ההצלה הכפולה: מתנת חיים מאת הרב רוזנברג

זה היה לילה מרגש. מיוחד במינו. על המיטה החורקת בחדר החשוך בלב בית החולים שכב האברך הצעיר וראשו עמוס היה במחשבות. ההתרגשות שלטה בו וליבו היה ער מתמיד. בעוד שעות ספורות, ידע, יוכנס אחר כבוד אל חדר הניתוח, שם ייפרד מאחת מכליותיו שתועבר לאדם שאותו הוא אינו מכיר.

הרגעים האלו, שהיו ממלאים כל אדם נורמטיבי בפחד ואימה של ממש, היו אפופים אצלו ברגש. הוא התקשה לכבוש את דמעות ההתרגשות שחנקו את גרונו. הוא חש כי ההחלטה שקיבל תציל עולם ומלואו, כמאמר חז"ל. הוא לא דמיין לעצמו שכך ירגיש באותו הלילה, שעות ספורות לפני הניתוח הארוך. ברגע אחד של התעלות, החליט להתרומם מהמיטה עליה שכב, נטל בידו דף ועט, והתחיל לכתוב.

"מודה אני לפניך ד' אלוקי ואלקי אבותי", פתח בתפילתו, "שיצרתני יש מאין, גוף נפש רוח נשמה, פיתחתני במעי אמי, צרת צורה בתוך צורה, והוצאתני לאויר העולם לאב ואם יראי אלקים אנשי אמת שחינכוני בדרך טובה"....

"ויודע אני שיש חולים מדוכאים שכליותיהם פסקו מלפעול, וכמעט שאי אפשר להם להתקיים לפניך אפילו שעה אחת, אלא שבחסדך הגדול הכנסת בלב הרופאים להמציא מכונה המדמה את פעולת הכליות, אלא שתועלת זו מוגבלת היא ביותר, ותוחלתה קצרה, וכאבה גדול. ובחסדך הגדול הכנסת עוד בלב הרופאים לכרות כליה בריאה מאיש בריא ולהשתילו בגוף החולה, ובכך מאריך את חייו בכמה וכמה שנים בודאי.

לכן בעת הזו כאשר אני בריא בגופי ובנפשי, ויש לי שתי כליות שאתה נתת לי ברחמיך ובחסדך הגדול, בשעה שאני צריך בעת הזו רק לאחד מהם, ומצד השני בנך יחידך האחר זקוק לכך להצלת חייו, ואני מאמין באמונה שלמה שאין לי משלי כלום והכל ממך יתברך, וזה הוא נחת רוח לפניך שהאדם מתעלה על רצונותיו כדי לעשות רצונך, על כן חזקני ואמצני בעת הזאת לבל אפגום באיזה מחשבה של פחד או צער או דאגה, ויהיה נא רצוני זה חשוב לפניך כאילו הקרבתי קרבן על גבי המזבח"... והריני מבקש ומתחנן לפניך, כי כלייתי הנותרת תייעץ לי מעתה רק עצות טובות, ואבחר בדרך הטובה והישרה לפניך, ללא שום נדנוד חטא ועוון ח"ו".

(צילום: יעקב נחומי)

התפילה הזו שיצאה ממעמקי הלב, ריגשה אותו עוד יותר. עכשיו הוא חש גם את הביטחון. הפחד מעולם לא היה חלק ממאגר התחושות שלווה אותו בכל ההליך הארוך שהתפרש על פני תקופה ארוכה, אך בכל זאת, עכשיו הרגיש היטב את תחושת הביטחון שנסכה בו התפילה המרגשת.

"בבוקר, הובלתי אל חדר הניתוח", מספר הרב יהודה רוזנברג, "כאשר תוך כדי הליך ההרדמה מלמלתי את התפילה. חשבתי רק על התועלת העצומה שתצא מהחסד הזה שאני עושה. לא נתתי לשום מחשבה אחרת להפריע לי. אלו היו הדקות שללא ספק אני יכול לומר שהיו מהמאושרות שידעתי בחיי".

קצת פחות ממחצית השנה קודם לכן, בקיץ האחרון, החליט הרב רוזנברג, אברך צעיר המתגורר בקריית ספר, לעשות צעד לא שגרתי בעליל ולפנות לעמותת 'מתנת חיים' כשבפיו בקשה מיוחדת. "פניתי לעמותה וביקשתי להכניס אותי למאגר השמות של תורמי הכליות", הוא מספר. "שם לא הופתעו בכלל למשמע הבקשה שלי. בדיעבד התברר לי שעשרות ואולי מאות עשו זאת לפני. כמעט מדי יום פונים אנשים ממקומות שונים לעמותה ומבקשים לתרום. מה שהיה נראה לי כהליך מיוחד, התברר לי כרגיל לגמרי בקרב אנשי העמותה".

את ההחלטה לצאת אל המסע הזה, כך הוא מספר, החליט יחד עם רעייתו, לאחר שקרא כמה כתבות המתארות את המצוקה הנוראית של הזקוקים לכליה וממתינים בתורות בלתי נגמרים לרפואתם. "קראתי על כך והבנתי את הסבל הנורא שחווים אותם יהודים אומללים שזקוקים לדיאליזה וממתינים במשך תקופות ארוכות לתורם שיבוא ויסכים לוותר על כליה משלו לטובתם", הוא מסביר. "קשה לעמוד מנגד כאשר אתה רואה את הצער העצום של היהודים הללו. לאחר מכן, כשקראתי כמה כתבות על תרומת כליה, הבנתי שלא מדובר בצעד מסובך במיוחד, והרצון לתרום החל להתעורר בי".

ברכת הרבנים

רוזנברג יצא למסע. ארוך ומספק כאחד. הוא פנה אל קופת החולים הסמוכה לביתו ואחרי ביקור אצל רופא המשפחה שלו, ההחלטה החלה לקרום עור וגידים. "הרופא אמר לי שאין שום סכנה בתרומה הזו, והיא וודאי מומלצת אם אני מצליח להציל חיים של אדם אחר על ידי התרומה. בחנתי היטב את כל ההליכים הרפואיים שאני צריך לעבור, וכשהייתי על סף החלטה, ביקשתי ללכת אל הרבנים המלווים אותי כל חיי, ולהיוועץ עימם".

הרבנים, במקרה של רוזנברג, הם למעשה בני המשפחה הקרובה ביותר שלו. הוא נכדו הישיר של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א ובנו של הדיין החשוב הרב שריאל רוזנברג שליט"א. "נהגתי במשך שנים להתייעץ עם סבי הגדול שיחי'", הוא מספר. "אבל בשנה האחרונה לסבא קשה יותר לענות על תשובות, אז פניתי לאבי ומורי. בתחילה, חששתי מהתגובה שלו, משום שכאב לבן, הוא יכול היה לדאוג ולומר שיש סכנה בתרומה הזו. כשאבא שמע את שיש לי לשאול הוא אמר לי שהוא אינו יאמר לי אם לעשות זאת או לא, אבל זו מצווה עצומה. באותו הרגע ידעתי שניתן האות. אם אבא אומר לי דבר כזה, וודאי שהתשובה היא חיובית".

בשלב הזה פנה רוזנברג לארגון 'מתנת חיים' שבראשו עומד הרב ישעיהו הבר. "שם כיוונו אותי והסבירו לי על ההליך כולו. הם גם סייעו לי בקביעת התורים לבדיקות הרפואיות שהייתי צריך לעבור, ובכל ההליך היו צמודים אלי באופן יוצא מן הכלל. הרגשתי כל הזמן שהתמיכה שלהם מחזקת אותי ומסייעת לי להתמודד עם הקושי הלא רב שיש בהליך כולו".

המניע, כפי שמסביר רוזנברג, היה יחידי. "לא בכל יום יוצא לאדם לקיים מצווה נדירה", הוא אומר. "להציל חיים זו לא מצווה שקל למצוא אותה. הרגשתי שיש לי הזדמנות אמיתית לקיים את המצווה הזו, שספק אם אוכל לקיים כמותה עוד. לא חשבתי יותר מדי ויצאתי לדרך".

(צילום: יעקב נחומי)

במסגרת ההכנות לניתוח, היה צריך רוזנברג להיפגש עם עובדת סוציאלית ועם פסיכולוגית, על מנת שיקבעו כי האיש כשיר והוא מודע לצעד אותו הוא עושה. "ראיתי את מבטי ההפתעה שלהם, כשהם שמעו שאני רוצה לעשות זאת כי זו מצווה", הוא מספר. "לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות קשה אולי להבין את זה. אבל לי זה היה מאד ברור. הסברתי להם שאין לי שום אינטרס מלבד להציל חיים של יהודי. אמרתי להם שאני חי באמונה שלא הגעתי לעולם כדי להינות אלא לעשות מה שאלוקים רוצה. ואם ברור לי שזה מה שה' רוצה, אז אני עושה את זה בשמחה ולא מרגיש עם זה שום בעיה. להיפך, אני מרגיש שאני רק מרוויח מהפעולה שלי את המצווה הנדירה והיקרה הזו של הצלת חיי אדם".

פגישה מרגשת

הפעם הראשונה בה נפגש עם התורם המיועד הייתה מרגשת ומביכה כאחד. "ראיתי שהוא מרגיש אי נעימות, מכיוון שהוא לא ידע איך להודות לי", מספר רוזנברג. "המילה 'תודה' וודאי לא תהיה מספקת מבחינתו, ולכן הוא חש מבוכה. כדי להוציא אותו ממנה אמרתי לו שאני לא עושה את הצעד הזה בשבילו אלא בשבילי. אני עושה זאת כדי להרוויח עוד מצווה חשובה, ולכן אין שום מקום לתחושות אי הנעימות שמלוות אותו. הוא התעודד מאד מהמילים האלה, ונקשרנו אחד לשני בקלות יותר. השיחה הראשונה בנינו נסובה סביב הבדיקות הרפואיות השונות, וכמובן שהתעניינתי מאד במצבו. הבנתי שהוא במצב לא קל, והתרומה חייבת להיעשות במהירות כדי לשפר ולמנוע את ההידרדרות במצבו".

יממה לפני הניתוח המיוחל, היה צריך רוזנברג להתאשפז בבית החולים 'בילינסון' שם התבצע הניתוח. לפני כן, הספיק יחד עם הנתרם לבקר בבתיהם של גדולי ישראל. יחד ביקרו השניים בביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, הגר"ח קנייבסקי וכ"ק האדמו"ר מויז'ניץ. "הרבי מאד התעניין בכל ההליך הרפואי שעברנו", מספר רוזנברג. "ניכר היה עליו שהוא מתרגש. גם אחרי הניתוח התקשרו מביתו לברר אם הכל עבר בשלום. ראינו שהרבי לקח את הסיפור הזה עמוק אל תוך ליבו".

לילה לפני הניתוח אושפז רוזנברג בבית החולים 'בילינסון', כשהוא מלווה בפעילי 'מתנת חיים'. בלילה ההוא כתב את התפילה המיוחדת אותה תיקן במיוחד עבורו. "הרגשתי צורך לכתוב את שאני מרגיש, ומה טוב יותר מלכתוב תפילת הודאה ובקשה לבורא עולם?", הוא אומר בחיוך. "לקחתי דף ריק מהאחיות שהיו במחלקה והתחלתי לכתוב את התפילה. ההרגשה שליוותה אותי הייתה שאני כמו אדם שהולך להקריב קורבן בבית המקדש. זו הייתה תחושה נפלאה. תחושה של סיפוק, התרגשות וציפייה לעתיד".

בבוקר למחרת הוכנס אל הניתוח שארך שעות ספורות. "כשהתעוררתי, עניין אותי רק דבר אחד: מה קורה עם הנתרם. אמרו לי שהניתוח שלו עדיין מתבצע, והוא ב"ה עובר בשלום. אז נרגעתי". לדבריו, כשהתעורר לא חש כאבים כלל, למרות שהכליה שהוצאה מגופו. "רק מאוחר יותר חשתי מעט כאבים, אבל לא מדובר בכאבים חזקים במיוחד", הוא מספר. "בכלל, כל ההליך הזה הוא כל-כך פשוט ולא מסובך. לרוב הציבור זה נראה כמשהו קשה ואולי בלתי ישים, אבל בפועל, מדובר בהליך מאד פשוט שדורש קצת זמן, קצת רצון והרבה אמונה".

לקראת הערב, עודכן רוזנברג כי הכליה נקלטה באופן מושלם בגופו של הנתרם, והיא החלה לפעול כבר במהלך הניתוח שבו הוכנסה לגוף החולה. "התרגשתי מאד והודיתי לה', וחיכיתי כמובן לפגוש אותו". בשעת ערב מאוחרת, לאחר שהתאושש, ניגש הנתרם אל חדרו של רוזנברג. "זה היה רגע מרגש מאד", הוא מספר. "התחבקנו, ולא יכלנו לעזוב אחד את השני. ההתרגשות הייתה עצומה. הרגשנו כל-כך קרובים, וקשר הדם בנינו נתן לנו תחושה נפלאה. אני חושב שמעולם לא חשבתי סיפוק עצום כזה כמו שחשתי באותו הרגע".

הצלה כפולה

מאז הניתוח עברו למעלה משבועיים ימים. מצבו של הנתרם השתפר פלאים, וחייו חזרו למסלולם. גם רוזנברג שב לשגרת חייו, מהר משציפה. "תוך שבוע ימים כבר חזרתי לעבודה שלי, כמחנך בחיידר, וללימודים שלי בכולל", הוא מספר. "מלבד העבודה שאני לא יכול לרוץ ומתקשה להרים דברים כבדים, אני מתפקד כרגיל מבלי שום כאבים. 'מתנת חיים' מסייעים לי גם בעבודות הבית לקראת חג הפסח, שאותם אני מתקשה לעשות. בסך הכללי, אני לא חש איזה קושי יוצא מן הכלל".

אירוע אחד שהתרחש שבוע ימים לאחר תרומת הכליה, שבה את ליבו של רוזנברג באופן מיוחד. "אבי בא לבקר אותי בבית החולים", הוא מספר. "הראתי לו את התפילה שכתבתי. אבא שלי, שהוא אדם שבדרך כלל לא מביע התרגשות, פרץ בבכי. זה ריגש אותי מאד. כמה ימים מאוחר יותר, אבא שלי נכנס לבדיקה שגרתית אצל הרופא שלו, והוא אמר לו שזהו נס שהוא ניגש להיבדק כי הוא עמד על סף התקף לב. הוא הובהל בדחיפות לבית החולים ותוך ימים ספורים עבר ניתוח מעקפים. כשבאתי לבקר אותו, הוא אמר לי שהוא רוצה להודות לי. שאלתי אותו על מה, והוא השיב שבזכות תרומת הכליה שלי, הצלתי את הלב שלו. הוא המשיך ואמר לי שאנחנו מאמינים שהכל קשור זה בזה. "בכך שאתה הצלת חיים של יהודי, הקב"ה הציל את החיים שלי", אמר לי בהתרגשות. הרגשתי באמת את דברי הכתוב 'אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא'".

תחושת סיפוק עילאית

רוזנברג מספר שהחברים הקרובים שלו ששמעו על מעשה הגבורה שלו, התקשו לעכל שמדובר בהליך פשוט כל-כך. אך לדבריו, "אני לא משכנע אף אדם לתרום. אני רק משכנע לקרוא. אני מציע לכל אדם לקרוא על ההליך הזה. להתעניין, לחקור ולהבין. אני בטוח שהרבה מאד אנשים לא יודעים באמת על ההליך הזה, שהוא פשוט יחסית ומציל חיים של אדם אחר. אם יש לך הזדמנות להציל חיים של מישהו, מבלי לפגוע חלילה בעצמך, לא תעשה זאת? הרי החובה שלנו היא להציל כל נפש מישראל. האחים שלנו מחכים לתרומות האלו שמצילות את חייהם. אני חושב שהחובה של כל יהודי ירא-שמיים לברר היטב את הנושא ואם הוא יכול, בהסכמת משפחתו כמובן, לצאת למסע הזה".

את השכר הראשוני, מסכם רוזנברג, הוא כבר מקבל בימים אלו. "תחושת הסיפוק היא עילאית. אני לא חושב שאי פעם חשתי ככה. אתה יודע ומרגיש שחיים שלמים ניצלו בזכות הצעד שלך. ראיתי את האיש שלו תרמתי עוד לפני הניתוח, כשהוא מחובר למכונות דיאליזה, וראיתי אותו לאחר מכן, אדם שבריאותו שבה אליו. אין לתאר את תחושת הסיפוק שממלאת אותך. ומעבר לזה, העובדה שאת הסייעתא דשמייא ראינו כבר מיד, עם הסיפור הניסי של אבא שלי, אני חושב שזה ללא ספק היה צעד חשוב מאין כמותו. כולי תקווה שהסיפור שלי, כמו של אנשים אחרים רבים, ישמש כמפתח לאנשים שמסוגלים לתרום ולהציל עוד ועוד חיים".