סיון רהב מאיר על ההקצנה של הבחירות, ואיך זה ייראה בעוד כמה שנים?

הילדים שלנו ספרו וגילו שאנחנו הולכים להצביע בפעם הרביעית בשנה אחת. לפני כעשרה חודשים הצבענו בבחירות לראשות עיריית ירושלים. אחר כך הלכנו לסיבוב השני. בהמשך השנה הם עקבו יחד איתנו אחרי הבחירות הכלליות, ועכשיו אחרי הסיבוב השני. את הפרשנות הפוליטית הנוקבת ביותר קיבלתי בימים אלה במטבח: "אמא, נכון שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אנחנו לא קצת מגזימים?".

אם אתם רוצים להבין מה קרה לנו, עד כמה החודשים האחרונים הקצינו את החברה הישראלית, תסתכלו על שניים: בני גנץ והרב רפי פרץ. זה לא הם, זה פשוט לא הם. אני מכירה אותם קצת, עוקבת אחריהם הרבה ויכולה לזהות את המשחק.

לפני שנכנס לפוליטיקה, נדיר היה לשמוע מבני גנץ ביטוי חריף כלפי מישהו. מר קונצנזוס. אם הייתם אומרים לו שהוא ירוץ עם הסיסמה הבוטה "נתניהו דואג רק לנתניהו", הוא לא היה מאמין. כשנכנס לפוליטיקה הגדיר את עצמו כ"כיפה שקופה". עכשיו פניו מתנוססות מתחת לסיסמה "ממשלת אחדות חילונית". אין מצב, פשוט אין מצב, שגנץ היה אומר לפני שנה שהוא יחרים אנשים כמו מוטי יוגב או משה גפני ויראה בהם פסולי קואליציה. זו גם טעות פוליטית, כמובן, כי מי שרוצה להיות ראש ממשלה במפלגת שלטון בישראל לא יכול לרוץ על טיקט ה"הדתה" ועל לוקש ה"משיחיים", אבל זה לפני הכל מנוגד לאופיו. כל הביטויים שהוא מטיח בנתניהו - הם פשוט לא שלו. הנה רק מקבץ מהימים האחרונים: "אלוף העולם בפייק ניוז", "אדם שאיבד כל רסן ומעצור", "ראש המפלגים", "מסית", "מושחת". לא יודעת מה עשו לו בישיבות הליליות במשרדי האסטרטגים, אבל זה עוד כלום לעומת הרב רפי פרץ. מתחת לשמו ולתמונתו עלה השבוע לרשת הטקסט הבא: "יש עתיד והעומד בראשה הם קופסת ג'ל למריחה והסתה שבסוף היום נשטפת במים קרים. יאיר, מלבד למשוך בעט לא תרמת מאומה לעם ישראל. בזמן שאני חינכתי, פיקדתי ובניתי יישובים אתה היית מספר סיפורים, פרזנטור לבנקים, חממה לסטנדאפיסטים. אתה יאיר חולצה שחורה שכל מורשתו היא אפס אחד גדול".

אין לי ספק שהוא לא ניסח ולא קרא, אבל עד לפני כמה חודשים, אם תלמיד של המחנך הרב רפי פרץ היה מפרסם טקסט כזה, הוא היה קורא לו למשרדו לשיחה, להבין מה קרה ולהציע שיתנצל.

אצל סתיו שפיר, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן זה בא טבעי. זה הסגנון. אבל איך כולנו נסחפנו לשם? פרופ' יאיר עמיחי המבורגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה כתב השבוע דברים פשוטים ויפים: "אם הייתי מספר לאבא שלי, שברח מגרמניה לישראל בשנות ה־30, הוא לא היה מאמין שאלה פניה של החברה הישראלית. מערכת הבחירות מורידה את ישראל לברכיים. במקום לבנות הגדרה חיובית, הם בונים קמפיין שלילי ואלים, תוך שלילה מוחלטת של האחר. את, אתה ואני שמנסים להכיר ולכבד את ההבדלים בינינו, אנחנו הרוב השקט. אסור שנעמוד מנגד מול גל השנאה ששורפת ומכלה את התקווה לחיים משותפים. בואו, כל אחד בסביבתו הקרובה המשפחתית, החברתית והמקצועית, נאמר ונסביר ונבקש להחזיר את השפיות לחיינו. אחרת - אנחנו שותפים פסיביים לשנאה הזו".

מעניין איך הטקסטים המתלהמים של הבחירות האלה ייראו לנו בעוד כמה שנים, ממרחק הזמן. נראה לי שרוב האמוציות וההגזמות ונבואות הזעם על מצבנו - ייראו מגוחכות ולא רלוונטיות. הנה דוגמה: מי לא השתמש בבגין בבחירות האלה? כולם מתרפקים עליו כסמל למנהיגות אחרת, ליברלית, לאומית, ממלכתית. קוראים לנתניהו ללכת כבר בדרכו, במקום לפלג ולהסית. ההיסטוריון ד"ר אבי פיקאר שלח לי השבוע רק קטע ממה שנאמר על בגין בזמן אמת. כך כתב איש התקשורת טדי פרויס בספרו "בגין בשלטון" בשנות ה־80. נשמע מוכר?

"תרומתו למדיניות מוגבלת. לא כן תרומתו לגבי הנורמות שקנו להן שביתה ודפוסי חיים שניצוקו בזמן שלטונו: היעדר סובלנות, צדקנות, שנאת זרים, לאומנות, מיסטיקה דתית ואלימות. ממשלות קודמות עשו כמיטב יכולתן לכלוא אינסטינקטים אלו במרתף הפסיכולוגי של אזרחיהן. הוא, לעומתן, העניק להם לגיטימציה ואף זירז את גידולם. המתחים בימיו הגיעו למיני־מלחמת־אזרחים. בימי בגין נהפכה ישראל למקום שבו הכוח הוא נורמה שלטת. על האלימות נגד השמאל הוא הסתפק בגינוי לאקוני.

"הוא מותיר אחריו ארץ, עם ויהדות מפולגים ומסוכסכים כפי שלא היו מעולם, מדינה על סף פשיטת רגל כלכלית ושמניותיה המדיניות הגיעו לשפל שעדיין לא היה כמותו. ממשלות רבות הוליכו את עמיהן למצבים שהתבררו במהלך ההיסטוריה כבכייה לדורות. ממשלתו של בגין חוללה בכייה לדורות שמתגלה כבר בדורה. שלטונו יביא אחריו חורבן המדינה ויהפוך את ישראל למפלצת. התפטרותו תהיה השירות האחד והיחיד שיעשה למען ארצו. בימי הבליץ אמר צ'רצ'יל על הבריטים ש'גם אם תעמוד האימפריה עוד אלף שנה יאמרו כולם: זו הייתה שעתם היפה ביותר'. במהופך יפים הדברים לימיו של בגין בשלטון: גם אם ישראל תעמוד עוד אלף שנה, איש לא יאמר כי הייתה זו שעתם היפה ביותר".

לא אלף שנה אלא 30 שנים חלפו, והטקסט הזה מעלה גיחוך. שאלתי את ד"ר פיקאר מה דעתו כהיסטוריון והוא העריך: גם אצל נתניהו זה יעבור מדמוניזציה ללגיטימציה. חכו לטקסטים שיתגעגעו לנתניהו הממלכתי והמתון והמאחד, מתישהו במהלך בחירות 2039.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".