הרב של האתיופים בנתניה: "לא מקבלים את הילדים שלנו למוסדות הלימוד, לא חבל?"

כשהרב אברהם אינברם הגיע לארץ בשנת תשמ"א (1981) לאחר שעבר גלגולים מגלגולים שונים במספר ארצות באפריקה, הוא היה מופתע מאוד.

"חשבנו שפה שומרים יותר טוב על המצוות ועל המסורת היהודית", הוא אומר, "אבל פתאום קיבלו אותנו אנשים חילונים למהדרין, לא האמנו שיש כאלה דברים, היה לנו מאוד קשה לראות ולהאמין שיהודי מחלל שבת, ועוד בארץ ישראל". הכאב ניכר היטב בפניו.

מה היה באתיופיה?

"המצב הבריאותי באתיופיה היה קשה מאוד. אני יכול לספר על משפחתי האישית - היינו עשרה אחים ושישה מתוכם נפטרו, נשארנו רק שלושה אחים ואחות. אני הכרתי רק שניים מבין האחים שנפטרו, אבא לקח את זה מאוד קשה, אבל לא נפל ברוחו ולא נשבר, הוא החליט להתחתן עם עוד אישה, על מנת להחזיר לעצמו ולנו את הנשמות שאבדו לעם ישראל".

באתיופיה מותר להתחתן עם עוד אישה?

"כן, באתיופיה היהודים לא קיבלו על עצמם את החרם של רבנו גרשום האוסר לגבר להתחתן עם שתי נשים, בכלל באתיופיה יש מנהגים והלכות אחרות לגמרי מכל מה שהכרנו בארץ ישראל".

הלכות שלא הוכרו

השיחה עם הרב אינברם מרתקת וחושפת עוד ועוד פרטים על חייה של היהדות באתיופיה. מסתבר שהקהילות היהודיות באתיופיה חיו במנותק מתפוצות עם ישראל האחרות, ובשל כך מקצת ממנהגיהן שונים מאלה של היהדות הרבנית, דהיינו יהודים הנוהגים על פי ההלכה הנלמדת מהתורה שבעל פה מהמשנה התלמוד ופסקי ההלכות שנוצרו בעקבותיהם לאחר מכן. כך למשל הרי"ף, הרא"ש, הטור, הבית יוסף וחיברו השולחן ערוך, הפוסק המכריע והמקובל עד היום בתפוצות ישראל, לא היו מוכרים שם.

הרב אינברם ואישתו

אם באתיופיה לא נהגו לפי פסקי השולחן ערוך, אז לפי איזה הלכות נהגו שם?

"באתיופיה לא יודעים מה זה שולחן ערוך, לא הכירו את הפוסקים שמוכרים בארץ ובגולה. כל ההלכות והמנהגים שלנו כתובים על קלף של הקהילה, כל אחד אומר איזה מנהג הוא זוכר מבית אבא, ואיזה הלכה נהגו בשבת או בשחיטה. זה נכתב על הקלף, כמו בתקופת רבי יהודה הנשיא, שרצה לכתוב את המשניות, הוא היה אוסף שמועות מכל התנאים, וכך היה מקבץ אותם עד שנהיה חיבר שנקרא שישה סדרי משנה. גם באתיופיה כך נבנה השולחן ערוך שלנו, לפי כל השמועות והמנהגים שעברו מפה לאוזן".

איזה מנהגים שונים גיליתם בארץ?

"כמעט הכול שונה. אצלנו למשל לא הייתה חופה כמו שכולם עושים היום בחתונות, גם החתן לא שובר כוס, החדר ייחוד שלנו היה סיפור הרבה יותר רציני ממה שעושים כאן, וגם הכתובה הייתה שונה בתכלית.  גם מנהגי החגים שלנו שונים, למשל בראש השנה לא היו תוקעים בשופר, החכמים סברו שנשכחה מסורת התקיעות והכנת השופר מהאיל, לכן לזכר התקיעה היו מתופפים בתוף ומקישים במצלתיים. בתפילות החג היו מזכירים את תקיעת השופר ואת עקידת יצחק. גם בשבת נהגו אחרת בגלל שכתוב בתורה 'לא תבערו אש בכל מושבתכם ביום השבת' אז בערב שבת היו מכבים את כל הגחלים ומרטיבים אותם במים, כדי שלא תהיה אש דולקת בשבת".

תורה אחת לכולם

מה בכל אופן היה זהה למה שראיתם בארץ ישראל?

"הכול היה שונה חוץ מדבר אחד, ספרי התורה שבאתיופיה זהים במדויק לספרי תורה שבארץ ישראל ולספרים שבכל הגולה. זה בזכות למסורת היהודית שנשמרה בקפידה באתיופיה במשך כאלפיים שנה".

ידוע שהדעות לגבי ההיסטוריה של יהדות אתיופיה חלוקות. יש את הגרסה של המסורת העממית, הסוברת שיהודי אתיופיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא, ויש הסוברים כי עם חורבן בית המקדש הראשון, ירדו הגולים דרך מצרים לאתיופיה, הם היו משבט יהודה או שבט דן, ויש הסוברים שהם מקבוצת פורשים משבט דן, שירדו דרומה לאורך הנילוס והתמקמו סביב אגם טאנה. הרב אינברם, מה ידוע לך בנושא?

"ידוע לי שיש כמה דעות בנושא זה, אבל לפי מה שאני יודע אחרי חורבן בית ראשון הם הגיעו לאתיופיה, וכשנבנה בית שני עזרא העלה את השבטים לארץ ישראל, אבל יהודי אתיופיה לא עלו ונשארו באתיופיה, לכן המסורת שלנו כל כך ותיקה ושמורה".

זה חמיו של הרב אינברם

איך הגעת עם משפחתך לארץ?

"הלכנו ברגל מאתיופיה לסודן, היינו קבוצה של כ-300 איש, גברים נשים וטף, עם כל הסבים והסבתות שלנו. תלאות הדרך היו נוראיות, שדדו אותנו ונותרנו ערומים חסרי כל, כמו יעקב אבינו לאחר שנשדד על ידי אליפז, בנו של עשיו. לאחר מכן הבנו שזה היה תכנון מוקדם, בין השודדים לבין מורי הדרך שהובילו אותנו בכל הדרכים. השיטה שלהם עבדה כך: הם היו אומרים לנו: 'תפזרו עלים בנתיב ההליכה, בכדי שאם מישהו יאבד, הוא יראה את העלים וימצא את הדרך בחזרה לקבוצה', אבל למעשה התברר, שזה היה תרגיל בשביל לסמן את הדרך לשודדים. כך נשדדנו כמה פעמים, לא שהיה מה לשדוד לאחר הפעם הראשונה, אבל גם הקצת שנשאר מהשוד הראשון, נשדד מאתנו באכזריות רבה".

במשך כמה זמן הלכתם מאתיופיה לסודן?

"הלכנו במשך חודשיים, לאחר מכן הגענו לסודן מוכים וחבולים, רבים בינינו מתו בדרך ממגפה שהתפשטה, אבל היינו דבקים באמונה וברצון שלנו לראות את ארץ הקודש. שהינו בסודן יותר משנה, עד שלקחו אותנו בספינות לישראל, לנמל באילת, ואז בטיסה לתל אביב".

הגעתם לארץ ומה גיליתם?

"מי שקיבלו את פנינו בארץ היו יהודים, אבל הם היו חילונים, היינו בהלם שיש כזה מושג של יהודי חילוני, כי באתיופיה מי שלא שומר על הדת כמו שצריך, אז הוא נחשב לגוי, הוא הולך לגויים ומתנהג כמו נוצרי, הוא לא יכול לומר שהוא יהודי. היה לנו מאוד קשה להבין את זה".

"עבדתי וחשבתי על התורה"

במה עסקת כשהגעת לארץ?

"מאוד רציתי ללמוד תורה, שאלתי את האחראים על הקבוצה: 'איך אפשר ללמוד תורה? אני רוצה לעשות הסמכה'. הסברתי להם שבאתיופיה הייתי לומד תורה כל היום, הם אמרו לי שכאן בישראל הכול שונה, מי שרוצה להתפרנס, צריך לעבוד ולא ללמוד תורה".

אז הפסקת ללמוד תורה והתחלת לעבוד?

"לא הייתה לי פריבילגיה להתנגד או לומר אחרת ממה שניתבו אותנו, אז שיכנו את כל המשפחות שלנו בפרדס חנה והתחלתי לעבוד בשטיחי כרמל באור עקיבא. ההתאקלמות הייתה קשה, חיפשתי בית כנסת כדי להתפלל בו, הלכתי בהתחלה לבית הכנסת של הגרוזינים, אבל גרוזיני ואתיופי זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, לא הסתדרתי עם נוסח ומנהג התפילה, אז נדדתי מעדות לעדות, עד שהגעתי לבית הכנסת של המרוקאים, שם כבר התחברתי יותר למנגינות של התפילה".

ואיך משטיחי כרמל, הפכת פתאום לרב של האתיופים בנתניה?

"שום דבר גדול לא קורה פתאום, בליבי הרגשתי חלל גדול, משהו עמוק דחף בי כל הזמן ללימוד התורה, עד שפגשתי באקראי את הרב יוסף הדנה, הרב הראשי של הקהילה האתיופית, הוא בא לבקר את הקהילה הקטנה שלנו בפרדס חנה. אמרתי לו: 'כבוד הרב חשקה נפשי בתורה, אני רוצה ללמוד תורה'. הרב מאוד התרגש מהרצון שלי והפגיש אותי עם הרב דוד שלוש זצ"ל, הרב הראשי של נתניה, הרב אמר לי למצוא עשרה בחורים אתיופים שרוצים ללמוד תורה והוא ידאג לנו לשיעורים שיתאימו לנו".

אז עזבת את העבודה והתחלת ללמוד תורה?

"לא כל כך מהר, כי לצערי לא הצלחתי להשיג עשרה בחורים. כל בחור שביקשתי ממנו להצטרף לשיעור היה אומר לי: 'מי שלומד תורה נשאר עני, בארץ ישראל לא צריך ללמוד תורה'. זה היה בדיוק כמו הפזמון שהם שמעו מהאחראים עלינו. לא התייאשתי והמשכתי לשכנע בחורים, אבל לצערי רק שישה בחורים הסכימו ללמוד תורה, כל הדמיון שלי פרח, השיעור לא נפתח".

המשפחה המורחבת

לא עזבת את העבודה ולא נפתח השיעור, ובכל זאת היום אתה רב גדול. איך זה קרה?

"לאחר שלא הצלחתי לגייס עשרה בחורים נשברתי מאוד. החלטתי שאני לא נשאר בפרדס חנה, הספיקו לי שנתיים וחצי של שממה רוחנית, כל הקבוצה שלנו התפזרה ברחבי הארץ, וזה אומר שלצערי חלקם שינו את אורח חייהם, אני עברתי דירה לנתניה, על מנת להיות יותר קרוב לרב שלוש וליהנות מהתורה הקדושה, שם בעצם התחלתי לחזור ללמוד תורה. לאחר שעברתי דירה לנתניה, הרב יוסף הדנה המליץ לי על ישיבה במבשרת ציון שיכולה מאוד להתאים לי, נרשמתי לישיבה, והתחלתי ללמוד בה תורה".

עברת דירה למבשרת ציון?

"לא עברתי דירה, נשארתי לגור בנתניה, הייתי נוסע לישיבה ביום ראשון, וחוזר לבית ביום חמישי. באותה תקופה כבר הייתי נשוי, אפילו היו לי אז שני ילדים, אבל הרצון ללמוד תורה היה כל כך עז, שוויתרתי על כל התענוג של העולם הזה, על מנת להיות קשור לעולם הבא. אשתי הצדיקה הלכה איתי יד ביד. היא גדלה בבית המושתת על מידות טובות ושמעה את מה שהסברתי לה על ערך התורה. היא הבינה את הדברים ומאוד רצתה בכך. לאחר מכן נולדו לנו עוד עשרה ילדים, כך שהיינו ביחד ארבע עשרה נפשות. זאת למרות שכל הזמן הסבירו לנו ושכנעו אותנו, שלא צריך הרבה ילדים, מספיק שלושה או ארבעה בלבד. היו כאלו שקנו את הדברים שלהם, אבל אני ואשתי לא קנינו".

כמה זמן נמשכו הלימודים שלך במבשרת ציון?

"לאחר שנה סיימתי את הלימודים במבשרת ציון, אבל לא לטובת חזרה לנתניה, אלא לטובת ישיבת מכון מאיר בירושלים. בישיבה מאוד רצו לקבל אותנו האתיופים, כדי שנשתלב בארץ ונמשיך לנהוג את המנהגים של אתיופיה, הם פתחו לנו מסלול מיוחד ללימוד התורה. למדתי שם במשך 10 שנים, וגם שם כל השבוע לא הייתי בבית, חזרתי רק בסוף השבוע, זה לא היה קל, ואם אהיה יותר מדויק, זה היה מאוד קשה, אבל היום אני יכול להגיד לך שזה היה מאוד משתלם.

"לאחר שלוש שנים, אמרו לנו בישיבה, שאנחנו צריכים לעשות 'כושר לרבנות'. הרב מרדכי אליהו זצ"ל עודד אותנו ודחף אותנו להוציא את הכושר לרבנות, בנוסף למדתי גם שחיטה, ושם לצערי התברר לי שבאתיופיה לא ידענו כל כך טוב איך צריך לשחוט. בסיום הלימודים קיבלתי תעודה יורה יורה, שחיטה, ניקור, חופה וקידושין. חזרתי לנתניה והתחלתי להיות רב במועצה הדתית. כך התקדמתי לאט לאט".

איזה מסר אתה רוצה לומר לקהילה האתיופית בפרט, ולעם ישראל בכלל?

"אני רוצה לומר לכולם ולנוער האתיופי בפרט: התורה היא זאת שבונה את האדם ואת האישיות שלו. מי שעוזב את התורה ואת בורא העולם, החיים שלו לא נחשבים חיים, כל מי שחושב שהוא יכול לחלל שבת ולהרוויח - הכול שטויות, הכי טוב להיות צמוד לבורא העולם".

הקיפוח קשה, עצוב ומיותר

אי אפשר בלי להזכיר את קיפוח האתיופים. מה דעתך על כך?

"אני חושב שכל מי שמכיר את האנשים שלנו, יודע שאין כמו האתיופים בכל העולם, אנשים יקרים ומופלאים, בעלי מידות וענווה, אבל אנחנו יחסית חדשים בארץ, ולאנשים באופן כללי קשה לקבל זרים.  גם אצלנו באתיופיה, אם היו מגיעים זרים לכפר שלנו, לא היינו מקבלים אותם בקלות, הם היו מוזרים לנו, למרות שהם היו יהודים".

איפה הקיפוח פוגש אתכם ביום יום?

"זה פוגש אותנו במוסדות, לא מקבלים את הילדים והילדות שלנו למוסדות הלימוד וזה מאוד חבל, כי ההורים מאוד רוצים שהילדים יגדלו כמו יהודים כשרים. כשלא מקבלים אותם הם הולכים לרעות בשדות זרים, לא חבל על הנשמות הללו? הרב עובדיה יוסף זצ"ל, היה כל הזמן אומר בשיעורו במוצאי שבת: 'האתיופים הם אחים שלנו, צריך לקרב אותם', אבל לצערי לא קירבו אותנו וחבל".

מה מצב היהדות של הקהילה, נכון להיום?

"ברוך השם, הבחורים שלנו בשכונה הולכים כולם לישיבות, כל אחד לישיבה שמתאימה לו, אבל כולם חזקים ובנים כשרים לעבודת השם. גם בית הכנסת שלנו 'סימן טוב' בשכונת וותיקים בנתניה, מלא במתפללים, שכולם רוצים רק דבר אחד, לעשות את רצונו של אבא שבשמיים. ואל תשכח, אבא אוהב את כל הילדים שלו".

ומה דעתך על נשירה בקהילה, האם לדעתך התופעה רחבה יותר משאר המגזרים?

"אין לי מדדים לבדוק את זה, אבל מה שאני רואה בעניים, זה שיש תופעה יותר רחבה של הילדים שלנו, שהם פחות לומדים ויותר מתבטלים. רק מי שלא נטש את דרך התורה הצליח להישמר, גם מי שלא לומד תורה כל היום, אבל שומר מצוות, זה חשוב מאוד, וגם אצלו הנשירה והבטלה הן הרבה פחות. אבל בתוך כל זה חשוב לזכור, שאצלנו אין אנשים שכופרים בבורא עולם, כולם מאמינים שיש בורא, רק שיש כאלו שקשה להם יותר ויש פחות, אבל כולם רוצים להיות טובים".