"תהומות", פרק ד’ - המטופוביה

הלב של יאיר הולם בפראות כשהוא עולה במדרגות. מי יודע מה מחכה לו בבית?  הוא נכנס, נותן לדלת להיטרק אחריו, ומשליך את מגבעתו ברישול על הספה.

בית שקט וקדורני מקבל את פניו. שירי מופיעה בסלון, פניה האפורות משתלבות באווירה הכללית. יאיר עוצר את נשימתו.

"אמא מרגישה מאוד לא טוב", שירי לוחשת. "טיפלתי כאן בקטנים והשכבתי אותם לישון".

היא צונחת על הספה, ישר על המגבעת שנזרקה עליה רק לפני רגע, אבל שניהם לא מבחינים בכך.

שירי בוכה בשקט, ויאיר מתבונן בה, תוהה מה היא מנחשת כבר, אולי צריך לשתף אותה? שבי לא מוכנה שאף אחד ידע. שירי ילדה פיקחית מאד, היא בוודאי קולטת משהו. הוא מתלבט רגע, ואז משאיר אותה כך ורץ אל חדר השינה בלב הולם.

"שבי?"

גניחות עולות מכיוון המיטה.

"שבי?"

"כואב... זה נורא", היא עונה לו.

"לקחת את התרופה?"

"לקחתי, זה ... זה לא עוזר עדיין".

יאיר צונח על המיטה באותה תנוחה בה צנחה בכורתו על הספה שבסלון.

"יאיר.... אהם... הגיע הזמן ש... נדבר על ההמשך", לוחשת שבי. פניה מעוותות מכאב, אך העיניים שלה מפוכחות וצלולות.

שבי מתקדמת, היא כבר לא מכחישה את המצב, אבל מה מחכה לנו עכשיו, ריבונו של עולם? איך עוברים את הדבר הבלתי אפשרי הזה? יאיר נעשה חיוור מרגע לרגע. הוא לא רוצה לחשוב על שום המשך.

"אולי נצא לבית חולים?" שבי נראית ממש לא טוב.

"נצא קודם למרפסת", היא מבקשת, "אני לא רוצה ששירי תשמע".

"שירי מאד דואגת, היא כבר גדולה", יאיר מנסה בפעם המאה, אך שבי מושכת בכתפיה בסירוב

רק לפני שבועיים התנפצו החיים שלהם לרסיסי רסיסים, עד שמאום לא נותר מהם. החיים המאושרים של פעם נראים לו עכשיו כמו חלום רחוק.  

הוא נשוי לשבי כבר שש עשרה שנים. שנים טובות ויפות. שבי רעייה מסורה ואם למופת, וגם רכזת חברתית נערצת.  הוא לומד חצי יום בכולל ובשעות אחר הצהרים מלמד בכיתה ח'. הוא נהנה מהלימוד ומהעבודה. יש להם ארבעה ילדים נהדרים. שירי בת כמעט חמש עשרה, לומדת בסמינר, הבכורה הטובה והנבונה שלו. נועה ואילה התאומות בנות השמונה. ויודי שלו, המתנה המופלאה, בנו היחיד והמתוק בן השנתיים. יש להם פרנסה ברווח ובכבוד ודירה נאה.

אבל כל זה שייך לעבר. ענן שחור וסמיך ירד על ביתם, בבת אחת, ממלא את כל החלל.

הוא יושב עכשיו מול שבי המיוסרת, ופניו אפורות. ראשו כמו התנתק מגופו ומעופף מעל המרפסת החשוכה, מביט בנעשה כאילו מבחוץ.

שבי מדברת ומדברת, והוא מביט בה מלמעלה, כאילו הדברים שיוצאים מפיה בלחישות ארוכות, לא שייכים אליו, אליה, לחייהם.

"אני רציתי להאמין שזו טעות, יאיר, לא ייתכן שנותנים לי עוד שמונה שבועות של חיים. זה קורה תמיד בסיפורים, ואחר כך מתגלה הטעות. מה לי ולגידול סרטני אלים בגזע המוח? מה לנו ולזה, אה? אבל זהו, אני תיכף הולכת מכאן למקום יותר טוב, ואני דואגת לכם, אתה שומע אותי?" 

היא מפוקחת לגמרי, וכמה שיאיר סבל בשבועיים האחרונים מהסירוב שלה להכיר בעובדות, עכשיו הוא מייחל שתמשיך להכחיש.

לפני כחודשיים, תקפו את שבי כאבי ראש שהלכו והתגברו. בתחילה תלתה זאת בלחץ ובעבודה קשה, ואולי גם בחוסר שינה. היא התחילה להקפיד על שינה בשעה סבירה ושתתה יותר. היא גם ניסתה להוריד לחץ בעבודה, אבל הכאבים רק הלכו וגברו, הלכו והתעצמו, עד שהפכו לבלתי נסבלים. משככי הכאבים, שנטלה בכמויות מפחידות, לא הועילו עוד. יאיר דחק בה ללכת לרופא, הכאבים של שבי הלחיצו אותו מאד. היא היתה תמיד בריאה וחזקה. הוא לא הכיר אותה ככה, חלשה וסובלת.

אחר כך הגיע התקף מפחיד. זה קרה לה כשהיתה בבית עם הילדים, ושירי התקשרה וצרחה: 'אמא התעלפה ועושה תנועות מפחידות בפנים ובידיים'. יאיר כמעט התעלף גם הוא, רץ הביתה טרוף נשימה. שבי קיבלה אותו על הכיסא, חיוורת מאד, ולוגמת מכוס מים, כאילו כלום לא קרה. והוא חשב רק על הנס שלא היה בבית בזמן ההתקף הזה. הוא לא היה עומד בזה. עכשיו כבר לא היה צריך לשכנע אותה. היא הבינה שיש לה משהו רציני, אולי אפילפסיה, וסוף סוף הלכה להיבדק. הרופאה שלחה אותה בדחיפות למיון. אמא שלה התלוותה אליה, ויאיר ליווה אותה מרחוק בתפילות רותחות.  די מהר נודעו להם התוצאות האיומות.

שבי דוממת עכשיו, אוחזת בראשה. הגניחות שוככות מעט. כנראה הכדור מתחיל להשפיע.

"ניסע לבית חולים עכשיו?" הוא לא רוצה לשמוע על תוכניות ההמשך שהיא רוקמת כאן. חייבים לעשות משהו. חייבים. שבי מתעקשת.

"בשביל מה, יאיר? לטיפולים שממילא אין להם שום סיכוי? לניתוח שאי אפשר לעשות?"

הקול שלה יבש ומונוטוני. נראה כאילו היא מדברת על כתבה שקראה מקודם בעיתון, ולא על חייהם הפרטיים. נראית כאילו השלימה עם רוע הגזרה, ורק רוצה לדבר כבר על ההמשך.

והוא לא מסוגל. כל עוד היא כאן. כל עוד הם ביחד. אין המשך. הוא נחנק, לא מסוגל להתמודד עם הניסיון הזה. מרגיש קטן ומפוחד מול הדבר הענק הזה.

"שבי", הוא חובט על השולחן וצועק. לא אכפת לו ששירי תשמע, שהשכנים ישמעו. "אפילו חרב חדה... אל ימנע עצמו... אסור לנו לשבת כך מיואשים. ההחלטות שלך חפוזות. אנחנו מוכרחים לעשות ניסיון, וגם ההסתרות מכל העולם לוקחות לך אנרגיות שאין לך".

"נכון", אומרת שבי באותו טון מונוטוני, מיואש, שמבהיל את יאיר עד עמקי נשמתו. זו לא הרעייה שהוא מכיר, התוססת, ההחלטית, מלאת החיים, הנלהבת והאופטימית.

"אז את מוכנה לנסות טיפולים?" הוא מתעודד.

"לא", היא מנחיתה אותו חזרה אל המציאות. "בעיקר עכשיו לא. ועכשיו זה ברור לי יותר מתמיד. הרופאים הרי לא נותנים שום סיכוי, נותרו לי לפי החשבון שישה שבועות של חיים. אני רוצה לגמור בשקט עם הילדים, איתך, לא לבד בבית חולים. בלי תופעות קשות ומיותרות של הטיפולים".

השתיקה שמשתררת במרפסת לאחר ההתפרצות שלו, מזכירה את החללים וההרס שנותרו על החופים, לאחר שצונאמי אימתני עשה את שלו והתקפל חזרה אל הים.

"בבית חולים אהיה בלעדיך, וכאן אנחנו לפחות ביחד", שבי מזכירה, ומכאיבה לו בכל מילה. לבית חולים הוא לא יכול ללכת איתה, כי גם בתוך האסון שנחת עליהם, הפוביה הנוראה שלו לא מניחה לו.

כשהיה ילד בן שבע, והלך עם אמו לעשות בדיקות דם, התעלף בפעם הראשונה. אחר כך זה קרה לו כשהלך לבקר את סבו בבית חולים, וראה את העירוי המחובר לידו. מאז הוא בורח מרופאים ומבתי חולים.

הוא היה מבוהל מאד מההתעלפות, ולא נרגע גם אחר כך, כששמע שזו תופעה המכונה בשם- "המטופוביה". וגם העובדה שהוא לא לבד, ושיש עוד אנשים שסובלים מהחרדה הזו, לא הרגיעה אותו.

המטופוביה, היא פוביה מפני דם, כך הוא קרא. היא מוגדרת כפוביה ספציפית מסוג דם-פצע. אנשים הסובלים מהתופעה מתקשים לתפקד כאשר הם רואים דם, ולעתים אפילו כשהם שומעים על דם. הקושי מתבטא בנשימה כבדה, הזעה,בחילה, סחרחורת ולעתים עילפון. הפחד מתגבר ככל שכמות הדם גדולה יותר, וככל שהדם מוחשי יותר. קל וחומר דם של האדם עצמו.

הוא אף פעם לא הסכים לטפל בהמטופוביה הזו. ניסה להסתדר ולא להיתקל חזיתית בכל מה שקשור לפציעות ולדם.

כשנישאו, הוא לא חשב שהוא צריך לספר לשבי על הפוביה שלו. הוא חי חיים רגילים לגמרי, וראה את עצמו כבחור טוב, רגיל ונורמלי. אחרי הכל כמה פעמים בחיים נחשף בחור ישיבה בריא לדם ולבתי חולים? והוא היה בחור בריא וחסון במיוחד, אפילו שפעות וחום לא הרבו לבקר אצלו. הוא לא הבין אז, שאחרי הנישואין הקושי יהיה משמעותי ומכביד.

שבי גילתה זאת רק כששירי שלהם היתה בת שנתיים. כששירי נולדה, ה' ריחם עליו, בעיצומו של יום השבת, נאלצה שבי לנסוע לבית החולים. היא העדיפהשאמה תתלווה אליה, והוא נותר בבית מודאג, מבוהל ומצפה, אבל גם נושם לרווחה. למחלקת היולדות הוא הגיע מלווה בהמון חששות, אך הביקור עבר בשלום.

אבל כשלשירי מלאו שנתיים, היא חלתה בדלקת ריאות. באמצע הלילה, כשגילו שהיא לוהטת מחום ומגלה סימני אפאטיות, הם הבינו שאין מנוס. שירי נראתה מיובשת ולא הגיבה, אפילו לא בכתה.

שבי המבוהלת הזמינה אמבולנס, כי הוא לא היה מסוגל. כבר בבית הוא יצא מכלל תפקוד. את ההמשך הוא מתקשה לשחזר. במיון בדקו את שירי. הפעולה הראשונה היתה החדרת עירוי לזרועה הצנומה, ואז זה קרה לו בשלישית.

הוא מצא את עצמו מחוץ לחדר המיון, והדבר הראשון שגילה היה פניה החיוורות של שבי. הוא סיפר לה, והיא רק נזפה בו בסלחנות, תמיד בסלחנות, "אז למה לא סיפרת כלום, יאיר? זה ממש לא אחראי מצדך, באמת, הייתי מסתדרת לבד. אני כבר לא ילדה קטנה".

היא אף פעם לא היתה ילדה קטנה, ומאז במיוחד, נטלה על עצמה את תפקיד המבוגר, האחראי והבוגר. ורק מפעם לפעם ציינה בסתמיות, בלחש, אולי כדאי לטפל בזה, יאיר, יש טיפולים יעילים לפוביות.

אבל מעולם לא לחצה. היא נתנה לו את הבחירה, והוא בחר לא להתמודד. לאורך השנים שבי התמודדה עם החרדה שלו בגבורה מעוררת הערצה, במיוחד בתקופה שהתאומות שלהם היו בפגייה, והיא נאלצה לשהות שם לבדה. גם לאחר מכן, בתקופה שהן התפתחו באיטיות ונאלצו להתאשפז לסירוגין. עד גיל שלוש הן היו רגישות מאד. הביקורים אצל רופאים, ואשפוזים היו תדירים מאד. ושבי הסתדרה לבדה. אף פעם לא התלוננה.

אבל מה עושים עכשיו? אוי, ריבונו של עולם. למה לא הסכמתי לטפל בפוביה הזו בזמן? איזה ניסיון מר הבאת עליי?

משהו מלוח מטפטף לתוך פיו, והוא מעביר יד רועדת על לחייו. שבילים רטובים נוצרו שם בין העיניים לזקן. הכאב והפחד גורמים לשבילים לשצוף ולהתעבות... הדמעות זרות לו, אף פעם לא בכה, אבל אף פעם לא עמדה אשתו ללכת ממנו...

דקות ארוכות חולפות, עד שהוא מעז להרים את עיניו ולהביט בשבי. היא יושבת מולו מיוסרת וחלושה. הוא מגלה לרווחתו, שהעיניים הקפואות והריקניות שלה הפשירו מאד. דמעות מדבקות בטבען, והן נוצצות כעת בזוויות עיניה.

"צר לי", היא לוחשת, חושבת רק עליו, כתמיד. איך היא מצליחה לפנות לו בכלל מקום, בתוך ים היגון, הייסורים והפחד? מאיזו פלדה עשויה הנפש שלה?

יכולת הדיבור שבה אליו. "די, אני לא יכול, אנחנו נעשה הכל, שבי, אני כבר פונה עכשיו לכמה עסקנים, ואם צריך נטוס לקצה העולם כדי לעזור לך שבי, את תתרפאי, בעזרת ה'. למה את ככה מיואשת? תגידי לי... את היית תמיד האופטימית מבין שנינו".

ושבי רק נדה בראשה ושתקה, ושוב חזרה הריקנות ומלאה את עיניה. הוא מוג לב שכמותו, פוחד להישיר אליה מבט, לא יכול לשאת את הייאוש הנוקב הזה, פוחד להידבק בו בעצמו.

הטלפון שלו מטרטר פתאום בתוך הכיס. הוא מוציא אותו מביט בו כעל חפץ זר, מה מצלצל כאן? מי מצלצל עכשיו? בגיא החושך והצלמוות, שהושלכו אליו בפתאומיות מרסקת?

אשר רוטמן, החברותא שלו. הוא מברמץ היום את  דובי, בכורו. יאיר שכח מבר המצווה, אך גם אם היה זוכר, זה לא היה משנה הרבה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.