אפרת ברזל
בימים כאלה של חיפוש אתה לפעמים שואל את עצמך אם מצאת
כשנעמוד יחידים מול בורא עולם, תיכף, בראש השנה, כל הלולא שלנו לא יהיה רלוונטי. עבודה פנימית של אלול - כן
- אפרת ברזל
- פורסם ט"ז אלול התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)בימים כאלה של חיפוש אתה לפעמים שואל את עצמך אם מצאת.
זה היה משפט פתיחה.
עכשיו אני ממשיכה.
שתי דמויות מעסיקות אותי רבות בימי אלול.
רגע.
כל תהליך רגשי שהאדם עובר, בין אם עם עצמו, בין עם איש מקצוע, חייב להתחיל בנקודת פתיחה מוכרחת, והיא, שהאדם המבקש לשנות משהו שמציק לו, מבין שיש לו אחריות אישית.
כמה שכולם מסביב מעצבנים או "אחרים" בדעותיהם ממני, אני הוא זה שחייב לקחת את "מושכות חיי" על מה שקורה בתוכי ועל ההתנהגות שלי.
פשוט השיטה האחרת, בה אני מושלם וכולם צריכים להשתנות - בדקו, לא עובדת.
כל שנה, כשרבי אלעזר בין דורדיא מופיע בהקשרי אלול, אני מבינה כמה החודש הזה הוא היפוך כמו שכתבו, של מצבי לולא. לולא היתה לי אמא כזאת וכזאת, לולא הייתי גדלה במקום אחר, לולא לא נפלו לי אז השיניים.
כשנעמוד יחידים מול בורא עולם, תיכף, בראש השנה, כל הלולא שלנו לא יהיה רלוונטי. עבודה פנימית של אלול - כן.
ביקרתי השבוע קולגה, שעובדת במוסד מכובד. היא אמרה לי להגיע לבניין פסיכולוגיה, והבטיחה שיש קפה מהדרין בסמוך.
כשנכנסתי לבניין וחיפשתי את חדר 107, בו היא אמרה שהיא מחכה לי, התמהמהתי ארוכות.
שכחתי לרגע, עם השנים שחלפו, את התחביב הישן שלי. התחביב הישן והטוב: הסתובבות של אחרי הצהריים במסדרונות של בתי ספר תל אביביים. פשוט שם גרנו, תוך קריאת מסרים שוועדת הקישוט של בית הספר תלתה על הקירות.
זה נתון שמראה הרבה.
זה היה תחביב מרתק.
"ואהבת לרעך כמוך" היה פלקט קבוע. מעולם לא המשיכו, כמובן, עד סופו. הסוף כנראה לא התאים לרכזת.
היו גם הרבה מסרים של ציונות, מצוינות ושבוע מעשים טובים.
אה והיה, כמעט שכחתי, עוד אחד קבוע, "איש באמונתו יחיה", בלי לציין אף צדיק. כמובן.
כשהילדים היו קטנים, היה בית ספר חילוני לא רחוק מהבית שלנו, ברחוב קפריסין בתל ברוך, קוראים לו בית ספר אלחריזי. היתה בחצר שלו גם פינת חי, אולי עדיין יש. הייתי צועדת מהבית שלנו, שלא בשעות הלימודים. החצר היתה פתוחה. הייתי צועדת עם עגלול ובו שלושה ילדים צפופים, מרגישה על פסגת העולם כמנצחת. איש לא ראה מבחוץ את תפילותי קדימה אל בני ברק, וכל שאר האימהות, שגם הן היו מגיעות להראות לילדיהן גע גע ברווז, היו מתפעלות מאיך אני לוקחת בקלות את חווית ההורות.
יש לי בעיות קשב וריכוז כנראה.
תראו מה קורה כאן בטקסט.
התחלתי מחיפוש, עברתי לאחריות, למוסד מכובד, והגעתי לגע גע ברווז.
לא נורא. אלה ימי סליחות ורחמים. תעבירו לי גם.
"קח אחריות" היה כתוב שם, במסדרון בדרך לחדר 107.
הייתה שם גם תמונה של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", ועוד פרסומת ללימודי פסיכולוגיה אקזסטנציאליסטית.
"קח אחריות", צעק הפוסטר בגדול.
מדהים איך המח רואה משהו, ומעביר את בעליו מיד לזיכרון בו מונחים מצבים דומים שכבר הכרת בחיים. אנחנו כל הזמן מחפשים עוגן.
נכנסתי אליה לחדר. היא קיבלה אותי בחיוך.
נדרשתי לכמה משפטי פתיחה כדי שיהיה נעים, ובהינף של אסוציאציה שאלתי אותה אם יצא לה להיתקל ברבי אלעזר בין דורדיא. היא אמרה שלא, "מי זה?".
סיפרתי לה את כל הסיפור עליו, היא היתה ממש מרותקת, כולל פירוט על מה זה דורדיא.
ואז נשמתי כדי לסיים, ואמרתי בתיאטרליות אופיינית: "אין הדבר תלוי אלא בי".
"מה?" היא זרחה, "זה בדיוק המסר של החבר'ה האקזסטנסצאליסטים", היא אמרה, בואי, תראי מה כתוב כאן במסדרון".
אמרתי לה שראיתי, ראיתי, ולכן כל כך אמרתי, וכמה זה אלול. היא התפעלה, והבטיחה לתלות גם את רבי אלעזר בין דורדיא על הקיר ליד ויקטור פרנקל. "את יכולה להשיג לי תמונה שלו?", היא שאלה. "אה אה, אה סליחה", אמרתי, "את מבקשת בקשה לגיטימית, זו אני אשמה, לא ציינתי תקופה. הוא חי לפני, נגיד, אלפיים שנה. אני יכולה לנסות לארגן לך תמונה של העצים שמהם הוא ביקש רחמים".
אבל זה לא הצחיק אותה.
כי היא בדיוק חיפשה איזה שלט למזגן ולא מצאה. ונהיה חם.
"את יכולה להגיד אמר רבי בנימין", שוב התחלתי איתה, מתלבטת עם עצמי אם לא הגזמתי בשביל פעם ראשונה עם כל הרבנים שאני מביאה.
אסור להעמיס. בטח לא על כאלה.
אבל ידעתי שרבי בנימין כל כך עוזר כבר שנים לבלגניסטית כמוני, ושאין חילוני ששומע עליו, מרים גבה בסקפטיות, רואה אחרי כמה דקות כמה זה עוזר, מתפעל, אבל מיד חוזר למצב קשוח ואומר "כאילו לא הייתי מוצא את זה בלי", אבל מבין בליבו פנימה שמשהו גדול קורה כאן. עובדה. הוא אמר, ומצא.
בעניין הזה התייעצתי לפני כמה שנים עם רב חשוב.
שאלתי, האם אפשר להגיד "אמר רבי בנימין" גם אם איבדתי רעיון.
גם אם אני מחפשת לתקן חלק שאבד בתוכי.
ההבנה שהקב"ה פוקח את עיניהם של ישראל, שאנחנו קטנים ולא יכולים לראות עד שמחליטים להראות לנו, הבקשה, מלאת האמונה שאנחנו מבקשים למצוא, נכונה לכל תחום.
בימים כאלה של חיפוש, אתה לפעמים שואל את עצמך, אם אתה יודע בכלל מה אתה מחפש.
אפרת ברזל היא מרצה למודעות, בעלת קליניקה ליעוץ רגשי, עיתונאית, אמא לשמונה מתוקים. סבתא. בעלת תשובה.
מתוך ספרה החדש של אפרת ברזל, "כל כך"