היום שלאחר היום הראשון ללימודים. קראתי, בצעתי ונושעתי

אנו עומדים לאחר פתיחת המרוץ במערכת הלימודים. אין הורה או מחנך שלא מעונין להצעיד את התלמידים/הבנים, קדימה – אל היעד! התפללנו עליהם, דאגנו להם למוסדות טובים, למורים מצוינים, לחברה בריאה, לספרי לימוד מאירי עיניים, וכולנו רוצים לעשות את הטוב ביותר עבור ילדינו כדי שיצאו מחונכים, עבדי ה' אמיתיים ובני עלייה. אמנם אין מי מאתנו שלא טרוד בבריאות, בפרנסת הבית, בחיי הזוגיות, וקצרה היריעה מלהכיל. ודווקא בגלל כך, לפעמים אנו שוכחים שכל אחד מילדינו (או תלמידינו) זקוק כל הזמן לדרבון, לדחיפה, לעידוד, למילה טובה, לחיוך שובה לב ומאיר עיניים, וזאת גם אם אנו טרודים מאוד בחיי היום-יום שלנו. הבה ונמשיל זאת לסיר חמין או מרק שנמצא על הפלטה בשבת קודש. כדי שהמאכל יהיה טעים, עלינו לוודא כל הזמן שהפלטה תהיה חמה... כך בדיוק הדברים בנויים בחינוך ילדינו, עלינו כל הזמן לחמם את ליבם לעבודת השי"ת.

את יהודה מהשכונה כולם הכירו (השם בדוי – הסיפור אמיתי): ילד שתמיד יכולת למצוא אותו משוטט ברחבי השכונה. הוא אמנם היה "רשום" בכמה מבתי הספר בעיר, אך זה התבטא רק בכך שהוא היה רשום באלפון התלמידים. מעבר לכך לא היתה לזה כל משמעות. חלפו השנים, והגיע זמן לרשום אותו לישיבה קטנה שתוכל להכיל אותו. יהודה אמנם רצה מאוד להתקבל לישיבה, אך זה הסתכם ברצון בלבד, ללא משמעות מעשית. בסופו של דבר הסכימה ישיבה כלשהי לקבל אותו תחת חסותה. מסתבר שהם לא הכירו אותו מספיק...

ואז, יום אחד, עברה השמועה כרעם ביום בהיר: יהודה התארס. לא היה מי שלא נדהם מהבשורה המרנינה. ההפתעה היתה שביום נישואיו - יהודה מתכנן לעשות... סיום ש"ס. לא היה אדם באולם השמחות באותה השעה אשר הכיר את יהודה מימי מעלליו שלא הזיל דמעה של התרגשות, ואז, במהלך הפוגה של שמחה בין ריקוד אחד למשנהו התפנה יהודה למכריו מהשכונה למס' דקות בודדות, וכה סיפר: "היה זה באחד מהערבים הראשונים שלי בישיבה הקטנה אליה 'הושלכתי'. לאחר סדר א' רציתי לבדוק איזה פלייר שהיה בתוך דפי הגמרא, ואשר לא הצלחתי למצוא באמצע הסדר. בעודי מעלעל בגמרא ללא כוונה מיוחדת של לימוד, הרגשתי יד על כתפי. היה זה הרב אברהם יצחק – המגיד-שיעור שלי, שכנראה לא היה בטוח כ"כ עם מי יש לו עסק: 'אשריך' – אמר המגיד-שיעור, 'אני פשוט מעריך אותך... אין עוד הרבה בחורים כמוך שגם לאחר סיום הסדר, ממשיכים הלאה לעיין בגמרא'. ואני", מספר יהודה, "הסמקתי כולי, על איזה עיון בגמרא מדבר הרב? בסך הכל רציתי לבדוק איזו פרסומת על מכשיר מעניין שהיתה בפלייר... אבל להגיב כבר לא יכלתי.

למחרת היום, שוב נשארתי לאחר הסדר. לא למדתי ולא התכוונתי לכך, אך הלטיפה ודברי השבח שקיבלתי גרמו לי להפשיר את כל הקרח שבי לאט לאט. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהו פרגן לי בצורה כה כנה, ועוד התפעל ממני שאין עוד הרבה בחורים כמוני. מאז, אני זוכר שזז משהוא אצלי. זה לא שנהפכתי ביום אחד להיות המתמיד של הישיבה, אבל הרגשתי רצון לעשות משהו עם היחס החם שקיבלתי, בפרט שיומיים לאחר מכן שוב הונחה יד על כתפי, ושוב, המגיד-שיעור עם מילות הערכה וחיוך ענק: 'אין עוד בנמצא הרבה בחורים כמוך שכל כך שקועים בלימוד עד שלא שמת לב שכולם כבר בארוחת הצהרים'...

"ההמשך היה, שכמעט כולם בישיבה רצו ללמוד איתי בחברותא. או אז גיליתי כמה שאני נהפך להיות 'אוהב את הגמרא ולא מוכן להיפרד ממנה'. הייתי צריך לגזור על עצמי בלילה ללכת לישון ולקרוע את עצמי מהגמרא... 8 שנים עברו מאז. אין יום שפספסתי. במהלך השנים הצלחתי לגמור את הש"ס, והאמת", המשיך יהודה, "זה לא בשמים!".

כן, לפעמים אנו רואים מולנו גוש קרח אחד גדול. הבחור או הילד קר לכל דבר שבקדושה. מה שמושך אותו זה החיצוניות, האוכל, התענוגות, החופשים, בעיקר הארוכים... רק לדבר אחד הוא לא נמשך - לדף הגמרא... לתפילה בכוונה...

עוד לא הכרתי גוש קרח אחד שלא ניתן להמיס אותו עם עוצמה של חום. כל ילד או ילדה, בחור או נערה זקוקים לפרגון, חום ואהבה, גם אם ה כ ל בסדר והם זורמים לחלוטין. על אחת כמה וכמה כאן ועכשיו, בתחילת שנת הלימודים, בה לכל אחד ואחת יש הרצון להתחיל מחדש. הורים יקרים, קחו לעצמכם חודש אחד בלבד שבו אתם הולכים בכיוון הנ"ל, ואח"כ תוכלו לפרסם - קראתי, ביצעתי ונושעתי!