שמיכת העננים אולי מפנקת, אך לא מאפשרת לאור השמש לגעת בנו

עולל זעיר הגיח זה עתה לאוויר העולם כשהוא  מצווח, קופץ אגרופים ונתון לחסדי אחות רחמניה עד שתתאושש אמו לטפל בו ולגדלו. לעומתו, באותו רגע ממש מגיח תנין ובוקע אל אמו. לאחר מספר ימים בהם הוא שוהה בין לסתות האם התנינה המגנה עליו מטריפה, כבר כוחו במותנו והוא עצמאי לחלוטין.

ואילו מיודענו התינוק, במשך מספר שנים נתון לגמרי לרחמי מגדליו, שאלמלא הם - היה נכחד. אין לו יכולת הישרדות בעולם ללא חברה עוטפת ומגנה.

חוק טבע זה משפיע על הנפש הרכה החשה סכנה קיומית בבדידות. היא מפתחת תלות הישרדותית בחברה - המשפחה.

הצורך הנואש בחיבור קיים לא רק ברובד הפיזי-הקיומי המשליך על הממד הנפשי, אלא גם ברובד הרוחני. כידוע, נשמת האדם נחצית בין זכר לנקבה. נשמת האדם החצויה כמהה לאבידתה, לחיבור עם השלם, וכבר הובא רבות בחז"ל על כך "כל השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה...", וכן אצל האישה, "אין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה", ועוד.

בד בבד עם הצורך ההישרדותי בחברה, קיים באדם גם הפחד מפני הבלעות. "לפיכך נברא האדם יחידי" – האדם נוצר כישות ייחודית, עצמאית, חד פעמית.

מחד, הוא יצור "עדרי", הזקוק ל"עדר" כדי להתקיים. מאידך, הוא יצור אינדיבידואליסט, ומשכך, הוא חרד מפני היבלעות ב"עדר". מפני איבוד עצמיותו בתוך הכלל.

מתח תמידי זה בין הצורך בשייכות לחברה לבין הצורך בשמירת הייחודיות והפרטיות מספק קשת אתגרים אישיים וחברתיים הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי. האדם הפרטי, במהלך חייו, נדרש רבות לאיזון המתח בין שתי קצוות אלו.

לא אחת מוצא האדם את עצמו "בלוע" בתוך מערכת קלוקלת, ופעמים שכבר אבד את עצמיותו ואין בו כוח ואמון לבקוע משם בחזרה אל ה"אני" שאבד.

הנשמה, חלק אלוק ממעל, שונה במהותה מנשמות אחרות. לכל נשמה מסע משלה, ייעוד ייחודי ורקורד שונה מנשמה אחרת. כשאדם "בלוע", נשמתו אינה מתבטאת, ייחודיותה אינה זוהרת, היא מכוסה וחבויה במעטה חברתי עבות. "לפיכך נברא האדם יחידי... להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין).

כאמור, נשמה "בלועה" אין ניכר עליה חותמו הייחודי של הבורא, אין זו תכלית הבריאה ואין זו תכלית הנשמה במסעה.

כיום, בדור המתוקשר, כשהרשתות החברתיות לוכדות ברשתן את כל יושבי הכפר הגלובלי וכל פעולה או מחשבה מועלים על אתר (תרתי משמע) ומייחלים ללייק... ואבוי אם לא... הרי שמציאות ייחודית, יחידנית, נתפסת כאיום גדול יותר. החרדה הבאה בעקבות פרישה מן ה"עדר" גדולה ומפחידה יותר.

אחת הזירות המדממות בתחום זה היא זירת הגירושין. אין כל ספק כי גירושין הם אתגר גדול. אחד המרכיבים המהווים אתגר במיוחד הוא חווית ה"לבד". לעיתים, צעד הגירושין עצמו מהווה פרישה מן ה"עדר" החברתי. בכל התרבויות זהו צעד קצה שהחברה רואה בו איום על ממסד הנישואין. יש דתות בהן אין הכרה כלל במציאות כזו. הקב"ה הסתכל באוריתא וברא עלמא - ומשיש מסכת גיטין, יש גם גירושין... התורה היא תורת חיים, ונתנה מענה לאדם הזקוק לכך בנסיבות החיים.

הגירושין מזמנים את האדם למסע ייחודי, יחידני, חד הורי. המסע לעיתים מפרך, מייסר, כואב ונוקב, אך אפשר גם ששכרו בצדו. כפי שהתבטא ארווין יאלום, פרופסור בתחום הנפש ואחד ההוגים המוערכים בתחום, והודה בכתביו כי חש החמצה מסוימת: "אף פעם אפילו לא היתה לי החוויה המבגרת של פרידה בנישואין, מעולם לא התנסיתי בבדידות כאדם בוגר".

אין כאן, חלילה, קריאה לזמן התמודדות זו. אין ספק כי בנין הבית ושמירה על שלמותו היא האידיאלית, אלא שהקב"ה מזמן מסע ייחודי לכל נשמה, ויש מי שנדרש לפרוד ולפרוק, ואז, הבחירה בידיך – להתפרק, או להתבגר ולהבנות מחדש, לגלות את ה"אני" האבוד ולהאיר ממנו לך ולעולם.

מכירים את האדם שחצה את בריכת הכרישים? אחד מעשירי העולם שהיה בודד וערירי הרגיש ששעתו מתקרבת וכנס אל ביתו חבורת ידידים משכילים ומוערכים והכריז שבאסיפה יודיע על היורש המאושר.

במהלך האסיפה אמר העשיר כי מי שיעמוד במשימה שיציב הוא יזכה לרשת את כל הונו. והמשימה? מאחורי הפרגוד יש בריכה, האדם שיחצה את הבריכה ויצא מצדה השני הוא הזוכה המאושר. הנוכחים גחכו קלות, וכבר הגמישו שרירים לשחייה מהירה וזכיה קלה... התייצבו הכן לפני הפרגוד, הלוט הוסר, אך אויה, הבריכה שורצת כרישים... אף אחד מהם לא העז להיכנס פנימה, אפילו לא במחיר ירושה גדולה כל כך. לפתע, אחד הצעירים שבחבורה נראה בתוך המים. הכרישים עטו עליו, נגסו ממנו, הוא החל מדמם, אך במאמץ ובחתירה בלתי נלאית, כשהוא זב דם, הוא שחה אל צדה השני של הבריכה. הוא הצליח! יצא ממנה שותת דם אך עשיר כקורח.

חבריו שאלוהו לאחר מכן - כיצד העזת? לא פחדת?

לא העזתי, השיב האיש, מישהו דחף אותי וזרק אותי למים!

לפעמים אנו מוצאים את עצמנו בלב בריכת כרישים. לא העזנו, לא חשבנו, לא דמיינו בדמיון הפרוע ביותר שנהיה שם. מישהו מלמעלה דחף אותנו, ולנו נותרה הבחירה אם לשחות, גם כשכואב, גם כשזב דם, להמשיך לשחות ולעלות מן העבר השני, עשירים ומאושרים!

אם נצא מן העבר השני, כשהשלנו מעצמנו חתיכות של תלות מיותרת, תדמית חברתית, צורך באישור, נהירה אל ה"עדר", הרי שהיה המסע שווה. אם מצאנו בדרך את נשמתנו האבודה, אם האזנו לקולה, לקול ד' שבנו, שקורא רק לנו במסע הזה, אם יכולנו להיות "לבד" ולהרגיש "עם"... להרגיש חיבור, אל החלק הפנימי שבנו, והיה זה שכרנו! כי מי שיש לו את עצמו, הוא אף פעם לא לבד.

חרדת הנטישה המלווה אותנו מינקות מאלצת אותנו להישאר באזור הנוחות שלנו = אזור הנכות שלנו. אך כשגנרל העולם מטלטל עלינו את עולמנו ומוציא אותנו מאזור הנוחות, הרי שתהיה זו החמצה, ואולי פשיעה, להתעלם מהקול הקורא "אייכה?".

הגנרל הרננדו קורטז היה מגלה ארצות, והגיע לחופי ורה קרוז במקסיקו בשנת 1519. הוא רצה שצבאו יכבוש את הארץ למען ספרד מולדתו. הוא ידע כי לפניו מערכה קשה: אויב תוקפני, מחלה אכזרית ומשאבים דלים. בעוד הוא וצבאו נערכים ביבשה לקראת הקרב, הורה הגנרל לאחד ממפקדיו לחזור אל החוף, ובפיו הפקודה: "שרוף את הסירות שלנו!".
כשאנו חווים את שריפת הסירות שלנו, אין דרך חזור, ואז אנו ניצבים מול האתגר ומסתערים עליו. בוחרים לנצח כי אין דרך אחרת!

החגים בפתח, ימי הדין ממשמשים ובאים, ימים בהם ניצב האדם יחידי לפני בוראו, כבני מרון על גשר צר, וודאי יש מי שכבר מיומן בכך, בלעמוד מול בוראו, לבד, רק הוא ואלוקיו, נשמתו שמאירה וחוברת אל יוצרה, דומה נמשך לדומה, החלק שואף אל השלם, נשמה שדבקה בבוראה, שהוא ה"שבט" שלה, אין לה "שבט" אחר, או אז "שבטך ושמשענתך המה ינחמוני".

איך עושים זאת?

רוצים בכלל? מוכנים? זה קודם כל. להסכים להיות שם. להודות על המסע. על הדרך. על ה"ביסים" והנגיסות... על שריפת הסירות.

ומה עוד?

לקחת נשימה עמוקה, ועוד אחת, ועוד... לנשום, להרגיש את הבורא ניצב ומחיה, מנשים בכל רגע מחדש. זה הוא. רק הוא. ואז, להשיל מעצמנו את כל הספורים שלנו. זה לא אנחנו. אנחנו יותר מהם. יש בנו חלק אלוק נצחי, שום ספור, של דחיה או בגידה, של התעללות או טעות לא נוגע בו. להיות לרגע מי שאנחנו באמת. נשמה טהורה שנתת בי. להרגיש אותה, לתת לה לדבר, לנשום אותה ואת יוצרה. להפריד בין ספור החיים לבין מי שאנחנו.

ואז?

נסיר מעצמנו את שמיכת העננים שאולי מרפדת, אולי מפנקת, אולי עוזרת להכחיש, אולי מסייעת להדחיק כאב, אך לא מאפשרת לאור השמש לגעת בנו. להעז להתבונן בשמש המאירה שבתוכנו. היא אולי שורפת בתחילה, אך שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

העזו, התבוננו, התחברו וחיו. כי עמך מקור חיים – באורך נראה  אור.

שנה מבורכת ומוארת!

יוכי רותם - מומחית בייעוץ וטפול בזוגות, נשים ובנות בכל שלבי החיים yochirotem@gmail.com