ידידיה מאיר מלקט פרשנויות אחרונות על מערכת הבחירות

1. טור אחרון לפני הבחירות. במערכות קודמות נערכתי מראש לטור הזה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד רגע לפני פתיחת הקלפיות, בעד מי חשוב לי לכתוב וגם נגד מי. הפעם התמונה פחות ברורה. אני מודה שהבחירות האלה בלבלו אותי. לא מבחינה אידיאולוגית, רק מבחינה פרסונלית. הרי לפני רגע בן-גביר רץ עם סמוטריץ' והרב רפי, וביחד הם תקפו את בנט ושקד, שתקפו ביחד איתם את פייגלין, שתקף את נתניהו, שתקף אותו בחזרה. והנה תוך כמה שבועות הכול התהפך. אז מה בכל זאת ברור לי, בסוף הסאגה התמוהה הזאת ששמה "בחירות 2019, מועד ב'"? ברור לי שצריך ללכת ולהצביע, למרות הכול. הקולות המיואשים שאני שומע, של אנשים שאין להם כוח, הם אנשים שיש להם בעצם המון כוח: אם הם לא ילכו לקלפי זה כאילו הם הלכו לקלפי בהתלהבות ושמו פתק של סתיו שפיר ואיימן עודה ביחד. מה עוד? ברור לי שצריך להצביע למפלגה דתית. ברור לי גם שהחזית של ארץ ישראל, ברוך השם, בוערת פחות ושהחזית היהודית, לצערנו, בוערת יותר (הרי אין פרטנר פלשתיני כרגע, אבל יש פרטנר שעובד קשה על כרסום כל מה שקשור ביהדותה של המדינה. תשאלו את הרב נאומבורג). אה, וברור לי שצריך להצביע למפלגה שעוברת בוודאות את אחוז החסימה. המערכה הזאת יותר מדי חשובה מכדי לקחת סיכונים.

2. הבחירות המוזרות האלה הותירו גם פרשנים פוליטיים מקצועיים נטולי הסברים. לא שהם שתקו, חלילה, הם פירשו במלוא המרץ ואמרו המון מילים, אבל בלי הרבה משמעות. חוץ מאחד. הוא דווקא לא קשור לעולם הפוליטי או התקשורתי בשום צורה. להפך אפילו. הוא אומן. עדי רן. החודשים האחרונים הוציאו מהזמר והיוצר הברלסבר תובנות עומק מרתקות. בין שיר לשיר הוא הרבה לכתוב סטטוסים על המערכת הפוליטית, על תככיה וספיניה, אבל במבט אחר. הוא כתב על הפוליטיקה באופן הכי לא פוליטי שאפשר (וגם הכי לא פוליטיקלי-קורקט), ודווקא בגלל זה מצאתי אצלו קצת נחמה, קצת משמעות ופשר, בכל מה שקורה פה. רגע לפני שזה נגמר - ונתפלל שייגמר לטובה ולברכה - הנה כמה טעימות מהמבט, מהאספקלריה, של עדי רן.

ולפני שנצא לדרך, חשוב לי להגיד שהשבוע אני רק המלקט. הרעיונות, ובעיקר סגנונם, באחריות הכותב בלבד. אני ממש לא מסכים איתו על הכול. אבל אני כן מקבל השראה וחומר למחשבה מהכול. נתחיל?

3. "לא נראה לכם מוזר שאי אפשר לנצח את ביבי, רק להפריע לו לעבוד?", שואל עדי רן, ומסביר: "אפשר לרדוף אותו (התקשורת), להעליל ולתפור לו תיקים (מאפיית המשפטנים ועוזריהם), לבגוד בו ובימין (ליברמן) לחבל תחבולות (גדעון סער ושותפיו) להשתלח בו בבוז ורוע מבהיל (בוגי, לפיד, אהוד ברק וסייעניהם) ותוך כדי כך העם בוחר בו פעם אחר פעם תוך שהוא מתפתל בין בליץ של יוזמות בלתי מרוסנות שנועדו לעוות את בחירתו".

על היריב הקולני ביותר של נתניהו כותב רן כך: "רק בעולם השקר יכול לבוא עז פנים כזה כמו אהוד ברק ולהציע לנו לחזור לימי הזוהר שבהם התפוצצו אוטובוסים ברחובות הערים הגדולות, כשאנשי זק"א מתרוצצים בין ההריסות ללקט חלקי גופות של בני עמנו היקרים. חמוש בטיפוס כמו יאיר גולן (זה עם ההשוואות שלו בין הנעשה בישראל עתה לנעשה בגרמניה בשנות ה-30) שלמזלנו פלט את השטויות שלו דקה לפני שכמעט נעשה רמטכ"ל (בדרך כלל הם עושים את זה אחר כך). רק בעלמא דשקרא יכול לבוא מי שהיה ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה (סולק אחרי שנה וחצי בערך) ולרשוף בוז והונאה אל מול ראש הממשלה המוצלח ביותר בישראל (שנבחר שוב ושוב ויש לו 13 שנים בתפקיד כי כך רצה העם). ויכולתי להוסיף עוד ועוד ובנושאים שונים אבל יש לי חדשות: גם בעלמא דשקרא שולטת האמת. היא פשוט מוסוות ומתגלה בדיליי. כי ככה השם רוצה. בשביל הבחירה".

4. וגם על הפוליטיקה האמריקאית כותב רן: "המפלגה הדמוקרטית הופכת יותר ויותר לאנטישמית ולאנטי פטריוטית אמריקאית. זה מעניין. מדוע זה כך? טוב, היהודים המאמינים מקבלים את הדעת שלהם מן התורה שמלמדת להבחין בין טוב לרע, ולכן הם תומכים בטראמפ ובמפלגתו. אבל עדיין קשה, כי ברור לכול שטראמפ הוא הנשיא האוהד ביותר שהיה לישראל אי פעם וגם המועמדים שהתחרו נגדו על ראשות המפלגה היו כולם תומכי ישראל מובהקים. ולעומת זאת אצל הדמוקרטים מסתובבים חבר'ה שכל אחד מטורלל יותר מהשני ומאפשרים השתוללות של חברות מפלגתן, חברות קונגרס, במאמציהן להשמיץ את ישראל. אז איך זה שמצב כל כך פשוט להבחנה לא מספיק בשביל לבחור נכון, וצריך את התורה הקדושה שתלמד אותנו לבחור בין טוב ורע כל כך פשוטים? הרי גם כל אחד מאומות העולם שאינו יהודי יתמוך בנשיא ובמפלגה שאוהדת את בני עמו ואת מולדת האם ההיסטורית שלו, אז איך זה שדווקא רוב היהודים בארצות הברית תומכים ותורמים למפלגה שבהדרגה מתמדת הולכת ומתנכרת למדינת היהודים? התשובה היא שלא רק שהתורה מלמדת להבחין בין טוב לרע, אלא שהריחוק מהתורה ונטישתה מייצר מוטציות תודעתיות הופכיות לכל לוגיקה, לרבות האינסטינקט הטבעי של אדם או עם להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו".

ומכאן חוזר רן אל הבחירות אצלנו בישראל: "ככל שהוא יותר אפיקורסי כך מסגל לעצמו השמאל דעות יותר נפסדות נגד האומה ונגד האינטרס האישי שלו ממש. לדוגמה, למה לאיש שמאל יש מוטיבציה לעשות הכול כדי לסלק את המנהל הכי טוב שהיה לעסק המשותף שלנו, מדינת ישראל? הרי כולם אמורים להעדיף שגשוג, ביטחון וקשרים בינלאומיים. הם מוכנים לסכן את הכול כדי שיעמוד איזה חיוורוני אחד כמו גנץ או קשקשן נטול שדרה, שיטה או חזון כמו לפיד, שלא לדבר על כל אלה שמשמאלם. לחלקם אומנם יש רווח אישי שמגיע מכל מיני גורמים שעוינים את ישראל, אבל מדוע המצביעים נוהים אחר הבלוף? אז זו התשובה: ככל שמתרחקים מהתורה כך צומחות להן תצורות חשיבה מופרעות והרסניות. וראה במעשה מבעל תפילה בסיפורי מעשיות של רבי נחמן. הוא מפרט שם שלל כיתות שמתנהלות על אמונה כוזבית כל אחת משלה. והצרה, אומר רבנו, שמוח מופקר, מנותק ממקור ההזנה האלוקי, מתמסר בנקל לכל מיני תזות מבולבלות שכאלה. עד כדי כך שרבנו כותב שיש עוד כיתות שמצייתות לתפיסות יותר שיגעוניות שהוא כבר לא רוצה לפרט אותן. אנשים עוד יכולים לאמץ אותן, הכאוס וההפקרות שלהן יוכלו, אדרבה, למשוך את המנותקים. בקיצור, הקודשבורכו מנהיג את העולם".

5. הנושא המרכזי במערכת הבחירות היה, משום מה, ה"הדתה". זה התחיל עם לפיד וליברמן, עבר למחנה הדמוקרטי, וברגע האחרון, בניסיון לקושש כמה קולות אנטי-חרדיים, הצטרף גם בני גנץ. ליברמן טען בתגובה שזה רק ספין פוליטי שנועד להחליש אותו, ספין שמתוכנן היטב עם החרדים. "ליברמן זועם", כתב בתגובה עדי רן, "כחול לבן גונבת לו שונאי חרדים. הוא אומר שגנץ תיאם את זה עם ליצמן וגפני כדי לפגוע בו. הוא בעצם אומר שהיהודי מפקיר את עצמו אצל אנטישמי אחד כדי להחליש ת'אנטישמי השני. מעניין. צריך עיון".

ועוד על אידיאולוגיית השמאל שמנסה למתג את עצמה מחדש: "איכשהו בשביל לשרוד היא ויתרה על השם שמאל. הפכה למרכז. ראתה שקלטו ת'בלוף אז היא קראה לעצמה ימין שפוי. ראתה שקולטים ת'בלוף אז היא קוראת לעצמה ימין חילוני. ראתה שהעם לא אוהב ת'גנרלים הצפונבונים שלה עם הלפיד הצווחן אז היא ממליכה איש גס כמו ליברמן ויצור כמו רון קובי, ראש עיריית טבריה. יש לו גם חקיין נמרץ, כרמל שאמה הכהן, ראש עיריית רמת גן".

והנה פרשנות עדי-רנית על החרדים: "בני ברק העיר הכי צפופה וענייה בארץ. מה היית מצפה ממקום כזה? אבל תכל'ס תוחלת החיים שם הכי גבוהה, רמת הפשיעה הכי נמוכה, הכי הרבה חסד ודאגה לעניים, ואם אתה מקבל איזה אירוע בריאותי עוד לפני שאתה נוגע במדרכה כבר ארבעה אופנועים של ארגון הצלה מצוידים בפק"ל החייאה החדיש בעולם מקיפים אותך והחבר'ה עובדים עליך. ומפלס האושר גבוה לאין שיעור מהארצי ומהעולמי. עשרה ילדים בדירת שלושה או ארבעה חדרים, הכנסה חודשית שזה בושה להגיד, וכולם לבושים יפה, נקיים וצנועים, מטפלים באחים ובאחיות שלהם, רק לקנא בכזה דבר. איך זה קורה, הנס? התורה התורה!".

אבל למה בכלל להתרגש מכל ספין? הנה כמה מילות הרגעה: "לכל המזועזעים ממראה עינינו וממשמע אוזנינו, ויש הרבה ממה להזדעזע, נא להיזכר: אנחנו בעלמא דשקרא פה, אה? נזכרים? אבל זה מקום יקר מאוד, כי יש בו יהלומים של אמת מפוזרים בתוך הג'יפה. צריך ללקט אותם וללכת הלאה".

ולפעמים – מול מפלס הפופוליזם הגואה – גם לו כבר אין כוח לחכות: "חשבתי שנוכל להסתדר בינתיים איכשהו בלי זה. גם הסכמתי שצריך כנראה להכין 'משטח נחיתה' נוח יותר עבורו. להכשיר את הלבבות. אבל כעת אני חושב שהגיעו מים עד נפש. מבול הכפירות והאמונות הכוזביות מאיים לשטוף גם את המאמינים יראי השם וגם בולע את ילדיהם. אנחנו צריכים את המשיח. למעלה מחליטים על העיתוי, אבל תפקידנו להפציר ולדווח איך זה נראה מכאן ולומר זאת ברור: צריכים את המשיח עכשיו".

6. ולסיום, אנחנו לא רק בבחירות, אנחנו באלול (למרות שיש תחושה שהשנה אלול יתחיל רק בי"ח באלול). עדי רן נותן קצת חומר למחשבה גם על ימי הרצון האלה, כחוזר בתשובה ותיק: "רעיון החזרה בתשובה זה דבר פשוט: התרחקתי מהטוב. עקב כך נהייתי פחות טוב, עשיתי מעשים לא ראויים, דיברתי שטויות וכו'. עכשיו קלטתי את זה ואני רוצה לחזור לטוב. מאוד פשוט. ומאחר שכמעט אי אפשר לאחוז באמת ובטוב הטהור כל הזמן - וכל שנייה שאתה נוטש אותם אתה נהיה תכף יותר רע - אז ההכרח לעשות תשובה כמה אלפים ורבבות פעמים ביום. מה שזה עושה, זה מפעיל את מערכת בקרת האיכות כל הזמן ומכוון אותך אל הנכון".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".