מסע בג'ונגל של הבחירות; לצחוק או לבכות? תחליטו בעצמכם

כשתקופת בחירות יוצאת סמוך מאוד לחופש הגדול, אי אפשר שלא להיזכר בחוויות שעברנו בחופש.

זה היה בסיור שערכתי בגן החיות התנ"כי. צפיתי בחיות, בעופות, בזוחלים ובטורפים, על שלל הרגליהם ותזונתם. היה מעניין מאוד ומעשיר, אבל לצערי, הכרתי את כולם עוד לפני שדרכתי על מפתן גן החיות. הכרתי אותם בג'ונגל של בני האדם.

בתוך הכלוב, או דווקא בחוץ?

התחלתי בביתן הזוחלים. הייתי זקוק למאמץ ניכר ומשקפת טלסקופית, כדי להאמין שיש בביתן הזה משהו, אבל היה שם. זה היה נחש ארוך וערמומי, שכב לו בשקט מכונס בתוך עצמו, אבל לא בגלל שהוא נחמד איתי, אלא בגלל שהוא פשוט מחכה לטעות הראשונה שלי. אבל אני בן אדם, ועוד בתקופת בחירות, לכן, לא הנחש הוא זה שיצליח לבלבל אותי, לא נפלתי.

המשכתי לביתן הציפורים, ואאווו איזה רעש נשמע משם, כמו נאום המילניום בכנסת. אבל ככל שהתקרבתי יותר, שמתי לב לדבר מעניין - ככל שאתה קטן יותר כך הצעקות שלך גדולות יותר, כמו התוכי הקטן, שהיה יהיר במיוחד. המעניין ביותר שדווקא בצעקות הם לא עשו ביניהם רוטציה. מזכיר לכם מישהו?

אחר כך, לא רחוק משם, שמתי לב לכלוב של הדוב הרוסי. הוא היה מאוד רעב, וכשדוב רעב, הוא אוכל גם את החברים שלו, או יותר נכון, מחליט באותם רגעים, מי חבר שלו ומי לא. אני מאמין שאחרי שהוא אוכל ושבע, הוא חוזר לקרוץ לחברים, והם כמו פתיים, נופלים במלכודת, עד הסיבוב הבא בעוד שלוש ארבע או חמש שנים. אבל מה שהיה מעניין במיוחד, שלצורך השגת האוכל שלו, הוא עשה כל תעלול אפשרי, זיגזג בין הסלעים, שכשך רגליו במים, כמו חתולה מייללת, עד שקיבל בשר, בשר שחור, למרות שהרבה מהשכנים שלו בשכונה הקודמת, אוהבים את הבשר הלבן. לא דיברתי כלום, רק שתקתי, הרי זה גן חיות, לא מתאים לך? תלך.

המשכתי הלאה במעלה ההר. ראיתי את הג'ירפה, גבוהה ומרשימה, ציפיתי למשהו מפתיע בהתרשמות הראשונה, אבל לאחר דקותיים הבנתי שהיא לא באמת יודעת לעשות משהו. אפילו להתכופף לאוכל שמתחתיה, מאוד קשה לה, היא רגילה לגובה. וההליכה שלה, משהו שמזכיר יותר מכשיר א.ק.ג. חשבתי שהג'ירפה לא מרגישה טוב, אבל המדריך של גן החיות הסביר לי שכך היא נולדה, וזה לא בגלל המדים המנומרים שלה.

בכלוב של האריות היה גם מעניין, בהתחלה ראיתי כמה שערות מאחורי אחד השיחים, מבקר מזדמן הסביר לי שזה האריה. חיפשתי זווית אחרת, ופתאום הבחנתי שהוא מכרכר סביב הלביאה, שנראה כי הרגישה יותר בטוחה ברבצנות שלה. החל ויכוח סוער בין מבקרי הגן, מי מכרכר סביב מי, יצאו הודעות מפה, הכחשות משם. אבל חשבתי לעצמי: 'מלך החיות, שזה הוויכוח שמתווכחים כשרואים אותו, כדאי שיחפש כתר אחר. אולי בלשכת נשיא המדינה, עד מאה ועשרים'.

בתצוגת הזברות, ראיתי חיה המאופיינת בשחור ולבן, כל אחד מסתכל על מה שבא לו, או מה שמתאים לתלבושת של אותה עונה, זה לא שהיא או שחורה או לבנה, אלא היא גם וגם, וזה הכי גרוע. כי בעצם השחורים אומרים לה: 'היי לכי מפה, את לבנה'. והלבנים אומרים לה: 'לכי מפה, את שחורה'. אז מה היא בעצם כן? המדריך שעמד מ'ימינה' לתצוגה, התקשה להסביר לי.

ארץ חיות התנ"ך

במתחם הקופים היה הכי מעניין, אבל גם הכי מוכר, תאמר לי מה גודל הבננה שלך, ואומר לך איזה תעלול אתה הולך לקבל. הם רוצים לאכול כאן, מיד, ועכשיו. בתמורה לכך הם יעשו כל תעלול שתרצה, ייתפסו על מי שתרצה, יגלגלו מהעץ כל מי שתרצה, רק כדי שתחשוב שאתה מרוצה. אבל, אחרי שתזרוק להם את שארית האוכל שלך, אתה תחפש אותם על צמרות העצים גבוה-גבוה, ומי רואה אותך? מי זוכר אותך בכלל? בפרט שיש סביבו עוד 119 כמוהו.

אחר כך הגעתי לתצוגת ארץ חיות התנ"ך, אלו החיות שנמצאות כאן כבר אלפי שנים, עוד לפני שחשבו לייצר את גן החיות. הבחנתי בתיש עם הזקן, חיפשתי לראות את מי הוא טורף, אבל לא הוא לא טרף אף אחד, הוא רגיל להיות נטרף. והפלא היותר גדול, שדווקא כאן, אני מגלה פתאום שלטים ענקיים: "נא לא להאכיל את החיות". לא הבנתי למה דווקא בתצוגה של התיש? וכי את הדוב מותר להאכיל? או שאת הדוב מפחדים שלא להרגיז? חשבתי אולי זה בגלל הזקן? אבל מיד נזכרתי בהמשך השיר: "במקל, בסרגל, מה שבא ליד". הבנתי שהשיר חלחל כל כך עמוק, עד שגם אנשים טובים נפלו בו והיכו בתיש.

שאלתי את המדריך אם הוא יכול לצלם אותי עם החיות, אבל הוא סירב, בתואנה שבסופו של דבר לא אושר חוק המצלמות... בטרם שעזבתי את גן החיות לא יכולתי שלא לתהות איך זה שלמרות שדלתות הכלובים נפתחות אחת לכמה שנים, מתעקשים בעלי החיים להישאר בכלובים בכל מצב, ולא מנצלים את ההזדמנות לצאת לחופשי.