"נשמה טובה את", פרק ט"ו - תלמידה במבטא פיליפיני

ילי פסעה אל עבר דירתה בשקט, נעצה את המפתח בחור המנעול וסגרה לאיטה את הדלת, לבל תעיר את חברותיה בדירה, אשר ודאי נמות כבר את שנתן.

"היי ילי," קטי הפתיעה אותה.

ליד שולחן הבר הגבוה שניצב במסדרון ישבה קטי על כיסא גבוה עטופה במעיל קל בצבע אפור עכבר פרוותי, חובקת בין אצבעותיה כוס קפה לוהטת ומנסה להתחמם.

"היי ילי. איפה את מסתובבת בשעות כאלו?" נימה של דאגה קלה מהולה בנזיפה נשמעה בקולה.

"הומ... המורה קטי," קולה של ילי הפך לפתע לתיאטרלי, ואחר כך למתנצל וכנוע, "מבטיחה לא לאחר בפעם הבאה. אביא אישור הורים למחר. פליז. ותרי לי על העונש המגיע לתלמידות המאחרות. שאם לא כן, יהא עליי לכתוב 50 פעמים 'לא אאחר שוב לשיעור'..." ילי שיוותה לפניה מראה מבוהל כשל ילדה קטנה.

"די, ילי. זה לא מצחיק בכלל. מה קורה איתך לאחרונה? מהו האתגר שמוצב לפנייך? מדוע את מבלה בחדרי הספרייה עד שעות מאוחרות כאלו?" קטי לא הושפעה מניסיונה של ילי להסיח את דעתה. הבחורה סקרנה אותה מהרגע הראשון, וליבה לחש לה שהיא נושאת באמתחתה סוד גדול.

למרות החביבות שנהגה בה ילי, ציפתה קטי לחברות אמיתית ולשיתוף. אך ילי נשארה תמיד מסויגת ומנומסת. כישרון הדרמה שלה מיקם אותה בכל פעם בזווית אחרת.

"שום דבר, קטי. אני רק רוצה לשפר את השפה שלי. זה הכול. אני יושבת שעות כדי להשלים פערים," ענתה ילי בפשטות, נאנחת קלות.

"אז אולי תספרי לי כבר מאין באת, ומהי שפת האם שלך? את דוברת אנגלית לא גרועה בכלל, והמבטא שבפיך אינו מסגיר שפה זרה שאני מכירה," דחקה בה קטי.

הדירה הייתה שקטה, ורוב הסטודנטיות נמו את שנתן כעת. רק בפינת ההול האירה מנורת לילה קטנה בצורת פרח, שקנתה בעבר אדי לדירה באחוות שיתוף והתנדבות שפיעמה בה לרגעים נדירים. האדים עדיין עלו מספל הקפה של קטי, האוהבת את הקפה שלה לוהט במיוחד. היא הבחינה שילי מסתגרת וקומצת את פיה בחוזקה.

שוב החטיאה. שוב ניסתה להיכנס בשער לא לה. נימוסיה הטובים הניעו אותה לסגת ולהתנצל.

"סורי, ילי. אני לא רוצה לצער אותך," התנצלה קטי, ופינתה בדממה את ספלה לכיור השקוע בשיש, שצבעו הבהיר בלט בחשיכה.

"זה בסדר, קטי," אמרה ילי כשבת שחוק מרחפת על פניה וכבר שינתה את הבעתה והציעה: "מה דעתך על חבילת 'אוראו' באמצע הלילה?" ילי הוציאה מתיקה חבילת עוגיות מפתה, הניחה אותה על השולחן בתנועה חברית.

"אז מה את אומרת, איך היה היום בשיעור פילוסופיה של ד"ר לוטן?" שאלה ילי, בעודה נשענת בנינוחות על הכיסא הגבוה, מניחה את רגליה על תחתיתו הבולטת ומכרסמת עוגייה אחר עוגייה. "נהניתי לשמוע את התיאוריה שהציג היום בנוגע לערך התרפויטי שישנו בעיסוק הפילוסופי עצמו. זה מרתק. מעולם לא חשבתי שבעצם העיסוק בפילוסופיה ישנו ריפוי מסוים. אמנם לדעתי ניתן גם לחלוק על מה שסובר הד"ר לוטן בנוגע ל..."

לפתע השתתקה, היא חשה כי קטי אינה מקשיבה. עיניה הנבונות בערו עדיין באש של התלהבות, וקטי, מהיכרות של ארבעה חודשים, ידעה לקרוא בהן שהעלמה שלצידה עומדת לאתגר אותה באחד מדיוני הפילוסופיה המסובכים מדי בעבורה לשעות אלו.

הנינוחות ששידרה פתאום ילי בניגוד למבט התוהה והמבולבל ששכן בעיניה קודם לכן, בלבלה אותה עד כדי איבוד חושים.

"קרה משהו, קטי?" נבוכה ילי.

"אני עייפה מאוד פתאום." קטי הייתה לא ממוקדת והבליעה פיהוק גדול. "נראה לי שאלך לישון."

"הו, בטח. לילה טוב," איחלה לה ילי.

שתיהן נכנסו לחדרן. זו פרשה לשנת לילה רגועה, וזו להרהורים שנמשכו ונמשכו עד שהתמזגו עם חלומות הלילה, חלומות ששידרו חיפוש ותהייה, כמיהה ובדידות עמוקה עד טירוף.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.