"איך לא ידעתי", פרק י"ט - יער הילדים

האדמה שביער קפואה כמעט כמוני, אבל אף אחד לא בא לכסות אותה. אפילו השלג מתמהמה לו על ראשי העצים, כאילו לא אכפת לו ממנה, אדמת יער רחוקה ושכוחה, ששתתה יותר מדי דם.

אבל כשהמדריך מסביר על הדרך שבה שחטו ילדים קטנים, כאן ביער הנורא הזה, כולם מרגישות חשופות בדיוק כמו האדמה ושום פרווה לא יכולה לצמרמורת התוקפת אותנו.

כמעט כל הבנות כבר היו כאן, ומכירות את התמונה של הבובה על לוח ההנצחה. את הצעצועים הקטנים הזרוקים כאן בכאב מכמיר לב, ואת הגדרות שמקיפות בור עצום, חסר קרקעית, שבלע לתוכו אלפי תינוקות וילדים קטנים. ובבור השני קבורות האימהות, האימהות שלא יכלו להושיע את התינוקות הצווחים והמתענים שלהן.

כולן כמעט היו כאן לפני איזה שמונה שנים, או לפחות ראו את התמונות של החברות אחרי שחזרו והציגו את תמונות פולין...

אבל עכשיו, כשאין מסביב אווירה תוססת עם קפוצ'ונים של בני עשרה, והכינור, הוא זה שמנגן לו את ניגוני הלב - זה אחרת.

ההסברים של הרב הם בעצמם פלנטה שונה. אטמוספירה שלא הכירו.

הכאב כאילו קרוב יותר, והן ממש יכולות להושיט יד ולגעת בו. שיר מרגישה אותו יותר מכולם, ונראה שהיא עומדת להיחנק. נגמר לה האוויר ביער, נגמר לה באמת...

שיר היא אמא, הסטודנטית היחידה שהשאירה מאחוריה ילדים קטנים ובעל, עזבה את כולם ובאה, כי היא הייתה חייבת לעבור את זה, דווקא בגלל שהיא מגדלת ילדים. בעלה, באבירות, לקח על עצמו את כל הלוגיסטיקה המורכבת של הטיטולים והמוצצים והבטיח לה שיהיה בסדר. "סעי", הוא אמר לה, כשראה כמה משמעותי המסע הזה בשבילה, "ואם אני לא אזכור איפה המגבונים אז אמא שלי תבוא לעזור לי".

ועכשיו שיר כאן, מאחורי הגדרות שבהם קבורים גופות זעירות ממש. ושיר חושבת שהיא לא יכולה להכיל את זה, ומבקשת לשוב.

אני מבינה אותה כל כך. מזדהה עם הדמעות שזולגות לה בלי מעצור על הלחי. "הילדים..." היא מתייפחת, "הילדים... הילדים..." היא לא מצליחה עוד לומר שום מילה ויוצאת מן המקום הנורא הזה, בחזרה אל האוטובוס, למצוא שם איזו פינה שפויה שתחזיר אותה אל ההווה.

ואנחנו נותרים כאן, היכן שהלכו הילדים ועימם האימהות. איזו אמא תשאיר את ילדיה ותברח? איזו אמא לא תלווה את התינוק שלה עד הרגע האחרון ממש?

וכמה אפשר להילחם מול אויב חמוש כשתינוקך נישא על זרועותייך?

ואחרי שהסתיימה המלחמה הארורה, כשהתנער העולם מן הדם, לא היו כבר אימהות ולא מצאו עוד תינוקות. רק נערים ונערות, צעירים וצעירות שחרב עליהם עולמם ואין להם שום אמא... שום אמא בשביל לתת להם יד. האימהות שנקברו לקחו עמן את הניסיון והידע, את הביטחון והמידע. את האינטואיציה בת אלפי השנים שעברה מאם לבת, בכל השפות שהיו שם. ועכשיו הדממה זעקה אליהם מן היערות הללו.

ואז... ואז איך יוכלו הם לגדל משפחות?

מי ילמד אותם מה אומרים לילד שלא רוצה לישון? ומה מדברים עם ילדה המתחילה להתבגר?

מי ילחש להם איך מרגיעים תינוקות צווחים בלילות, ומאיזה גיל אפשר כבר לרסק להם תפוחי עץ?

מי ינחם ויאמר שלא נורא. ככה זה ילדים וככה גם אתם הייתם פעם. ואחר כך יצבוט בלחי ורדרדה ויאמר: 'יו, איזה מותק, וכמה יפה חינכתם אותם'.

מי?!

אני גדלתי במקום שלא היה שם אף אחד מלבד נערות רכות שהתבגרו מאחורי גדרות תיל. וחוויות הנערות שלהן היו מחצית הצלחת מרק מעופש וקול יריות בלתי נגמר. אני גדלתי במקום בו אספו הנערות הללו את עצמן לבדן ונישאו בלי אמא שתניח להן הינומה ותיתן להן יד חמה ותלחש את כל המילים שלחשה לה אמא ולחשה סבתא.

ובמקום הזה גידלו ילדים, והילדים היו לפעמים חולים, ולפעמים שובבים, לפעמים שואלים שאלות בלי לגמור ולפעמים מתעוררים בלילה מפחדים. והנערות הללו... מי סיפר להן מה עושים?!

שיר תחזור להיות אמא מסורה לילדים שלה, אני יודעת. הכאב זמני, והשבר יחלוף לו, גם אנחנו נשוב מכאן אל החיים שמעבר. אבל להן... להן לא היה לאן לשוב. ואז, אני מבינה שיחד עם התינוקות והאימהות נרצח גם כל עולם הידע והניסיון, העצות הקטנות של הכביסה והסדר בארונות והמתכונים הפשוטים של מרק אפונה ועוגת שמרים רכה. הכל נרצח ונטמן בבורות היערות הללו. ואמא שלי הקימה משפחה בלב המדבר השומם כשאפילו דקל אחד לא היה שם לתת לה קצת צל.

"כשנולדה אחותי הגדולה", אני מספרת לבנות שסביבי, "היא הייתה בעלת סוג דם שונה וזה היה רק שלוש שנים אחרי הגיהנום, רק שנתיים וחצי הפרידו בין הנערה המורעבת על סף המוות לבין האשה שאוחזת תינוקת. והתינוקת הייתה בסכנת חיים, הרופא התורן שהיה שם לא התרגש במיוחד, גם לא היה לו הרבה מה לעשות. 'אם היא תעבור את הלילה, תדעי שהיא תחיה והסכנה חלפה', הוא אמר לה, לפני שהותיר אותה לבדה. וככה המתינו ההורים שלי, צעירים, מבוהלים, ולא יודעים את נפשם מרוב פחד. כל הלילה עם תינוקת בת יום. שסימלה בשבילם את כל התקווה והנחמה.

והתינוקת שרדה. אלוקים היה שם איתה ועם אמא ואבא שלי. כי מי היה להם מבלעדיו?

"והייתה לנו ילדות מאושרת", אני אומרת את המילים ומתפעמת מהם בעצמי עוד יותר מאשר הבנות שסביבי. "אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל לא היה חסר לנו כלום, באמת. גדלנו טוב כל כך, עד שלפעמים אני שואלת את עצמי, האם גם לילדים של היום טוב כל כך, ויש להם הורים מסורים כל כך?"

"אבל חנה, באמת, איך זה יכול להיות?!"

טניה החמודה והכנה שואלת בשביל כולם. היא לא יכולה להבין את חוסר ההיגיון הזה שאני מדברת עליו כל כך הרבה.

 "אלוקים עזר לה... אני יודעת... זו התשובה ואין בלתה".

"ואיך אלוקים עזר לה?" טניה מתעקשת ממש.

"היו לו שליחים", אני אומרת, "השם לא משאיר אנשים לבד, תמיד הוא ייתן להם מספיק כלים וכוח בעבור אלה שנלקחו מהם. ואת כל הקשיים השם תופר עם סרט מידה מדויק. אף אחד בעולם שלו, לא יישאר עם חתיכות שגדולות עליו, תמיד יהיה מישהו שיקפל אותן עבורו. אני הכרתי חלק מהמקפלים הללו, חלק משליחי האלוקים שסייעו לגדל הורים באנטוורפן".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.