סיון רהב מאיר: תודה רבה לך, באמת

שבת מקסימה עברה עלינו בשבוע שעבר בקהילת KMS בסילבר ספרינג, מרילנד. בשבת בבוקר שמענו בקריאת התורה את הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". כמה קשה בימינו להיות תמים, כן ופשוט. במהלך השבת סיפרתי שם על נהג אוטובוס מישראל, משה ירט, שהשבוע עלו לאוטובוס שלו אימא וילדה קטנה. לא היה להן מספיק כסף ברב-קו, והוא הסביר שכדאי להן לרדת בתחנה הקרובה, לטעון את הרב-קו בזול ולהמשיך בנסיעה, במקום לשלם לו מחיר יקר יותר. האימא אמרה לו בתגובה: "תודה רבה לך! באמת, תודה רבה!". הילדה שמעה ואמרה לאימא שלה: "אימא, מה הנהג עשה לא בסדר שאת אומרת לו ככה?". האימא לא הבינה: "הוא עזר לנו, אז הודיתי לו". והבת התעקשה: "את אמרת 'תודה רבה לך באמת!', זה מה שאומרים למי שעשה משהו לא בסדר". הנהג קלט עד כמה הדיבור שלנו הופך להיות ציני. ילדה כל כך צעירה שומעת את המילים "תודה רבה לך באמת", אבל כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה בסרקזם, כמשהו שנאמר לא כתודה אמיתית, אלא כנזיפה. תמים תהיה עם ה' אלוקיך. שנזכה להיות תמימים ופשוטים יותר.

פרסומת אחרת

רבים הפיצו את התמונה הזו, ותהו אם זה פוטושופ או פרסומת אמיתית. הנה התשובה המקסימה. כך מספר הרב גד הרמן, מחנך כיתה י"ב בישיבת "אורות הזורעים" בצפון: "בסוף השנה שעברה, היה פרסום גדול בשלט חוצות ליד הישיבה, על סדרת פשע חדשה ב'הוט' או ב'יס'. זה ליווה את כל מי שנסע לישיבה. באחת השיחות דיברתי בצער על כך שהפרסומת הזו מניחה, בפשטות, שכולנו רק מחכים ומצפים שהסדרה הזו תתחיל כבר. הניסוח של המודעה הניח כמובן מאליו שזוהי התרבות שכולם צורכים ורוצים, 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'. אמרתי לתלמידים: רק תדמיינו שהיו מספרים בפרסומות על משהו אחר שמתחיל, על דברים חיוביים שמתרחשים, למשל, שהכיתה שלנו מתחילה בקרוב ללמוד פרק חדש במסכת שבת בבית המדרש? המשפט הזה נכנס לתלמידים שלי ללב. לא ידעתי על כך דבר, אבל במהלך החופש הגדול הם עבדו וחסכו ותרמו מכספם כדי ליצור כזו מודעה. אחרי שלב העיצוב הם פנו לחברת הפרסום וקנו את השטח הזה. הפרויקט עלה להם למעלה מ-2,000 ש"ח. ביום הראשון ללימודים נסעתי לישיבה ופשוט לא האמנתי למראה עיני. כמוני מתרגשים בימים אלה עוד אלפי נהגים שעוברים ליד מושב הזורעים בחודש אלול – ורואים פרסומת מסוג אחר לגמרי".

הכותרות הראשיות

שבוע לבחירות. ארבעה שבועות ליום כיפור. קמפיינים רועשים, כתבות שקריות וספינים של הרגע האחרון עלולים להעלים מעינינו דברים חשובים. הנה שתי הכותרות הראשיות של יום שלישי האחרון, לדעתי: נחום נביס בן ה-17 שב להכרה מלאה. נחום נפצע קשה מאוד בראשו בפיגוע דריסה ליד היישוב אלעזר בגוש עציון לפני כ-3 שבועות, ועבר ניתוח מורכב. כעת הוא החל לתקשר עם בני משפחתו ולבצע פקודות, ואף יצא ממחלקת טיפול נמרץ. משפחתו מבקשת להמשיך ולהתפלל לרפואת נחום אלימלך רפאל בן זהבה רבקה, ומודה על הדאגה והתמיכה.
במקביל, בעיר דוד שבירושלים, נחשפה ביום שני טביעת-חותם מלפני 2,600 שנה, תגלית ארכיאולוגית יוצאת דופן. על הממצא כתוב "לאדוניהו אשר על הבית", והיא חתומה על ידי ראש השרים בבית המלוכה בממלכת יהודה. בתיה אופן, מתנדבת בפרויקט סינון העפר, סיפרה על רגע הגילוי: "התחלתי, כרגיל, לשטוף עוד דלי של עפר תחת זרם של מים, ופתאום זיהיתי חתיכה קטנה ושחורה. לא האמנתי שאני מסירה עפר, אחרי אלפי שנים, מטבעת מתקופת ממלכת יהודה, מבית המקדש הראשון".
עכשיו אפשר לחזור לסרטוני הבחירות.

זירת הפיגוע והתגלית הארכיאולוגית

לא תרצח

זו הפעם הראשונה שלי באמריקה ב-11/9, יום הזיכרון ה-18 לפיגוע החמור בתולדות המערב. מישהו אמר לי כאן שהאמריקאים רואים זאת כאירוע בסדר גודל תנכ"י: 2,977 בני אדם נהרגו בתוך זמן קצר, בעוד הסמלים המפורסמים ביותר של ההצלחה החומרית של המערב קורסים, כשכל העולם צופה באירוע בשידור חי. הרב פרופ' בנימין בלך מציע לנו ולאמריקאים את המחשבה הבאה ליום הזה. הדברים מתחברים גם לאחינו שבעוטף עזה, ששוב עברו השבוע לילה קשה. וכך הוא כותב:
"אנחנו עדיין לא מבינים את כל ההשלכות של אותו רגע ששינה את ההיסטוריה, כאשר איסלאם קיצוני הכריז מלחמה על המערב, הנצרות והיהדות. עלינו להבין מהטרגדיה הזו שלא מדובר בסכסוך רק על אדמה, על עושר רב יותר או על עוצמה רבה יותר. זו מלחמה שנועדה להכריע בין שתי תפיסות עולם. בן לאדן הרי אמר פעם: ההבדל בינינו הוא שאתם מאדירים את החיים ואנחנו מפארים את המוות. לא יכול להיות סיכום טוב יותר של מה שעומד על הכף בקרב הזה. לקרוא לאויבינו סתם 'טרוריסטים' זה לצמצם את היקף כוונותיהם הרעות. זה היום שבו עלינו להבין שמה שאנחנו נלחמים עבורו הוא הציווי הקדוש שנכון לכל הזמנים, לכל המקומות ולכל האנשים: 'לא תרצח'. לא צריך להתאמץ להבין את הרוע הקיצוני, צריך פשוט להילחם בו. ב-11 בספטמבר ראינו את עוצמת הסילוף: עד כמה אמונה דתית נלהבת יכולה לזרוע רוע ומוות. ההיפך הוא הנכון. עלינו להראות שאמונה ודבקות וקדושה צריכות להביא באותה רמה של התלהבות – טוב וחיים לעולם".

כעבור 70 שנה

מי זוכר את המורה שלו מכיתה א' אחרי 70 שנה? פרופ' מרגלית שילה שלחה לי השבוע תמונה: תלמידים בני 76 במפגש מחזור עם המחנכת שלהם, הרבנית מרים עמיטל, בת 92. שילה מספרת: "התחלנו את כיתה א' בשנת 1948, בבית הספר 'תחכמוני' ברחובות. לא ידענו בכלל איך נלמד. לא היה כלום. משרד החינוך בקושי הוקם. הכל נעשה באופן ספונטני, אבל עם הרבה לב והרבה שכל. המורה הצעירה מרים בנתה את האישיות שלנו, בהתלהבות ובאהבה. היא סחפה עולים חדשים שלא ידעו עברית, והלכו קילומטרים בכל יום מהמעברה לבית הספר. היא הוציאה אותנו מהכיתה הסגורה ללמוד בטבע. היא עודדה אותנו לכתוב חיבורים ולהביע את עצמנו. חלקנו אהבנו אותה כל כך עד שקראנו לה 'אמא'. למרות העוני והצנע, למרות מלחמת העצמאות, היא מילאה אותנו בשמחה ובהכרת הטוב על מה שיש. היא הייתה משמעותית כל כך, עד שבמפגש בימים אלה העלינו זיכרונות קטנים ממנה שממש מלווים אותנו עד היום".
אולי נדמה לנו שמה שאנחנו עושים חולף ומתפוגג, אבל הנה הוכחה: הקשר שלנו עם אחרים יכול להיות משמעותי מאוד גם כעבור 70 שנה.