לעמוד בפינה של החדר ולדבר עם ה’

שלום, אפרת ברזל,

את לא מכירה אותי. הייתי לפני כמה חודשים בהרצאה שלך עם אבא שלך, הקריין מקול ישראל. דיברתם הרבה על משפחה אחת שיש בה אנשים עם דעות כל כך שונות, למשל משפחה כמוכם, שיש בה בת חרדית ואבא שאינו דתי, בכלל לא דתי, ועל איך מסתדרים ביחד. דיברתם על איך לא מוותרים על אהבה משפחתית אדירה ולומדים לחיות יחד בכבוד הדדי. נתת הרבה דוגמאות מחיי היום יום שלכם. הכי הצחיק אותי איך אבא שלך בודק בסופר מרקט ליד הבית שלו כשרויות של חטיפים לפני שאתם באים אליו לביקור, איך הוא בקי בדקויות בחומר. איך את מצנזרת לו ספרים בסטימצקי לפני שאת מרשה לו לקנות אותם מתנה לילדים. אני לא בחורה שומרת תורה ומצוות, והגעתי לאולם שבו התקיימה ההרצאה ממש במקרה דרך אחות של חברה שלי שאמרה יאלה, בואי נלך.

בהתחלה לא הבנתי מה לי ולהרצאה של איזו חוזרת בתשובה. זה נכון שאני מנהלת כבר שנים קשר עם היהדות, אבל מכאן ועד ללכת לערב?

פתאום, באמצע ההרצאה, מישהי מהקהל שאלה את אבא שלך שאלה. היא שאלה: “היהדות לא מעניינת אותך? קיום הבורא לא מעניין אותך? יש סביבך כל כך הרבה נכדים שלומדים תורה, עם כיפות וציציות, אתה עטוף במשפחה מלאה באהבת ה’, אתה לא מסתקרן?”.

אבא שלך הסתכל וענה: “את יודעת, הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה הבת שלי ראתה שאני לא ראיתי. מה גרם לה לחזור בתשובה, מה זה האור הזה שכל החוזרים בתשובה מתארים שהם הרגישו. ממה הם התלהבו. מה היה הרגע. את השאלה הזו אני שואל, אגב, הרבה, גם את חברי הרב אורי זוהר. מדי פעם אני נוסע אליו לירושלים לביקור. בשבילי זה תענוג. מרתק אותי כל פעם מחדש לשמוע את האיש הזה. אני נהנה מאוד להיות במחיצתו. כששאלתי אותו כבר לפני שנים: מה, מה ראית? איך חזרת? מה העיר אותך? הרב אמר לי כך: ‘גבי, תנסה לעמוד בפינה של החדר בבית ולדבר עם אלוקים’.

"‘מה להגיד לו?’, אני שואל.

"‘פשוט תעמוד ותדבר’”.

אבא שלך המשיך ואמר לקהל: “אני עדיין לא עשיתי את מה שהרב אורי זוהר אמר לי לעשות, משתי סיבות: הראשונה, זה נראה לי לא הגיוני לעמוד בפינה של החדר ולדבר, אבל הסיבה השנייה שעוד לא עשיתי את זה, והיא הסיבה האמיתית, היא שאני פוחד שמישהו באמת יענה לי...”.

אבא שלך סיים לדבר, ואני עזבתי את האולם. ההרצאה לא הסתיימה, אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות שלי. רצתי הביתה. כבר שנים שאני מנסה לעמוד לדבר עם אלוקים ולא מצליחה. נכנסתי לדירה, סגרתי את הדלת, התיישבתי ופשוט התחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו: “שלום. נראה לי שאנחנו מכירים”. לא ידעתי בדיוק איך להתחיל, אבל ככה אני פותחת את כל השיחות שלי עם מי שאני עוד לא מכירה, וזה שנים כבר הולך לי, אז אמרתי - למה לא להתחיל גם ככה פה. המשכתי. “אני יודעת שאף פעם לא ממש דיברתי אליך, אבל אני בהחלט מחוברת לכל הבריאה שלך. תמיד אני אומרת יפה תודה על כל מה שיש לי. אני לא ממש יודעת איך לקרוא לך כשאני פונה אליך, אני יודעת שיש כל מיני דרכים. האם בורא עולם זה בסדר? תקשיב, אני חייבת עזרה. אני ממש בהתלבטויות, אני לא יודעת מה לעשות עם החלטות חשובות בחיי שאני צריכה לקחת, אני מפחדת לטעות, אני מרגישה בצומת. אתה יכול לתת לי קצת כוח?”, וישבתי בשקט.

הרגשתי שקול עונה לי. אה, אפרת, אל תדאגי. אני לא איזה טיפוס הזוי, הקול ששמעתי הוא לא היה קול חזק, הוא לא היה קול חיצוני. הייתה בו קדושה. זה לא היה קול חזק, מה ששמעתי, והמסר היה ממש אוהב. זה לא היה קול שאמר לי: צאי לרחובות ותתחילי לעשות פרויקטים מהפכניים. ממש לא. זה היה קול שקט ואמיתי, שאמר: הכל בסדר. אני כבר שנים שומר עליך, לכי לישון. אני חיכיתי הרבה זמן שתדברי איתי, זה הכל תלוי בך. פחדתי לזוז. פחדתי שהתחושה הזו תיעלם ולא תחזור. פחדתי לנשום. זה היה עונג קדוש שאני מרגישה שמי שחי כאן חיים שלמים בלי להרגיש את התחושה הזו, כמה כסף וכבוד שלא יהיו לו, פספס.

מאז, אפרת, אני לא מפסיקה לדבר עם אלוקים. אני נהנית מזה כל כך. בבוקר, בערב, אני מחכה לרגעים האלה כמו אוויר לנשמה. אני יודעת למה התכוונת כשהסברת בהרצאה על זה שבכל אחד יש חלק אלוק ממעל. אני מבינה מה שהסברת על דקות של שיחה עם ה’. אני זכיתי לגלות בתוך עצמי את החלק אלוק ממעל שלי. את חושבת שקוראים לשיחות שלי עם בורא עולם, תפילות? יכול להיות?

אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.

מתוך ספרה החדש של אפרת ברזל, "כל כך"