"נשמה טובה את", פרק י"ד - איש תבונות ידלנה

"שטרודל תפוחים לוהט מן התנור," מציגה בגאווה רוני את יצירת הפאר שעליה עמלה בשעתיים האחרונות.

"אוה..." נושמת נעמה את הריח לתוכה, "איזה ריח חלומי!"

זיווה ונילי עורכות את השולחן הקטן בחגיגיות מה.

"לכבוד מה כל זה?" מתפלאת נעמה.

"לכבוד השטרודל," צוחקת רוני. "פתאום תקף אותי חשק עצום לאפות, והנה –הרווחתן מאפה טרי וחם למפגש יום רביעי שלנו."

"איזה יופי, כל הכבוד, רוני," מחמיאות לה כולן.

"אז מה שלומכן ואיך עבר השבוע העמוס בבחינות?" נעמה שואלת, והבנות מתחילות לספר בסבב טבעי, זו אחר זו.

"אני מבינה שהיום אזכה לעבור לשלב השני של התהליך," צוחקת תהילה כשתם הסבב, וגומת החן שעל לחיה מעמיקה.

"כן, חשבתי שאם תרצי נוכל לעבוד היום על שלב שינוי התפיסות."

"כבר לא נעים לי להיות במרכז," מחייכת תהילה ומרגישה בנוח למרות האמירה.

"זה בסדר גמור, תהילה. העניין שלך  באמת דחוף. וחוץ מזה אנחנו לומדות ביחד איתך כשאת עושה תהליך," אומרת לה ריקי.

"אז היינו בזה שאת מפחדת מאוד לנסוע באוטובוס," מזכירה נעמה. "נסי לענות מה מפחיד בנסיעה כזו".

"מה מפחיד? עלולים להתרחש פיגועים. כולכן שמעתן על אוטובוסים שמחבלים התפוצצו בהם."

"אילו שטויות," נזעקה זיווה, "מה פיגועים? בגלל פיגוע שהתרחש בהיותך ילדה, מסוכן לנסוע באוטובוסים?"

נעמה חייכה.

"מה את מחייכת," צוחקת תהילה, "היא צודקת בעיקרון, הקול השפוי אומר שזה דמיון, שבמציאות אין ממה לפחד, ושגם אם צריך להיות פיגוע, לא סביר להניח שיקרה בדיוק בזמן שאני נוסעת ויפגע בדיוק בי, ואת יודעת מה? גם אם כן, לכל כדור יש כתובת, ולאף אחד לא קורה מה שלא צריך לקרות לו בדרך זו או אחרת."

"נו, אז מה הבעיה בעצם?" חיוכה של נעמה מתרחב.

"מה באמת? לא יודעת. הרגש לא ממש מתרשם מהקול השפוי, המסביר לו דברים בטוב טעם."

"נכון, ולכן על אף שאני בטוחה, בנות, שיש לכן הרבה קולות שפויים שרוצים לעזור, אני רוצה שניתן לתהילה את האפשרות לענות לעצמה. רק באופן זה יתיישבו הדברים על ליבה.

אתן בוודאי מכירות את הפסוק ממשלי: 'עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה'. העצה נמצאת בלב האיש, והוא זקוק לכך שמישהו מבחוץ יכוון אותו לדלות את התשובה מתוכו. להתמקד. פעמים רבות, מתוך רצון טוב אנחנו נותנים לזולת עצות ורעיונות מתוך מטרה לסייע לו, אך מופתעים לגלות ששום דבר מאלה לא התיישב על ליבו.

"אז בואי ננסה להתמקד. יש בתוכך שני קולות: הקול של הפחד, והקול ההגיוני והשקול. נסי לומר את המחשבות שלך בקול ולענות להן תשובה נגדית.

כדי להמחיש אותם, בחרי לגלם את שני הקולות האלו באיזושהי דמות מעולם החי, הצומח, הדומם, את יכולה גם להאניש אותם. דמייני את הפחד בצורה של דבר מה. כמו מה הוא נראה?"

תהילה מתרכזת לרגע בתוכה ואומרת: "כמו מלתעות שיניים חדות."

"והקול ההגיוני והשקול?"

"לא יודעת, עולה בדמיוני תמרור משולש עם סימן קריאה בתוכו."

"יופי. אז יש לנו כאן שני אובייקטים שנרצה לשמוע את דעתם על מה שקורה בתוכך. מלתעות שיניים שמייצגות את הפחד, ותמרור משולש שמייצג את הקול השקול וההגיוני. עכשיו בואי נערוך ביניהם שיחה. את תנהלי את השיח הזה ביניהם, בסדר?"

תהילה מחייכת. "הזוי," היא אומרת. "שיניים ותמרור מדברים ביניהם. מנין אדע מה הם אומרים זה לזה? טוב, אני כבר יודעת מה תעני לי על זה," היא מצטחקת קלות, וגומת החן מעמיקה שוב בלחיה הימנית.

"מה?" נעמה מסתקרנת.

"שאלה הם קולות שנמצאים בתוכי ממילא. אז נותר רק לפגוש אותם ולהקשיב להם, ואם אבחר להתעלם מהם, דווקא אז יש סיכוי סביר שהם יצליחו לנהל אותי מבפנים."

"זה נכון," נעמה צוחקת בקול. "מנין ידוע לך כל זה?"

"באדיבותך לגמרי," תהילה שולחת את כף ידה קדימה ומחווה בתנועה אצילית.

הבנות צוחקות. אכן, אלו הם משפטים ידועים של נעמה.

"אז מה את אומרת, האם את רוצה לפגוש אותם כאן לשיחה היום?"

"תראי, השיניים פותחות פה גדול וטוענות שאם אסע באוטובוס, ייתכן מאוד שיתרחש פיגוע, מחבל מתאבד יעלה על האוטובוס, ואני אמצא שם את מותי."

"ומה התמרור היה עונה להן לו יכול היה?"

"מהי התדירות של פיגועים? זה נדיר כל כך, מסוכן יותר לנסוע ברכב פרטי ולהסתכן בתאונות דרכים."

והשיניים?"

"אבל אם תמותי שם?! לא יודעת מה לענות להן. אם באמת אמות?"

"מה התמרור יכול לענות על כך?"

"זה באמת מפחיד למות. כל החיים פה הם על זמן שאול. אבל יש עוד מיליון סכנות אחרות למוות, זמינות הרבה יותר, כמו תאונות דרכים או מחלות. למה מהן אינך פוחדת?"

הדיאלוג בין השניים נמשך:

השיניים: "שוכחת את התקף החרדה ההוא? את תמצאי את עצמך ללא אויר לנשימה, מצב זה עצמו הוא סכנה מוחשית ואיומה."

תמרור: "אה... אתן מפחדות מהחרדה. למה לדעתכן הגוף שלי מגיב בחרדה?"

שיניים: "זו הדרך שלו להגן עלייך מסכנה."

תמרור: "האם התגובה הגופנית שלך מתאימה את עצמה  למה שקורה בפועל?"

שיניים: "לא. אין קשר. התגובה חריפה הרבה יותר מהמציאות."

"מה תוכלי לומר לגוף שלך כשהוא מתחיל לפתח את התסמינים האלו?" שואלת נעמה.

"אתה מפתח עכשיו תסמינים כדי להגן על עצמך. אבל יש לך טעות קטנה: אין כאן מציאות מפחידה. יש כאן מציאות שגרתית לגמרי, שאתה נוטה בטעות לפרש אותה כמפחידה מאוד, היות שעברת טראומה בעבר."

"מה באמת קורה במציאות?" שוב נעמה.

"שום דבר. הכול כרגיל. אוטובוס נוסע בשלווה, וקרוב לוודאי שאין בו מחבל המתכנן פיגוע".

"יפה, הצלחת בסוף לנהל ביניהם דו שיח מקסים," מחמיאה נעמה. "אז בואי נסכם, מה הייתה התפיסה שלך על אוטובוס עד היום?"

"אוטובוס הוא מקום סכנה ואפשרות ממשית לפיגוע."

"ומה תהיה התפיסה החדשה שתחליף אותה?"

"אוטובוס הוא מקום מוגן לא פחות ממקומות אחרים שאני שוהה בהם."

"כיצד ייראו חייך כאשר תאמיני לחלוטין בכך שאוטובוס הוא מקום מוגן?"

"משוחררים, אוכל לנסוע ממקום למקום בקלות מבלי להוציא כספים מיותרים על מוניות או ללכת מרחקים עצומים ברגל. הלוואי. אני כל כך רוצה."

"עצמי לרגע עיניים ודמייני אותך נוסעת באוטובוס רגועה ושלווה. האם את מצליחה לדמיין זאת?"

תהילה עצמה את עיניה ובעיני רוחה היא יושבת על ספסל באוטובוס, בנינוחות, מפטפטת עם חברה היושבת לצידה, מצלצלת בפעמון, יורדת...

"בכל יום, במשך מספר דקות, תני לדמיון ליצור במוח שלך תמונה מובנית, שבה את נוסעת בשלווה באוטובוס.

את יכולה גם לחזור לעצמך מדי פעם על המשפט שאמרת קודם לכן: 'אוטובוס הוא מקום מוגן לא פחות ממקומות אחרים. הגוף שלי טועה לחשוב שיש כאן סכנה מוחשית, אך האמת היא שהסבירות לפיגוע נמוכה מאוד'. נמשיך עוד לעבוד על שינוי האמונות שלך באופנים שונים באופן אישי, בעזרת ה' כשתגיעי אלי. את זוכרת, תהילה, שהשלב הבא הוא החשיפה."

"איך אוכל להיחשף למקום שהוא מושא הפחדים שלי, נעמה, איך?"

"בתחילה ניסע יחד, ונתרגל הרפיה תוך כדי הנסיעה. בהמשך אני ארד, ואת תישארי זמן קצר לבדך. לאט לאט, בהדרגה, את תיסעי זמן ארוך יותר, תוך שאת משתמשת במקביל בטכניקות ההרפיה, מזכירה לעצמך את שינוי התפיסה שיצרה הטראומה בתוכך ומתחברת לדימוי החדש שיצרת במוחך."

"לא יודעת למה," עיניה של תהילה חולמניות, "אבל עכשיו זה נראה לי פתאום הגיוני יותר, אולי באמת זה יקרה אי פעם."

אולי.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.