"האם אתה מקבל עליך לחזור בתשובה?"

כאשר נולד בני הבכור בחרתי, לאחר התלבטות קשה, באבי להיות סנדק. אף על פי שהייתי חוזר בתשובה מזוקן עם פאות, חליפה ארוכה ומגבעת עגולה, ואפוף ברצינות תהומית של קודש, ידעתי היטב, פרט למצוות כיבוד אב, את מעלתו של אבי כאדם. אני התחלתי לקיים מצוות שבין אדם למקום, ואילו אבי היה אדם טוב שקיים בטבעיות מצוות רבות בין אדם לחברו, ובין השאר תמך בי אף על פי שלא הזדהה עם דרכי.

המוהל היה הרב פרנקל, יהודי מ"מאה שערים", ירא שמיים חד כתער ומשופע במצוות בין אדם למקום, שמל אלפי תינוקות וגם קבר אלפי זקנים.

הנחתי את טליתי החדשה על כתפיו של אבא, והוא התיישב על כיסא הארגמן הדהוי של אליהו הנביא בבית הכנסת במוסררה. הרב פרנקל ניגש אליו ואמר לו בנחישות: "האם אתה מקבל עליך לחזור בתשובה?".

הוא שאל זאת פן יבולע חלילה לרך הנימול, שהרי הסנדק צריך להיות צדיק גמור.

אבא, איש רב פעלים, איש מחתרת מעיראק ומנהל בכיר במערכת הבריאות, קם מהכיסא הגבוה, הטלית שעל כתפיו נשרה ארצה והוא יצא בעלבון מבית הכנסת. אני הזדעזעתי. איכשהו קראתי לרב לייבל המקובל שהזמנתי לאמירת הברכות, שיישב כסנדק במקום אבי.

דמו של בני הבכור פרץ בגלוי לאחר שדמו של אבי נשפך בסמוי, באותה סכין ממש. מעיניי פרצו דמעות של כאב, כאבו של חוזר בתשובה, גשר רעוע בין הקודש החתום לבין החול הסתום. 

חלפו שנות דור ובני הבכור הביא בן זכר לעולם והזמין את סבו, הוא אבי, להיות סנדק. הברית לא נערכה הפעם בפאתי "מאה שערים", אלא במרכז הארץ, באולם אירועים רחב הנטוע בתוך בוסתן פורח. מובן שלא עלה בדעתו של המוהל לתבוע מאבי לחזור בתשובה. הוא הניח לרגש העמוק ביותר בנפש היהודי להתעורר מאליו.

מיד לאחר הברית הופתעתי לראות שמעיניו של בני זולגות דמעות.

הרגשתי דה-ז'ה-וו. הברית לפני שנות דור חזרה אלי בכל פרטיה. ידעתי שבני מכיר את הסיפור עם המוהל פרנקל, אבל מדוע הוא בוכה כעת, הרי, ברוך השם, נסגר המעגל ותוקן העוול, ואבי המשפחה זכה לכבוד שהוא ראוי לו?!

בתום הסעודה ניגשתי לבני ושאלתי: "ראיתי שהתרגשת מאוד בזמן הברית. מה קרה?".

הוא חייך במבוכה ואמר: "פשוט התרגשתי לראות נשמה חדשה שירדה לעולם הזה".

הנהנתי בראשי אף על פי שלא קלטתי באותו רגע את תשובתו. ידעתי שדמעות הן פורקן לכאב עצור, ביטוי לחוסר אונים. ידעתי גם שיש דמעות עילאיות שמבטאות אושר, אבל לא תיארתי לעצמי שאלו דמעותיו. יצאתי החוצה לטייל בבוסתן הקסום. לפתע החלה למלא אותי שמחה על כך שדמעות הכאב הפכו לאחר שנות דור לדמעות של אושר.

מכוניתו הלבנה של אבי עזבה את המקום בנהמה חרישית, ובכיו הדקיק של נכדי הבכור נשמע מבעד לזגוגית הכהה, רוקם בחוט בלתי נראה של כאב ואהבה את כל הדורות וכל העולמות.