כך נפלה המושבה: הצד הנשכח של מאורעות תרפ"ט

חותם של דמע ודמעות הותירו מאורעות תרפ"ט, בהם ערביי ארץ ישראל חוללו פוגרומים ביישוב היהודי המתחדש באותם ימים. מקרוב ומרחוק עלו יהודים לחונן את אדמת ארץ אבות. יישובים חדשים הוקמו וערים ותיקות כמו ירושלים ויפו התעבו עם שכונות חדשות. הישמעאלים, שלא יכלו לשאת זאת, לקחו את האמנות הוותיקה שלהם, חרב וחנית, לצאת במאבק רצחני נגד בני דודם יעקב.

מטבע הדברים, כשמציינים את מאורעות תרפ"ט, תשומת הלב מופנית מיד ליישוב היהודי בחברון ולישיבת 'כנסת ישראל' בעיר, אשר עליהם עברה כוס התרעלה. נהרות של דם ודמעות זרמו בעיר האבות. עשרות רבות של קורבנות נמנו בה, כ-67 במספר. בניה היו פצועים ונרדפים, מלאי זוועות וכאב.

אך קדושי חברון הם רק כמחצית מהרוגי המאורעות, אשר מספרם עומד על 133, הי"ד. המאורעות התרחבו גם לערים נוספות בארץ, וביניהן המושבה היהודית הר-טוב, שבסמוך לחורבותיה הוקמה לימים העיר בית שמש. הר-טוב, שהייתה לאות ומופת גם בחיי תורה, נגדעה באותם ימים אפלים. בנס גדול היו הנפשות לפליטה, אך המושבה עצמה, על בית הכנסת שבה, נהרסה ונבזזה.

כדי להביא ציון דרך לאותה תקופה קשה ואפלה, נביא דברים שפרסמו באותם ימים בארץ, בחוברת מיוחדת שיוחדה למאורעות הדמים. שם, על פני שלושה עמודים, התפרסם תיאור חי מפי עד ראייה מתושבי הר-טוב שמגולל את פרשת הפרעות במושבה.

בליל שבת, ביום 23 באוגוסט (י"ח באב), בשמונה בערב, כשהלכתי לתומי בשדרות החורשה, נגש אלי צעיר עוטה מסווה על פניו ובידו חרב ארוכה ועקומה ורצה להכות אותי, אבל הספקתי לתפוס בידו בחוזקה, ובהיאבקי עמו הוציא גם פגיון בידו השנייה. התאבקנו יחד רגעים אחדים עד שעלתה בידו להשתמט מזרועותיי ועל ידי כך איבדתי שיווי המשקל ונפלתי. והכיתי שתי מכות בחרב הנתונה בנדנה. קפצתי והסתערתי עליו. הוא נסוג מעט אחורנית, ונפתחה לפני דרך לברוח הביתה, וכשהייתי כבר על המרפסת ירו אחריי ברובה טורקי (הכדור נמצא למחרת) וכפי שנודע לי אחר כך היו לו 3 חברים שבאו להתנפל בלילה על החווה. אבל זה היה מקרה של תאוות ביזה ושוד.

במשך היום נודע לנו, שלפני זה אמרו בני דיר אבן (יישוב ערבי שעל חורבותיו הוקם לימים מושב מחסיה. נ"ב) להתנפל על הר-טוב, אך הזקנים התנגדו ואמרו להילחם בפורעים אם ייגעו לרעה ביהודי הר-טוב, ולפיכך נדחתה התנפלות אז.

לפנות ערב נראו מכוניות מצד ירושלים יוצאים ועולים אל הכפרים, מביאים מכתבים. גם לכפר הר-טוב הובא מכתב וזקני הכפר הודו בזה, אך לא רצו להגיד מה היה כתוב. הם עלו לצרעה, ובאוטו אחר נסעו שני ערבים ובשעת נוסעם קראו לערבים העוברים ושבים להינקם ביהודי הר-טוב.

מלפני כמה שנים היו שמורים אצלנו בארון עשרה רובים אנגליים עם כדורים. אך לפני שנתיים באו השלטונות ולקחו בחזרה חמישה והשאירו לנו רק חמישה, ורובים אלו שימשו לנו הגנה. אספנו את כל הזקנים והנשים והילדים אל הבית פנימה ולידי הצעירים היודעים להשתמש ברובה ניתנו הרובים. והשאר עמדו על ידם לשם עזרה, עמדו מסביב לבית כמשמר.

אנו, מאה ושלושים נפש בני הר-טוב, ביניהם נשים וילדים, היינו נתונים בסכנה גדולה. החלטנו לעמוד על נפשותינו ולא ליתן להם להתפרץ אל הבית, ורק אם לא תהיה ברירה, אז נפיל מן המתנפלים כמה שאפשר יהיה, ועד טיפת דמנו האחרונה נילחם בהם.

בשש לפנות ערב עלה בידי אחד מאיכרינו להתחפש כערבי, ולבוא אל תחנת הרכבת ומשם לטלפן לירושלים ולחיפה לבקש עזרה, אך לא נענה. אחר כך פנה אל הקפיטן פיליפס, מנהל התחנה, והוא חבר אותו עם המקומות האמורים, והייתה תשובה שתבוא עזרה תכופה.

לאחר שעה שמונה בערב נשמע קול המון מצד דיר אבן, הפורץ ושובר את השער, אחר כך את התריסים, את הדלתות והחלונות של החווה. המון גדול מאוד סער בכוח כהמיית מים אדירים, בצעקות, בשירים ובפזמונים עד להחריש אוזניים.

חלק מהם שמו פניהם אל הבית ששם היינו שרויים כולנו, אבל הצופה נתן לנו אות. מפני היריות מן הרובים נבהלו ונסוגו אחור, ובכל פעם שנסו להתקרב אלינו ירינו עליהם. צעקות הנשים והילדים בבית פנימה, שהחביאו את עצמם מתחת המיטות, הביאו פלצות בלבנו. כך עמדנו על נפשנו משעה שמונה וחצי בערב עד שעה שתיים לאחר חצות. שש שעות רצופות.

לאושרנו מצאו השודדים בחוה כל כך הרבה שלל וביזה עד שהוכו כמעט בסנוורים. עטו אל השלל להוציא עשרים פרות מן הרפת, ארבעה סוסים וחמור מן האורווה, ובבית הרבה כרים וכסתות, שמלות ובגדים, כסף וגם זהב, חפצים יקרים, רהיטים שלא שערו מעולם; ובבית האוצר תבואה יבול השנה, הרבה שעורים וחיטים, קרשים לוחות ועצים - כל אלה עיוורו את עיניהם והרוב הסיח את דעתו מעלינו.

מן החווה פשטו ועברו אל דירות הפועלים. גם שם גזלו הכל ולא השאירו כלום, זולת שלדי הברזל של המיטות. הלכו לבית הספר, שרפו שם את הספרייה, קרעו ארבעה ספרי תורה, והגווילים הקדושים התגוללו על הרצפה.

משם הלכו אל הבתים של בני המושבה, לא השאירו אף בית אחד שלא שדדו שם ושברו וניפצו כל מה שלא מצאו בו חפץ. אנו במבצר שלנו, במקום שנתנו לנו מנוחה מעט, ומשם התבוננו וראינו את האור מחלונות בתי האיכרים וידענו בכל שעה את המקומות שהיו שם עסוקים בביזה.

בשתיים וחצי לאחר חצות הלילה ראינו שתי מכוניות משוריינות הולכות בדרך מירושלים אל המושבה. הן באו אל החווה ועם בואן נעלמו המתנפלים והשודדים. בלוויית האנגלים הלכתי אל ביתי וחשכו עיניי לראות את החורבן ואת ההרס הנוראה שהרסו בבית החווה. כל הדלתות התריסין והחלונות שבורים ומנופצים; כלי זכוכית נופצו; הכרים והכסתות, הבגדים והשמלות, הסדינים, המפיות והמרבדים נעלמו ואינם; הכיסאות ומה שאפשר היה לשאת לקחו; נוצות הוצאו מן הכרים ומילאו את החדרים.

החיילים האנגלים ישבו איתנו כחצי שעה ונסעו הלאה, כי חזקה עליהם הפקודה שלא לשבת במקום אחד; ואנו חיכינו בבית המפלט שלנו עד שהאיר היום.

בבוקר הלכנו אל תחנת הרכבת בלי שפגשנו איש בדרך. את החולים נשאנו על ידינו, ובלי כסות, בגד ושמלה באנו לתל אביב. וקודם שהרכבת זזה עוד הספקנו לראות רוכבים על סוסים גמלים והמון ערבים וערביות פושטים מצד דרום שוב אל החווה - כי במשך הלילה לא הספיקו עוד לשדוד את הכל.

הנוסעים לתל אביב שניים ושלושה ימים לאחר ההתנפלות, השתוממו לראות עוד את העשן מיתמר ועולה ממקום החווה, שהייתה מכלל יופי ונווה שאנן לכל אשר באו לשכון בצילה.

ביום ו' ביקרו חמישה מאנשי הר-טוב את מושבתם החרבה ואיתם מושל ירושלים, קיתרוטש, שהר-טוב נמנית על מחוזו, סגניו ג'ייקובס וניקלה סאבא ומנהל מחלקת החינוך הממשלתית בוימן, והם נכנסו כמעט לכל בית ובית ונדהמו למראה החורבן המלא, כאשר לא שערוהו. כל חלק עץ נעקר, לרבות משקופי דלתות וחלונות בל יימצאו. בכמה בתים נעקרו המרצפות ונשדדו. רהיטים וכלי בית שהיו כבדים מלהוציאם, שוברו במקומם.

בכל בית נשארה גם ערמת אפר משריפת הספרים. גם בבית הכנסת שורר החורבן הכללי ועליו נוסף חילול הקודש: שני ספרי תורה נקרעו ושניים נשרפו, קרעים וגווילים שרופים נמצאו עוד על הרצפה.

סגן המושל הערבי בכה למראה ההרס ואמר: 'איך אפשר לחיות בארץ זו?!'.

נהרסה גם טחנת הקמח הגדולה של האחים לוי, שעל ידה עבד גם בית חרושת קטן לשמן וצמחים רפואיים מעשבי זעתר. כאן שובר גם הגדול בן 60 כוחות סוס.

* * *

כתב העיתון הוסיף פרטים על עדות הראייה המצמררת: "אנשי הר-טוב מוסרים, כי המושל ויתר הפקידים היו מזועזעים. קיתרוטש אמר להם שהוא לוקח את העניין לידיו, הוא מסר להם בינתיים גיליונות לתביעת פיצויים, בהם צריך כל תובע לפרש את נזקיו ולתת פרטי אופיים ושוויים של החפצים, הכלים והחומרים שניזוקו או נשדדו. הוכנו כבר טפסים מיוחדים: גיליונות תביעות פיצויים של 'מהומות 1929' בשלוש שפות.

"במשרד המשטרה בירושלים הכירו אנשי הר-טוב כמה חפצים שהשוטרים מצאו בכפרים הסמוכים להר-טוב. דברים יקרי ערך טרם נמצאו, אומרים כי במקומות שונים שרפו הערבים מפחד חיפושים את הרכוש היהודי שנשדד.

"אנשי הר-טוב אומרים, כי הם רואים יחס טוב אליהם מהשלטונות ירושלים, ומציינים את שמות קיתרוטש וסנדירס, ההר-טוביים מקוים שהשלטונות יחישו את בנין הריסותיהם.

"ובינתיים עוד מתגלגלים בצפיפות ובדחקות נוראה בבית הספר למסחר בתל אביב, פליטים וגרים בעיר, בטלים מאונס, בעוד שעבודת הבניין מחכה להם בכפרם".

"יד השם הויה בנו"

במכתב נוסף, מיום ה' ראה תרפ"ט (פורסם בספר הזיכרון "מכתב מאליהו"), נפרס חשבון נפש נוקב שהתחולל בליבו של גאון המוסר רבי אליהו דסלר זצ"ל עקב המאורעות. הוא מעביר את רגשותיו לאביו, ומספר כי במקום מושבו באותם הימים, באנגליה, כלל לא האמינו לשמועות שהגיעו מארץ ישראל על הפרעות ביהודים.

"ביום א' דנא כתבתי להו"כ הי"ו בארוכה, אז עוד לא נתנו כולנו אימון אל השמועות האיומות הבאות מארץ הקדושה. פה על אתר באנגליה הייתה דעת הצבור, כי אי אפשר שיגיע לידי אסון נורא כזה. אך בעוונותינו הרבים נתאמתו הדברים האיומים, אשר למשמע אזנינו לא תקום עוד רוח בנו, כל לב נשבר וכל רוח נדכה, אוי ד' מה היה לנו, הידיעות האחרונות כי היום כבר שקט, או יותר נכון, קרוב להשקט, אך מה זה ינחמנו על העבר, על דמי עשיריות בני התורה, גם שאר מאות ההרוגים בעוונותינו הרבים, כי יד השם היתה בנו, מי יודע בשלמי הרעה הגדולה הזאת לנו?

"לבי אומר לי, בראותני כי יד השם הויה בנו, ואת עמנו לטבח הוביל, כי פרץ פרץ בחומת בית המדרש, וחרב נוקמת נכנסה בישיבה (נגד מה שלא פסקנו מלראות מתחלת פרעות המלחמה עד עתה שבני התורה תמיד נצלו בנסי נסים) האם אין זה אות גלוי לנו, אנו אשר בשם תופשי התורה נקרא, האם לא הראונו בזה גלוי מן השמים כי בשלנו חס ושלום הרעה הגדולה הזאת. האם אין זה התראה חס ושלום לי ולאנשים דכוותי, אשר בדגל התורה נחסה ונתקרא בשם בני תורה בלי למוד אותה בעוונותינו הרבים.

"האם ממי יתבע עלבונה של תורה, אשר כרוכה ומונחת בקרן זוית, אם לא מיודעיה אף אם מעט? אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה, ואי אפשר שיתבע ביטול תורה ממי שלא ראה גם לא ידע את אור התורה מימיו, ומכל שכן בדורנו היתום, אשר רוב הכלל הוא בגדר תינוק שנשבה, ביחוד בנוגע למושג אור התורה.

"לדעתי ברור הדבר, כי לאנשים דכוותי התראה ברורה היא זו, כי אין כאן בת צחוק, אך פשוט חרב נוקמת את נקם ברית התורה ועלבונה, מאת החוסים בדגלה, הלא זוהי ההתראה המיוחדת בעדינו בני התורה, בזה התרו אך אותנו, ומי יודע אם חס ושלום לא בשלנו כל הרעה הגדולה גם בכללה".

הוא מאריך בזה כהנה וכהנה ומסיים: "כללו של דבר כי בנו ולנו הדברים שייכים. נורא הדבר ומי יכילנו".

חוזרים להר

התושבים של הר-טוב פונו כאמור לתל אביב. חלקם נשארו בעיר, וחלקם שיקמו את חייהם ונמנו על מייסדי המושבה אבן יהודה הסמוכה לנתניה. לאחר סיום המאורעות הציע המופתי לתושבים לקבל מידיהם את שטחי הר-טוב ובתמורה למסור להם אדמות חלופיות ליד היישוב בית חנן, דרומית לראשון לציון. בקרב המתיישבים של הר-טוב התגלו חילוקי דעות ביחס להצעה. מצד אחד למופתי לא הייתה שום סמכות רשמית בעניין, ומצד שני האזור המוצע היה פורה ועשיר במים. בסופו של דבר, המתיישבים החליטו ברוב קולות לשוב לאדמות הר-טוב ולהחזיר את המושבה אל כבודה הראשון.

אמנם רק חלק מהמשפחות חזרו להר-טוב, אך המושבה החלה להתפתח שוב. עולים חדשים הצטרפו אף הם למושבה המתחדשת בשנים הבאות.

מיקומה של הר-טוב לא היטיב עמה בהמשך הדרך, הייתה זו תקופה של מאבקים אלימים בין ערביי הארץ ליהודיה. המושבה הוקפה בגדר תיל ובמקום הוצבה כיתת תגבור של חיילים בריטים. כשהחלו התקפות פזורות על המושבה, נשלחו למקום כוחות צבא נוספים והביאו להרגעת המצב.

לימים, עם קום המדינה, הוקמה לצידה של מושבת הר-טוב גם מעברה עבור עולים חדשים שעלו לארץ מארצות הגולה. המעברה הלכה והתפתחה במהירות לשם ולתפארת. אכן לא היו קלים ימים אלו של מגורים בתוך פחונים ובתנאים לא תנאים, בשמש הקופחת כמו בימי החורף הגשומים, אך מסירות לבם ונפשם של העולים הביאה להתבססות היישוב עד להפיכתו לעיר ואם בישראל, הלא היא העיר בית שמש, שהפכה להיות מקום של תורה וגדולה.

במותם לא נפרדו: בית העלמין הנשכח של הר-טוב

הר-טוב של אז כבר לא קיימת, אבל שריד נותר לאותם ימים, והוא בית העלמין הישן של המושבה, שיש בו רק 26 קברים. לפני כעשור שוקם בית העלמין מחדש על ידי עובדי חברת החשמל שעבדו באזור התעשייה הר-טוב ולקחו על עצמם את היוזמה החשובה לכבד את זכרם של הראשונים.

על בית העלמין ועל הקבורים בו, אנו קוראים בספרו הנפלא של יהודה בן-בסט "הר-טוב: מושבה מבודדת בהרי יהודה". הוא מסייר באזור ומביא רשמים על בית העלמין הקטן והנעלם.

"עד שנת תרפ"ט נקברו הנפטרים בגבעה שנמצאה ממזרח לכפר הערבי ערטוף (כיום נחם). לא אחת חולל בית העלמין על ידי הרועים הערבים, שעלו עם עדריהם על המקום. לכן, הוחלט להעתיק את בית העלמין.

במקום 26 קברים, הנפטרת הראשונה הייתה רחל בן בשט, שנקברה בתרפ"ה. בין הנקברים גם בכור ישראל גירון - שהיה ראשון העולים להר-טוב. לפני צאתו מבולגריה נולד לו בן, מאחר שהיה בידו כרטיס לאנייה, סרב לדחות את עלייתו עד לאחר הברית, נטל את בתו בת ה-14 ועלה עמה ארצה. בנר שביעי של חנוכה תרנ"ו דרכו רגליו על אדמת הר-טוב. שימש כמוכתר הראשון של המושבה.

מנחם בן נסים כהן - שנרצח בשנת תרצ"ט על ידי פורעים ערבים בדרכו לשמחת אירוסיו. רבקה, רחל ויצחק לוי - בין הקברים מתנשא קבר גבוה זה קברם של שלושת בני משפחת לוי (בעל, אישה ובת) שנפטרו תוך זמן קצר. יצחק לוי היה שנים רבות מוכתר המושבה. נודע בקשריו הטובים עם השלטונות העות'מאניים ועם השכנים הערבים. היה מעורב ברכישת אדמות חולדה, ובפתרון סכסוך קרקעות עם ערביים, שהתגוררו בשטחי כפר אוריה. אשתו רחל, עלתה ראשונה להר-טוב יחד עם אביה בכור ישראל גירון. בקיץ של שנת תש"ח נפגע הקבר מפגז שנורה על ידי כוחות צה"ל, שכבשו את האזור ושחררו את המושבה הר-טוב. המצבות השבורות הוחלפו באחרות. ליד הגדר, סמוך לקבר ניתן לראות את המצבות המנותצות.

ליד שער הכניסה, ישנה מצבה משותפת של רחל ואברהם מרכוס שלא ידוע מי הם.