מצומצם למוזמנים בלבד.

יעל לא קינאה בדבורי. אי אפשר לקנא בה עכשיו. היא כן קינאה בדבורי של אז, שתפסה את כל השורה הראשונה בלבה של גיטי. כעת האולם מלא, ועיניה של גיטי, שתמיד היו מוארות בידידות נעימה ובבת צחוק של חיבה, כבויות. הפנסים כבו על הבמה וחושך שורר באולם. גיטי הרגילה איננה, ואת מקומה תפסה אחרת, בתפקיד הכפילה. אין לה דבר עם גיטי הקודמת, ועד שלא ייפתחו שערים אחרים, תישאר הכניסה ללבה נעולה על מסגר ובריח.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.