"תהומות", פרק ה’ - קרוסלה

דממה שוררת בחדר המורות, כששיפי מתקרבת אליו. היא מעיפה מבט מבוהל בשעון, אולי היה כבר צלצול? היא לא רוצה לאחר אחרי שבוע שלם של היעדרות.

אבל לא. היא דווקא בסדר. השעה רק שמונה ושבע עשרה דקות. חדר המורות עמוס עד לעייפה במורות, שבדרך כלל מלהגות בטונים משתנים, אך היום משהו או מישהי גורמת להם לדמום באורח מחשיד.

שיפי מעיפה מבט מהיר על פני הנוכחות, וברגע אחד מתחוור לה, שבגינה השתיקה המעיקה הזו. המורות יושבות בתנוחות לא טבעיות, חלקן שקועות בכוס הקפה שלהן, בערבוב מסיבי או בבהייה חסרת פשר בנוזל החום שבכוסן, וחלקן עסוקות בכתיבה ביומנן או בחיטוט בתיקן.

'משהו אירע בשבוע שנעדרתי'. חולף הרהור מטריד בראשה ולא מרפה.

למחרת בר המצווה, היא התעוררה מאוחר והרגישה עדר פילים שועט בתוך ראשה. עפעפיה הכבדים סרבו להיפתח. החום טיפס לשלושים ותשע מעלות והגרון צרב. ובתוך דמדומי השפעת, עלתה שבי במחשבתה. שבי נעדרה אתמול מבר המצווה, ועל אף שאפי הכחישה נמרצות, יש לה הרגשה חזקה ששבי העדיפה ללכת אליה ולוותר על בר המצווה.

היא חייגה לשבי באצבעות רועדות, מוכרחה להפריך את החשד הבלתי נסבל הזה. שבי שוב לא ענתה. כעס וחשד להטו בתוכה, מערבבים בתוכה את השפעת לבליל בלתי אפשרי. אם שבי בורחת ממנה ומתעלמת מהשיחות שלה- שיערב לה, היא לא מתכוונת להשפיל את עצמה עוד. שבי רואה את השיחות הרבות שלה על הצג, ומחליטה להתעלם.    

ראשה צנח לאחור, בוער מכאב. רק כשהכדור החל להשפיע ולהרגיע, יצאה לקופת חולים. הרופאה דיברה על שפעת, ונתנה לה חופשת מחלה בת שבוע.

והשפעת דיברה בעד עצמה. היא היתה חריפה וקשה, יותר מכל השפעות שתקפו אותה אי פעם. היא שכבה במיטתה שבוע שלם, כשהקשר עם הסובבים אותה קלוש ודליל.

שיפי מתנגדת באופן עקרוני לתרופות, ובפרט למשככי כאבים. היא סבורה שצריך לתת לגוף להילחם ולעשות את העבודה. גופה אכן "עשה את העבודה" במשך שבוע, ואחיותיה המסורות גם הן עשו את העבודה במקומה, ולקחו אליהן את ארבעת הקטנים.

רק לחיהלה, אחותה הקטנה, היה משהו לומר, והיא לחשה אותו באוזנה, כשהגיעה לקחת אליה את תמרי וידידיה. "הגוף מאותת לך משהו, שיפי, העבדת אותו קשה מדי לאחרונה. השפעת שלך היא תוצאה של לחץ, עייפות ועבודה קשה מדי". היא אבחנה בביטחון ובנחרצות.

שיפי שתקה. לא היה בה די כוח לדבר, וגם אם כן נותר בה קמצוץ, מה היה לומר מול משפט המחץ של חיהלה. חיהלה בסך הכל תלמידה מאד טובה שלה. תמיד האזינה לה בשקט והנהנה בהסכמה, ועכשיו רק טרחה להזכיר לה דברים מבית היוצר שלה עצמה.

השבוע חלף והשפעת הסתלקה, הותירה אחריה ספיחים של חולשה וסחרחורת קלה. היא חשה די מאוששת בשביל לחזור לעבודה, אבל משהו מסתורי קורה כאן, בחדר המורות. שיפי ניגשת לעמדת הקפה. המקבילה שלה, גילה דרוק, בוחשת בכוסה, עדיין לא מבחינה בה. ואז בבת אחת מכה בשיפי החסר.

שבי לא כאן. במהלך השבוע התעלתה על עצמה וניסתה להתקשר אליה עוד מספר פעמים, אך היא לא ענתה. עברה בה מחשבה מוזרה, שאולי שבי כועסת עליה. היא כבר חיכתה לשוב לאיתנה ולהתייצב מול שבי, לפתור סוף סוף את התעלומה.

אבל שבי איננה. אם שבי היתה כאן, לדממה לא היה מקום. לשבי יש תמיד אמירה, רעיון או סיפור מרתק. אפילו אם הגיעה ידיעה קשה לחדר המורות, לא השתרר בו שקט מעולם, אלא רוח חיה ופעלתנית של ארגון תהילים המחולק, או איסוף זכויות לרפואת או לעילוי נשמת. שבי מעולם לא ישבה בשקט. תמיד היתה לה איזו מילה שמוכרחה להיאמר.

גם כשהבן של שושי, מחנכת כיתה ח', חזר הביתה חודש לאחר נישואיו. כששושי הגיעה, חיפשה כל אחת מהמורות כוס קפה להיאחז בה, או מחברת לקבור את עצמה בתוכה, אבל לא שבי.

רק היא ידעה לומר לשושי את המילים הנכונות והמדויקות, במינון ובטון המתאימים בדיוק. וסילקה את הדממה המביכה מחדר המורות.

מחשבה נוספת נופלת לתוך ראשה בקול רעש מצמרר. השקט המובך הזה קשור באיזו שהיא צורה לשבי, אבל  היא כמו תמיד חושבת רק על עצמה. למה לא התפנתה לחשוב על שבי בכל השבוע הארוך הזה? לפנות את עצמה, את כעסה וחשדותיה הצידה, ולחשוב שאולי פשוט קרה משהו, שמונע משבי להשיב לשיחות?

היא טופחת קלות על גבה של גילה, וזו מסתובבת בבהילות.

"בוקר טוב!"

"בוקר טוב, שיפי, דאגנו לך", העיניים של גילה בורחות מעיניה.

"מה קרה?" היא שואלת את גילה.

"את זה אני צריכה לשאול".

"אני רק הייתי חולה בשפעת, גילה, אבל פה קורה משהו".

"נכון", מודה גילה, "ואולי לך יהיו יותר פרטים לספק לנו".

"פרטים? לספק? יש כנראה משהו שאני לא יודעת, איפה שבי?"

"אז את באמת לא יודעת", עיניה של גילה נפערות עליה.

"מה קרה לשבי?" בדממה השוררת סביבה, השאלה נשמעת כיללת סירנה מבשרת אסון. כמה מהמורות כורות אוזן לשיחה השקטה המתנהלת במטבחון הקטנטן. אבל הבהלה של שיפי כובשת את כל יישותה, ולא מאפשרת לה להבחין בדבר.

"הייתי בטוחה שלפחות את יודעת. שבי אושפזה באופן פתאומי. הודיעו למנהלת על היעדרות לא מוגבלת בזמן, ונוצרה חרושת שמועות. אומרים שזו המחלה הנוראה..."

הסחרחורת הקלה מתחילה לצבור תאוצה, וגילה ממהרת לאחוז בשיפי החיוורת כגרגרי הסוכר, שזה עתה יצקה לכוסה. היא מושיבה אותה על הכיסא הקרוב, ומלקה את עצמה על טיפשותה.

לא כך מבשרים בשורות רעות, ובמיוחד לא לחברה טובה.

"אלו רק שמועות, שיפי. שום דבר לא מבוסס, אולי זו רק שפעת שהסתבכה", היא מנסה לתקן.

שום תגובה לא מגיעה מכיוונה של שיפי. היא מכסה את פניה בשתי כפות ידיים פרושות, מזיעות מאימה.

"שפעת שהסתבכה..." על זה היה הוויכוח האחרון שלה ושל שבי.

כשהגיעה לחדר המורות הידיעה על אישה צעירה, אמא לשבעה קטנטנים, שנפטרה מסיבוכי השפעת, הרוחות להטו... שיפי אמרה בשקט, שנשים רבות מזלזלות בבריאותן. כשלא מרגישים טוב צריך להיכנס למיטה ולתת לגוף את המנוחה שהוא זקוק לה, זה בגדר "ונשמרתם..."

האמירה של שיפי נגעה, כנראה, בנקודה כואבת ומבוהלת אצל שבי. שבי שלא יודעת לנוח, שלא מרשה לעצמה להתפנק, שלא עוצרת אף פעם ממרוצתה. מתמסרת ונותנת את כל כולה לכולם, חוץ מלעצמה. אין לי זמן לנוח... אני אנוח אחר כך, כשאחתן את הילדים, ואצא לפנסיה... עכשיו צריכים אותי פה וצריכים אותי שם... העומס כבד, למי יש זמן להתפנק? אלו הן סיסמאותיה הקבועות.

היא מגיעה יום יום לעבודה בלי להחסיר, עם חום ובלעדיו. חופשות מחלה נועדו למפונקים. בשביל זה יש בעולם משככי כאבים, היא מודיעה, ובזה ניתן האות לויכוח הנצחי שלהן. שיפי פותחת בהרצאה מקיפה על נזקי התרופות לכבד, לדם ולמערכת החיסונית...

אז אם שבי מאושפזת עכשיו, זה לא בגלל שהיא השתכנעה והחליטה לציית לשיפי, ולא בגלל שהיא שינתה את דעתה, והחליטה שמסוכן להתחכם עם הגוף. שבי הוכרחה להתאשפז, לאחר שגופה הגיע עד לקצה גבול היכולת.

וליבה, זה שרק לעיתים רחוקות שיפי נזכרת להקשיב לו, אומר לה עכשיו, שיש ממש בשמועות המתרוצצות. זו לא דלקת ראות ולא שפעת שהסתבכה.

מאחר שהחולשה מצטרפת לסחרחורת ומרעידה את רגליה, ואפילו כוס הקפה שגילה מגישה לה לא משיב את נפשה, ומאחר ונתברכה במנהלת מתחשבת ורבת חסד, נשלחת שיפי אחר כבוד לביתה. לתת לגופה החלש פרק זמן נוסף של התאוששות.

בבית, במקום להיכנס למיטה, היא מחייגת שוב ושוב לאפי. היא חייבת לשוחח עם אפי עכשיו. אפי בטוח מעודכנת. אז קודם תסגור איתה חשבון, מדוע שמרה את המידע לעצמה, ואחר כך תשאב ממנה חיזוק והרגעה. אפי היא הדמות היחידה בעולם, שמצליחה להבין אותה לעומק, להרגיע את רוחה הסוערת ולהשיב את נפשה. אבל אפי, כמה מכעיס, לא עונה לה.

בלית ברירה, היא מחייגת לאשר. היא מתקשרת אליו לכולל רק במקרים דחופים מאד, והמקרה של שבי עונה להגדרה זו. בניגוד לאפי, אשר עונה לה מיד, קולו עצור.

"אתה ידעת על..." יבבה חנוקה קוטעת אותה. היא לא מצליחה לסיים את המשפט.

"ידעתי רק אתמול, הם הסתירו, יאיר סיפר רק לי".

"ולא סיפרת", שיפי מתקצפת, לא שומעת את המבוכה של אשר. כולם העלימו ממנה את המידע!

הוא מצטדק, מנסה להסביר שלא היה מסוגל, מתחנן להבנה, אבל לשיפי אין כוח לשמוע התנצלויות. אין לה כוח לכלום. מה שקרה היום בחדר המורות, לא היה צריך לקרות, והיא רוצה עכשיו להתחפר מתחת לשמיכה, ולהמשיך לישון לפחות עוד שבוע.  

* * *

לפני שבוע מישהו לקח אותה, העלה אותה על קרוסלה, לא כמו זו שבגינת השעשועים השכונתית, אלא קרוסלה אימתנית, אדירת ממדים, צבעונית, משמיעה מוזיקה פראית, בעלת אורות מהבהבים, כמו בלונה פארק. והיא יושבת שם וצורחת מפחד, אבל אף אחד לא שומע את הצרחות הנוקבות שלה, ואף אחד לא מתנדב ללחוץ על הכפתור, ולעצור לרגע את הקרוסלה האיומה הזו. רק לתת לה לקפוץ החוצה לרגע. רק לתת לה להכניס קצת אוויר לריאותיה המצומקות מפחד מצמית.

אמא שלה חולה במחלה. אמא שלה חולה במחלה! המשפט הזה צורח בתוכה כבר שבוע, והיא צורחת לו בחזרה שישתוק. זה לא ייתכן. זה קורה רק בסיפורים, זה קורה רק בעלונים שמקבלים כל שבוע בתיבות הדואר. זה לא בבית שלה. זו לא אמא שלה שמאושפזת עכשיו, ומבקשת מאד, ששירי והתאומות לא יגיעו ולא יראו אותה במצב הזה.

מהו המצב הזה? איך אמא שלה נראית? מה היא מפחדת שהן תראינה? היא ילדה חזקה מאד ולא נשברת בקלות. גם אם יש לאמא תחבושת גדולה על הראש, היא מסוגלת לעמוד בזה. היא כבר לא תינוקת, היא יכולה לדמיין שזו מטפחת בסגנון חדש.

בפעם הראשונה בחייה, היא מוצאת את עצמה לגמרי לבד, עם הפחד ועם הבהלה. אמא בבית חולים, וסבתא והדודות יושבות לידה בתורנות. אבא בבית, אבל גם הוא כאילו לא כאן. אבא מתרוצץ מעסקן לעסקן, מדבר עם יודעי דבר ושולח בלי סוף פקסים. 

אבל גם כשהוא מתפנה, היא יודעת שהיא לא יכולה לדבר איתו.

מאז ששירי היתה קטנה מאד, היא הבינה, שאסור לדבר עם אבא על כל הנושא של מחלות, רופאים או בתי חולים. אסור לדבר עם אבא על זה! והיא מעולם לא שאלה מדוע? אם היתה בעיה, היא רצה לאמא, אפילו תלונה על כאב אוזניים, חיכתה בסבלנות עד שאמא תשוב הביתה. ופעם אחת כשאבא שמר עליהם, נועהלה נפלה וירד לה דם מהשפתיים. אבא החוויר מאד כשהדם נטף ונטף ולכלך לנועה את כל החולצה, והוא לא ידע מה לעשות. רק התיישב על הכיסא והידיים שלו רעדו. אבל שירי לא נבהלה, אמא הסבירה לה, שחתך בשפתיים מתאחה במהירות. היא הצמידה נייר לשפתיים הקטנות והדם פסק מלטפטף.

"זה כבר בסדר, אבא", היא אמרה לאביה. "הדם כבר הפסיק, ונועה רגועה ושמחה. נתתי לה איגלו, והקרח מרגיע לה את הכאב".

היא יודעת שזה נשמע מוזר, שילדה קטנה מסתדרת טוב יותר מאבא גדול וחזק, ועוד צריכה להרגיע אותו, אבל זוהי מציאות חייה, ומעולם לא שאלה על כך שאלות. רק שעכשיו זה מאד מכביד על ליבה. אבא לא יוכל לבקר את אמא בבית חולים, ועובדה זו עלולה להיות מאד מאד קשה ומעיקה.

יש לה אבא טוב וקשוב, אבא אוהב ותומך, שאפשר לשוחח איתו על כל נושא שבעולם. הוא מקשיב בתשומת לב לכל החוויות שלה, ותמיד יש באמתחתו עצות טובות ומועילות.

ואמא שלה בכלל אומרת, שעיקר כל העיקרים זו התורה של אבא, ואבא שלה תלמיד חכם גדול, וגם מלמד בכיתה ח' והתלמידים שלו ממש מעריצים אותו. הפחד הזה של אבא מדם ומבתי חולים הוא סוד כמוס, שרק אמא והיא יודעות עליו.

גם עכשיו אבא לא יכול לספק מענה לפחדיה, ואולי להיפך, היא שירי צריכה לכבד את אבא ולתמוך בו. הוא נראה כל כך שבור ואבוד מאז הערב הנורא ההוא, שאמא קיבלה התקף כאבים ולא הלכה לבר המצווה של הבן של החברה הטובה שלה.

אתמול היא לא התאפקה והתקשרה לאמא, אפילו שאבא ביקש ממנה לא לעשות זאת. היא הרגישה שהגעגועים קורעים אותה, הפחדים לופתים את גרונה, והיא עוד מעט תיחנק. היא חייבת לדבר עם מישהו, והיא לא רואה בשטח אף אחד שיכול להיות תחליף לשיחה עם אמא.

אמא תמיד היתה בשבילה, מדוע זה אמור להיות שונה כעת?

אמא ענתה לה מיד, וקולה היה חלש ומרוחק.

"אמא..." היא הצליחה לומר לפני שפרצה בבכי, ואז לחרדתה שמעה את אמא בוכה יחד איתה.

אמא החזקה, הגיבורה, הכל יכולה שלה, ענתה לה:

 "כן, שירהלה שלי..." ובכתה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.