"אין מקום לשתיים", פרק כ"א: פופקורן

מבעד לחלומותיה שמעה גיטי לפתע רחש שהלך והתגבר. היא הביטה סביבה בתמיהה, תוהה לפשר הרעש, ואז קלטה את מהותו: זהו רחש הנשמע כתוצאה מעשרות כיסאות מוסטים. אליו הצטרפה המולה שקטה כלשהי. היא הרימה עיניים תוהות אל יעל שנעמדה לפתע, "מה..." החלה, ואז קלטה: המורה נכנסה. היא כבר שכחה הכול. נעמדה, מבולבלת מעט, והביטה בפניה של המחנכת. נעימות מעורבת בתקיפות כלשהי, ועיניים בוחנות מתחת למצח גבוה.

"גיטה?" היא שמה לב אליה. העיניים התרככו מעט, "גשי לכאן בבקשה".

גיטי פסעה במעברי הטורים. פתאום שמה לב שהיא יושבת בספסל השלישי, בטור הקיצוני משמאל. אחריה ישנו ספסל נוסף, ולפניה שניים. מאחוריה יושבות הני סלומון ורחלי ציון, ולפניה שושי אדיר ופסי רוטשטיין. כאילו הוסט המסך העבה שכיסה את עיניה, והכול נגלה לפניה בבהירות.

"כן?" היא הביטה בפני המורה. שום דבר לא חלף בה, כשעמדה לשוחח עם המורה הופנר. אדישות אפפה הכול.

"מה שלום דבורה?"

"לא טוב". היא משערת שהמורה מעודכנת. מה היא רוצה? עדכון אחרון מדוקטור סטף? את עיקרי שיחתה של שרון? מילותיו של דוקטור רדמן? דברו של דוקטור אברהם? או שהצוות בסמינר מעוניין שהיא, גיטי, תפרוץ בבכי של פחד וכאב ותספר להם מה עובר על חברתה?

"את מבקרת אותה?"

"הרבה".

"היא עדיין מורדמת?"

"כן".

"עד מתי?"

"מחר או מחרתיים ינסו להעיר אותה".

"למה זה לקח להם כל כך הרבה זמן?"

"בתחילה היא הייתה בלי הכרה. אחר כך החליטו להרדים אותה כי חששו מפגיעה מוחית. עכשיו נראה שזה בסדר, וינסו להעיר אותה".

המורה סימנה לבנות להתחיל להתפלל, ואחר יצאה עמה מחוץ לכיתה. גיטי לא אהבה את המעמד בדרך כלל, אבל כעת הייתה שלווה. רגשות אחרים, מחוץ למה שעובר על דבורי, לא פעמו כעת בלבה. אדישות. זה שם המשחק.

"את רוצה לדבר על זה?"

תמונתה של שרון קפצה פתאום מול עיניה, וחיוך עצוב עלה על שפתיה. רוצה? לא. גם אז לא רצתה. העובדת הסוציאלית והיא נפרדו בידידות עצובה, אבל היא לא האריכה לדבר אתה. אין לה על מה לדבר. כולם בטוחים שהיא בדיכאון בגלל האסון. כן, היא אכן עצובה בגללו, ויש לה גם סיבות נוספות לשקוע באבל ובדכדוך.

"לא". ענתה חרש.

"אני בטוחה שתצליחי להתגבר על השבר, ולעזור גם לחברה שלך לחזור למעגל החברתי. כמה שזה נראה לך חסר משמעות כעת, זה חשוב מאוד לנערה בגילך".

גיטי לא ענתה. חשוב? מאוד? היא פקפקה בכך, אבל לא העלתה בדעתה, כמובן, לומר זאת למורה. היא נערה מנומסת וחלילה אינה חצופה. זה נשאר לה גם אחרי השבר והכאב. זה מה שחשוב לדבורי? להיכנס חזרה למעגל החברתי? לא. כעת היא עדיין מורדמת. היא ספגה מכה קשה בראשה, והרופאים חששו מפגיעה מוחית. אחר כך התבררה הפגיעה כהידרוצפלוס (הצטברות מים בראש) בלבד, והיא חוברה לנקז שישאב את המים מראשה. לא ברור אם יסתפקו במה שקטעו, או שיתפתח זיהום או נמק, וייאלצו לקטוע מעל לברך. חיי חברה אינם חשובים כעת. מה שחשוב כעת, זה שהגדם יחלים היטב, שדבורי תתאושש ותחלים. חיי חברה? הם יחכו. כמה זמן? אין לדעת. לא אנחנו מנהלים את העולם, והקדוש ברוך הוא מדד את כוס הצער לחברתה, והשקה גם אותה מכפית הכאב.

"אנחנו כאן, גיטה, בכל מצב שהוא. נשמח לעזור לך, וגם לדבורה".

"תודה". היא ענתה בנימוס. לעזור לדבורה? מי יכול לעזור לדבורה? אפילו הרופאים לא. דוקטור סטף, מומחית מספר אחת בארץ לקטיעות רגל, ודוקטור רדמן, האורתופד הבכיר ביותר במחלקה, לא יודעים מה יהיה סופו של הסיפור הזה. אחד יכול לעזור, אחד אלוקינו שבשמים ובארץ. חשבונותיו נעלמים מבני האדם.

"את רוצה להוסיף עוד משהו?"

"לא".

"המדריכה מארגנת לשבוע הבא אסיפת כיתה".

"שמעתי".

"את רוצה להשתתף בהכנת התכנית?"

"לא".

"למה?"

משיכת כתף. היא לא תפרוץ בצרור האשמות על חוסר הרגישות, ואפילו מעבר לכך, שבהכנת אסיפת כיתה כאשר גורל בת מן הכיתה תלוי בין שמים לארץ, בין נכות קשה לנכות קשה מאוד.

"בכל זאת?"

"זה לא נראה לי מתאים", ענתה את מה שחשבה.

"בגלל דבורי?"

ניע ראש לחיוב.

"זה לא מה שאת חושבת, גיטה. בדיוק בשביל זה החלטנו לערוך זאת. זאת תהיה אסיפה לזכותה. תקבלנה על עצמכן קבלות, תתחזקנה ותלמדנה ביחד. מעין כנס התעוררות להחלמתה השלמה".

גיטי לא ענתה דבר. החלמה שלמה? לא, לזה אף אחד לא מצפה. חצי מן הרגל, מן הברך ומטה, כבר לא יושלם לעולם.

"זאת לא תהיה אסיפת כיתה רגילה של בלונים, פופקורן ושירים. זה יישא אופי רציני יותר".

"רציני".

"את עדיין חושבת שזה לא מתאים?"

גיטי לא הגיבה. אין בלונים ואין פופקורן. אין שירים. יופי. אפשר לחגוג ברצינות, לקבל קבלות רציניות ולצהול ברצינות.

"את מבינה, הבנות עברו טראומה", דיברה המורה בלחש, "אנחנו... כלומר בהנהלת הסמינר... חשבנו... זאת אומרת – את מבינה, כמה חשוב לשחרר את הבנות אחרי הטראומה שחוו. עוד לא חלפו שמונה ימים מאז. בת אחת מאושפזת עדיין, ונערה חבושה אחת מסתובבת בינינו. הבנות המומות ומתקשות לתפקד. חשבנו שזה יהיה טוב לכולם". המורה הופנר לא הבינה למה היא מתנצלת. החלטת הסמינר אמורה להיות החלטית ואחת, בין אם זה מוצא חן בעיני תלמידותיו ובין אם לאו. בין אם הן יורדות לסוף דעת ההנהלה ובין שהן חולקות עליה. אבל משהו בעיניים העצובות – לא, הדאוגות? גם. המתוחות? בהחלט. הנוזפות? כן. הכבויות? זהו זה. – לא הניח לה להצהיר הצהרות בלא לתת הסברים משכנעים. הנערה הזו כבויה. אולי היא נכנסה להלם כבד, ויש לדווח על כך ליועצת הסמינר ולהורי הנערה. מישהו מודע למצבה? היא לא קיבלה דיווח, כדרישתה לא לקבל דיווח. אולי היא טועה במקרה זה, והיא כן צריכה להיות מדווחת? לא, לא נראה לה. היא אוהבת לקבל את התלמידות כמות שהן. קל יותר לִבְנוֹת הערכה לבת, בלא דעה קדומה.

"טוב לכולם". אמרה גיטי.

"אני מניחה שאת נסערת מדיי".

"נסערת". זאת הייתה הודאה.

"את רוצה לדבר עם מישהו על זה?"

גיטי ננערה. עוד רגע יאשפזו אותה... "לא". אמרה נחושות, "ואסיפת כתה, גם בלי בלונים ופופקורן, היא אסיפת כיתה. דבורי לא שברה רגל ובעוד שבוע תחזור לכאן כשהיא מחלימה. היא איבדה את הרגל, וחייה השתנו לעד".

"את רוצה שנבטל את אסיפת הכיתה?"

"אני לא יודעת. הבנות, הרי, זקוקות לשחרור".

היא פתחה את דלת הכיתה ונכנסה. הבנות התפללו עדיין, חלקן כבר נעמדו לשמונה עשרה. היא תתחיל להתפלל עכשיו, לאט ובכוונה. יכול להיות שהמורה חושבת שהיא חצופה. היא לא התכוונה לכך, חס וחלילה, אבל אינה מסוגלת להמשיך ולדבר כעת על פופקורן ועל בלונים, רציניים ככל שיהיו.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.