איה קרמרמן

איה קרמרמן עברה לירושלים – ועכשיו מגיעים הגעגועים

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

בארבע השנים האחרונות, בכל שישי בצהריים, בדרך כלל עשר דקות אחרי שבעלי נרדם ספונטנית על הספה, הפעמון צלצל. שושי השכנה המקסימה באה להגיד שבת שלום כשבידיה שתי פיתות לוהטות שיצאו היישר מהטבון החשמלי. "ככה חמותי לימדה אותי. תמיד לחלק".

הילדים קוראים להן "פיתה שושי" למרות שדוד, בעלה, הוא זה שמכין אותן. רק בפסח שושי הגיעה עם חיוך נטול פיתות. בשאר ימי השישי היא סיפרה גם על השבוע שחלף, מי מתארח אצלה בחג ואיזה נכד עושה צעדים ראשונים.

 

הווייז הקדוש

אחת ההשלכות של המעבר לירושלים הייתה הפרידה משושי. בשישי האחרון עלתה בי המחשבה ששושי לא תיכנס עוד רגע עם פיתות חמות. עלה בי געגוע. גם המכולת שלנו כבר לא אותה מכולת. גם את יהודית השארנו ברעננה. יחד עם יפת מהתבלינים, אביגדור מהדגים וירוחם מהמחסן של הביצים. יהודית, אביגדור, ירוחם ושושי הפכו מבלי משים לחלק מהשגרה, חלק מהריבוע הקטן של החיים שלנו, חלק מהגרסא דינקותא של הילדים. אצל יהודית הם אספו אוטומטית את 'בשבע'. משם לקחו חלה לסנדוויצ'ים של שישי בצהריים ופלפל שיפקה מוחמץ. אצל יפת הכי מעניין להיות, כי הוא היה חבר של הרב אדלשטיין זצ"ל ותמיד היו לו סיפורים עליו. חוץ מזה יש לו את הקפה הלבן הכי טעים בתימן. וגם ברעננה. אצל ירוחם היו את כל הדברים שלא זכרנו שאנחנו צריכים. אביגדור תמיד פינק באיזו טעימה של הרינג או רוטב מיוחד לדגים.

התמקמנו מהר מאוד בבית הקודם, בשכונה, בחיים הקודמים. ידענו באיזה יום ובאיזו שעה מגיעה משאית הזבל ועושה פקק ביציאה מהשכונה, דווקא כשמאחרים לבית הספר. באילו שעות אפשר לחנות ליד הגן ומתי עדיף ללכת ברגל, כי כמות ההורים שמגיעים יחד לאסוף את הילדים לא תואמת את הכבישים הישנים. ידעתי מתי שתיים וחצי בלילה, כי זה הזמן שבו התרנגולים השכונתיים מכריזים על בוא הבוקר, ומתי אלול, כי בשש ועשרים כבר תוקעים בשופר במניין הפועלים.

עכשיו עברנו לירושלים ועקרנו את עצמנו מהריבוע הנינוח שלנו. כל המעברים הקודמים אומנם כללו מעברי עיר, אבל עדיין הכול היה סמוך, לא הייתה התנתקות מוחלטת. אפילו שעברתי דירה כמה פעמים, לבדיקות הדם עדיין נסעתי ללאה בצפון תל אביב. פרט לכך, תמיד הכרתי את המקום שאליו עברתי. הילדים למדו במוסדות בעיר החדשה, ועד המעבר עצמו הספקתי לתת איזו דריסת רגל קטנה בבניית הריבוע החדש שלי. הפעם ממש לא. אני קלולסית גמורה בירושלים. הווייז הפך לחברי הטוב ביותר, ואני מקשיבה לו באדיקות גדולה יותר ממה שאני מקשיבה לשיעורי תורה. לא מכירה כלום. מאיזו שכונה מתחברת לאיזו שכונה ועד החשוב ביותר - איפה הסופר הכי שווה. לעבור דירה זה בבחינת ביטול הגאווה. אין לי יותר ירקן ששומר לי במיה, ואני לא יכולה לסמס לאיציק הקצב ולבקש שישמור לי בשר מספר חמש לפני החג. בעלי הגיבור, מחוסר טריטוריה ונטול כיסא בבית הכנסת, מפלס את דרכו מחדש במניינים הקרובים לבית. איפה הריבוע שלי, איפה?!

 

עכשיו זה השוק שלנו

תמיד החשבתי את עצמי כאדם זורם, שלא מייחס חשיבות לארבעה קירות ומסוגל לארוז ולעבור בהתראה של יום. אין ספק שכבר השתמשתי בכרטיס הזרימה הזה מספיק פעמים. בכל פעם שעלה מחדש נושא המעבר, הסברתי שזה לא באמת משנה איפה גרים ולאן עוברים. מה שחשוב הוא הריבוע הקטן של החיים. תפקיד הריבוע הוא למתוח רעיונית את מתאר הבית. להוסיף עוד כמה נקודות שבהן מרגישים שאפשר להוריד מגננות, כי כולם מכירים אותך. כשהוא מסודר לך בראש, אתה תרגיש בבית. כל אחד והריבוע שלו. פעם הריבוע שלי כלל את הגינה של הכלבים, הבר שבו עבד בעלי, בית הקפה השכונתי ומקומות חניה סודיים בתל אביב. היום זה הגן של הקטנה, הסופר, הירקן והכיסא בבית הכנסת. כל אחד והריבוע שלו, שבו מהנהנים לו בחיוך ומכינים לו מראש את מה שהוא לוקח תמיד. כל אחד מחפש את השקט הזה, שהפינות הקטנות של הריבוע נותנות לו.

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. אפילו שאלול, אפילו שהמלך בשדה וכל עניין הדבקות בה' די נדרש בשלב זה של השנה, אני פשוט לא שם. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר. כשאמרתי בשבת לבעלי שאפילו בכותל עוד לא ביקרתי מרוב הלחץ לבנות מחדש את הריבוע שלי, הוא ענה: "את יודעת איך הכי טוב להגיע לכותל, גט טקסי. חמש דקות והמונית מתחת לבית, ותוך רבע שעה את בכותל. בלי חניות ובלי הליכה". גאון האיש. אפילו על זה לא חשבתי מרוב שאני מצומצמת כרגע.

בשישי בבוקר הלכנו לשוק. פתאום הכול נראה אחרת. שוק של אוכל כשר, של פנטזיות, ריחות וטעמים. חלום. חלום שיכול להפוך לחלק מהריבוע שלי. כשהידיים היו עמוסות מדי במנגו, גבינות ופיתות חמות שיחליפו את הפיתות של שושי, בעלי פסק: "אנחנו חייבים עגלת שוק, כי פה אנחנו קונים את הירקות שלנו". אז אולי אני לא צריכה להיות בלחץ לגלות את הריבוע החדש שלי. אולי זו הזדמנות להתחדש בעצמי. אולי הפחד מהתזוזות הוא רק במחשבה שלנו, ובכלל השם כבר זיווג לי דייג, ירקן ורופא שיניים חדשים. אולי בעלי יגלה שהוא מתחבר פה לתפילות יותר מאשר ברעננה. שעבודת השם שלו מדויקת יותר, בקדושה. אולי אנחנו רק מדמיינים שאנחנו חשובים במקום אחד ולא חשובים במקום אחר. אולי ואולי ואולי. אבל עכשיו הווייז מודיע שאני חייבת לצאת לקחת את הילדות מבית הספר. וכרגע, כל מה שהווייז אומר - קדוש.

 

סלט נפלא עם רוטב ויניגרט דיז׳ון

החומרים:

1 כוס נבטי מש / 1 מלפפון פרוס דק / 1 אנדיב (עולש) חתוך / 2 גבעולי בצל ירוק קצוצים / 1 חופן עלי סלק או עלים ירוקים צעירים / 3 צנוניות פרוסות דק / רבע כוס גבינת פטה עיזים מפוררת / שומשום שחור לקישוט (לא חובה)

לרוטב דיז׳ון מתקתק: רבע כוס שמן זית / 1 כף חרדל דיז׳ון / 3 כפות מייפל טבעי / 3 כפות חומץ תפוחים / מיץ מחצי לימון או ליים

אופן ההכנה:

מערבבים בצנצנת את מרכיבי הרוטב, טועמים ומתקנים תיבול אם צריך / בצלחת גדולה מפזרים את הירקות ומעליהם את הגבינה, הבצל הירוק והשומשום / יוצקים את הרוטב על הסלט סמוך להגשה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".

החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>

 

תגיות:איה קרמרמןירושלים

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה