עם ישראל - האבדה הגדולה ביותר

אחת המצוות המובאות בפרשתנו – פרשת כי תצא, היא מצוות השבת אבדה. כשאדם מוצא חפץ וקיים סיכוי סביר לאתר את בעליו, המוצא מחויב לעשות מאמצים לאתרו, ובמקביל לטפל באבדה, שלא תבוא לידי הפסד. נעיין בפסוקים: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ"ב, א'-ג'). 

בפסוקים אלו מדגישה התורה פעמיים לא להתעלם מחפץ שמצאנו. מדוע? משום שגם כאשר אדם רואה מציאה מסוימת, מידת העצלות שבו אומרת לו להתעלם מעובדת קיומה ולא להתחיל "להתעסק" עמה ולהתאמץ כדי למצוא את בעליה. לכן פונה התורה אל האדם ומזרזת אותו להתגבר על העצלות – "לא תוכל להתעלם!".

פרטי ההלכות של השבת אבדה רבים הם. יש מציאות השייכות למוצאן, בפרט כאשר אין עליהן סימן היכר וקשה לאתר את בעליהן, או חפצים עם סימן היכר אך בעליהן התייאשו מהן. לא נדון כעת בפרטי ההלכות.

השבת אבדה היא מצווה חשובה, וישנם סיפורים על גדולי התנאים שהתעסקו עם אבדות באופן מעורר התפעלות, כמו רבי חנינא בן דוסא שמצא תרנגולים (ניתן לעיין בתלמוד מסכת תענית דף כד ע"ב בכל פרטי המעשה), ורבי פנחס בן יאיר ששמר על שתי סאין של שעורים (מדרש דברים רבה, ג'), ועוד. 

בשורות הבאות נראה את עניין השבת אבדה מזווית ראיה שונה.

מהי האבדה הגדולה ביותר שקיימת היום?

האבדה הגדולה ביותר היא אבדת בני ישראל מבעליו. עם ישראל רחוק מהבורא. עם ישראל "אבוד" בין הגויים. התלמוד כותב (מכות כד ע"א), שרבי יהודה הנשיא חשש ממימוש הפסוק: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" (ויקרא כ"ו, ל"ח), כלומר, ממצב בו עם ישראל יהיה אבוד בארצות הגויים.

כדי שאנו נגרום לבורא "לחפש ולמצוא" אותנו, ולהשיבנו אל חיקו, אנו מוכרחים לחפש ולמצוא את עצמנו. נבאר.

כשם שיש חובה ומצווה להשיב ממון לבעליו, כך יש מצווה וחובה להשיב את החיים של האדם לעצמו, וכפי שכותב הרמב"ם (פירוש המשניות, על המשנה בנדרים לח ע"ב), שרופא חייב לרפא את החולה מצד מצוות השבת אבדה. אדם חייב להשיב את בריאות האדם לחברו, בין אם הוא רופא ובין אם הוא יכול לעזור בעצה או בממון.

אם יש מצווה להשיב את בריאות הגוף של האדם, וודאי שיש חיוב להשיב את "בריאות הנפש" של האדם. כלומר, אדם שאיבד את דרכו הרוחנית, אנו מחויבים לעזור לו בכל האמצעים העומדים לרשותנו, כדי להשיבו בחזרה אל דרך המלך.

פירוש "בעל הטורים" על התורה (שמות כ"ג, ד') מביא, שיש שלושה מקומות בתורה בהם מופיעה המילה "תועה". במצוות השבת אבדה – "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כ"ג, ד'). אצל יוסף, שאיבד את דרכו בחיפושים אחר אחיו – "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה" (בראשית ל"ז, ט"ו). המקום השלישי הוא לגבי אדם שאיבד את דרכו בחיים – "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל" (משלי כ"א, ט"ז). אלו שלושה סוגים של אבדות – אדם שאיבד את ממונו, אדם שאיבד את הדרך בדרכו למקום מסוים ואדם שאיבד את דרך הישר - את השכל וההיגיון. האבדה מן הסוג השלישי היא האבדה החמורה ביותר.

דוד המלך אומר על עצמו: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" (תהלים קי"ט). כשהשה נאבד, הוא פועה כדי שבעל הבית ישמע אותו. כך כשאדם מרגיש שהוא אבוד, עליו "לפעות", להשמיע קול ולהתפלל שהבורא יחפשו וישיבו אל חיקו.

כשאדם מרגיש אבוד, והוא מתפלל לבורא "השיבנו השם אליך, ונשובה", אזי השם פותח את ידו ומשיב אותו. הבעיה היא, שרבים מאתנו לא מרגישים אבודים, כך שאיננו מחפשים את בעל הבית.

מה עלינו לעשות? על כל אחד ואחד לקיים מצוות "השבת אבדה", ולנסות להשיב את האבודים לבעליהם - את עצמו לבורא ואת עם ישראל לאביהם שבשמים.

ה"אור החיים" הקדוש מבאר גם את המשך הפסוק בדרך הרמז: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ". "לא קרוב אחיך אליך" הכוונה לתקופת הגלות, בה הבורא נראה "רחוק" והגאולה אינה נראית באופק. גם אז, אל לנו להתייאש, אלא עלינו לאסוף את "אחינו" אל תוך ביתנו, אל תוך בית המדרש והעולם היהודי, ללמדם דעת ולהציג בפניהם את האמת הברורה, "עד דרוש אחיך" – עד שהבורא יתגלה שוב בעולם וכולם יראו אותו באופן ברור –" כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם השם לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג', ט'). זו תפילתנו בימים הנוראים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

יתכן שזו הסיבה מדוע חכמי ישראל הקפידו מאוד על מצוות השבת אבדה. הבורא נוהג עם האדם מידה כנגד מידה. כשאדם מהדר במצוות השבת אבדה ברובד הממוני, זה מעורר את מידת הרחמים והבורא נוהג אף הוא עם בניו במידת הרחמים, והוא יוצא לחפשם ולהשיבם לגבולם.