"ובחרתי בחיים", פרק ב’ - חברות במחיר כבד

היום המורה חילקה את המבחנים בחשבון. קיבלתי 91. למרות שזה הציון הכי נמוך שלי עד עכשיו, אני מאוד שמחה כי המורה אמרה שהציון הזה הוא הציון הכי גבוה בכיתה. 

הגעתי הביתה ועד מהרה שמחתי התפוגגה.

אמא שלי שאלה: "מה חדש בבית הספר?"
בשמחה רבה קיפצתי לעבר התיק והוצאתי את הבחינה. אמרתי לה: "קיבלנו היום את המבחנים שהיו בחשבון".
משראתה את החיוך שלי, שאלה: "נו, כמה קיבלת? מאה?"
"לא, קצת פחות", עניתי.
"99, 98?", היא שאלה בהיסוס.
בעודי מחייכת חיוך גדול, אימי לקחה ממני את המבחן וארשת פניה השתנתה מיד. היא נראתה מופתעת. ולא לטובה.
"91? לאן נעלמו לך 9 נקודות שלמות??"

לא ידעתי באותו רגע מה לעשות.
טעיתי בתרגיל אחד. תשע נקודות שלמות על תרגיל אחד. חשבתי שזה בסדר לטעות קצת. הרי כולם בכיתה טעו, ואפילו הרבה יותר.
באופן כללי, הלימודים הם הצד החזק שלי. זה עושה לי טוב ללמוד. ככה אני מרגישה שאני שווה משהו, שלפחות במשהו אחד אני טובה. וזה גם גורם לאבא ואמא לחייך כשאני מקבלת מאה.

האמת, הלימודים הם הסיבה שלי לחיות. בלעדיהם אני לא חושבת שהיה לי למה לקום בבוקר.

את מחשבותיי אילו עצרה אימי: "אני ואבא נדבר ונחליט מה לעשות איתך".

הייתי צריכה לחכות עד שאבא שלי יחזור מהעבודה. הוא הסתכל עליי עם מבט של אכזבה בעיניים. אכזבה קשה.

הסתבר לי היום ש91 זה ציון ממש גרוע כי קיבלתי עונש רציני.
"ממחר אין יותר טלוויזיה ואין יותר מחשב עד המבחן הבא בו את הולכת לקבל מאה, ולא נקודה פחות. עד אז את כל היום עם מחברת חשבון. את והיא. ללמוד ורק ללמוד.
אם לא, נחשוב איך להעצים את העונש. אל תדאגי, זאת רק ההתחלה".
"אה, וגם אין יותר חברות", הוסיפה אמא. 

במילא אין. הם חיים בבועה משל עצמם. לא רואים בכלל את מה שאני עוברת. רק ציונים בראש שלהם. 

עדיין, אני מופתעת מהתגובה שלהם. עד כדי כך אני גרועה? 

כעבור חודש

בשבוע שעבר המורה העבירה אותי למקום ליד ילדה שקוראים לה אורה. ראיתי הזדמנות למצוא לי חברה סוף סוף, ואורה באמת הסכימה להיות חברה שלי. כל כך שמחתי. 

כבר ביום למחרת, אורה ביקשה ממני טובה קטנה. היא אמרה שחברות עוזרות אחת לשנייה. היא ביקשה ממני שאעשה לה את שיעורי הבית. רק לפעמים. בהתחלה לא הסכמתי. אמרתי לה שההורים שלי יכעסו והיא אמרה שהם לא חייבים לדעת מזה. 

אף פעם לא הסתרתי מהם כלום. 

זאת הייתה הפעם הראשונה. 

אבא מצא את המחברת שכתוב עליה: "אורה, כיתה ג'1" והוא שאל אותי: "נועה, מה זה אמור להיות?" 

אמרתי לו שהיא יושבת לידי ובטעות לקחתי מחברת שלה הביתה. 

תוך כדי שהמצאתי את התירוץ הזה, ליבי לחש תפילה שהוא ייצא מהחדר כדי שלא ימצא את הערימה של כל המחברות שלה שהייתה מונחת בצידו השני של השולחן. 

הוא יצא. פיו, איזו הקלה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי. הפעם הראשונה ששיקרתי לאבא. 

החלטתי לדבר עם אורה ולהסביר לה שאם זה יימשך ככה, אבא שלי יגלה ואז אנחנו לא נוכל להיות חברות יותר. היא כעסה אבל בסוף היא לקחה את המחברות שלה בחזרה ואמרה: "אוקיי".

בהפסקה קראתי לה. היא לא ענתה. אולי לא שמעה. 

בהפסקה שאחריה, היא דחפה אותי ונפלתי, ליד הכיסא. קיבלתי ממנו מכה. זה לא היה לי נעים בכלל.

היא אמרה אחר כך שהיא לא שמה לב לזה שהייתי שם. אני יודעת שהיא שיקרה כי היא זאת שלימדה אותי איך משקרים, אבל היא לא הודתה בזה. אני חושבת שהיא שונאת אותי. כמו כולם..
אני רוצה לבכות הרבה ללא הפסקה, אבל אמא אומרת שבכי זה לחלשים.

ה' בבקשה תשמור עליי מאנשים ומחברים רעים. 

כעבור חודש

אורה הייתה החברה היחידה שלי עד עכשיו. מאוד נפגעתי ממנה. 

ציפיתי ממנה ליותר אבל כשהיא לא קיבלה ממני את שיעורי הבית שלה, היא פשוט קמה והלכה. 

הופתעתי. 

היא אמרה שחברות עוזרות אחת לשניה, ולדחוף? ולהתעלם? זה חלק מהחבילה שנקראת "חברות"? כי אם כן, אני לא רוצה חברות בכלל. בכלל. 

אני יכולה להישבר, בקלות, אבל לא אסלח לעצמי אם אשבר, אם אוותר. לכן היום אני חייבת להתחייב עבור עצמי בכמה דברים.

הסכם אישי
שנערך ונחתם בתאריך 30.6.2003

בין: נועה (להלן: "צד א")
לבין: עצמה (להלן: "צד ב")

הואיל ו:
שני הצדדים מרגישים מחויבות עבור חתימת ההסכם הנ"ל.

לפיכך, הסכימו הצדדים כדלקמן:

1. למרות הכל ולא משנה מה קורה, "צד א" מתחייב לבחור להמשיך לחיות. 
2. "צד א", להלן נועה, מתחייב לבחור שלא לתת לשום דבר אף פעם לכבות אותו. 
3. לאחר נפילה, באשר היא, "צד א" מתחייב לבחור לקום ולהילחם על מה שיש לו בחיים. 

תוקפו של הסכם זה מיום 30.6.2003. חוזה זה נעשה לתקופה בלתי מוגבלת, דהיינו תקף עבור שני הצדדים האמורים בכל יום בחייהם מחדש.

חתימת צד א', דהיינו המתחייב:
נועה 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.