"ובחרתי בחיים", פרק ג’ - חרם

היום בכיתי המון בבית ספר.
בבוקר אני ולימור, החברה הכי טובה שלי, דיברנו. נתתי לה מדבקה במתנה. בלי לקבל שום מדבקה בתמורה. היא חייכה.
בהפסקה ראיתי אותה מתלחששת עם כמה בנות. כן. הגרוע מכל קרה. חרם.
ולא סתם חרם. זה חרם שהחברה הכי טובה שלי ארגנה. סליחה, "החברה הכי טובה שלי" במרכאות גדולים. הלב שלי נשבר.
ליאורה שכנעה את הילדות בכיתה לעשות עליי חרם. היא סיפרה להם עלילות שווא עליי, וכולן הסכימו. 

ואני שואלת - למה? 

למה עד שהכל התחיל להסתדר, הכל שוב מתפרק לחתיכות? 

למה הן עושות לי את זה? 

איך ייתכן שזה בא דווקא מהן?

אני מעדיפה שיתעלמו ממני כמו פעם. שפשוט לא יראו אותי. אבל עכשיו, כבר לא מתעלמים ממני. עכשיו, יורקים לכיווני, מקללים אותי, צוחקים עליי, דוחפים אותי. הן אומרות לי שאני ילדה מכוערת, מעצבנת, משעממת.
"הסתכלת במראה איך את נראית? הצמה שלך פשוט מכוערת!", אמרה לימור ולפני שהספקתי לעכל את האמירה הפוגעת הזאת ולהתחיל למרר בבכי, קלטתי את הצמה שלי ביד שלה. 

היא גזרה לי אותה. 

רצתי בבכי לשירותים ונעלתי את עצמי בתא. התחלתי לבכות ולבכות ולבכות. 

חשבתי שזהו. שלא יהיו לי עוד בעיות חברתיות. שהפחד מחרם מאחוריי. אבל, דווקא כשחשבתי שאוהבים אותי - זה התפוצץ לי בפנים. מה עשיתי לה? מה עשיתי להן? למה זה מגיע לי?

אני חושבת שיש בי משהו. כמו מגנט, רק הפוך. מרחיקה את כל מי שמתקרב. כנראה יש סיבות לשנוא אותי.
היום זאת הייתה הפעם הראשונה שלא אמרתי עם כל הכיתה ברכת המזון אחרי הפסקת האוכל. שמתי את ראשי על השולחן, ובכיתי. בכיתי ובכיתי. כמות הדמעות שהוזלתי… יכולה למלא אגם נאה. אולי אפילו ים. דמעות מלוחות, שנובעות מאכזבה קשה ומשנאה. לא שנאה כלפיהן. שנאה כלפי עצמי.
עד שהיו לי חברות, לא הצלחתי לספק אותן? לא הצלחתי לשמור עליהן?
אני מרגישה כמו ילדה שמקבלת פלאפון חדש ומפילה אותו בחודש הראשון. חסרת אחריות. 

בבית לא בכיתי. אני לא אחת שמתבכיינת כשקצת קשה. חוץ מזה, בבית יכולים ממש לשנוא אותי אם הם יגלו שכולם שונאים אותי כל כך. הם הרי רוצים אותי מושלמת, בלי בעיות. 

לאמא שלי אמרתי שאני גזרתי את הצמה בעצמי. היא כעסה קצת אבל המשיכה בעיסוקיה. זה הרי לא קשור ללימודים. 

אני אמשיך להגיע לבית הספר ולשדר עסקים כרגיל. אני גם אעשה את זה בשביל הדבר היחיד שאני טובה בו. לימודים.
מחר יש לי מבחן בגיאוגרפיה ואני רוצה להוציא בו מאה כדי שלפחות העניינים בבית יהיו רגועים, אבל אני לא מצליחה להתרכז. אני לא מצליחה להפסיק להיזכר ברגעים הארורים היום בבית הספר, באמירות הנוראות שלהן, בצמה ביד שלה, בכמות הדמעות שהוזלתי...

אני לא מצליחה להוציא מעצמי עוד מילים.
אני מרגישה כאילו הן לקחו את הלב שלי ודרכו עליו שוב ושוב, באכזריות נוראה. אני מרגישה שהכל שחור.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. אין תקווה.
אולי, אולי, בעוד שנתיים כשאסיים את בית הספר היסודי ואעבור לבית ספר אחר המצב ישתנה. עכשיו אני לא יכולה לעבור מפני שההורים שלי לא יודעים מהמצב בכיתה ולכן הם לא יסכימו להעביר אותי. אם הם יגלו, הם יבינו שאני באמת לא שווה כלום ושכולם בכיתה חושבים כך. אולי הם יצטערו על שהביאו ילדה כל כך לא מוצלחת לעולם?

 
וגם אם כן אעבור, מי אמר שבמקום אחר יהיה יותר טוב? 

אם לא אוהבים אותי פה, למה שיאהבו אותי במקום אחר?
זה הגורל שלי. להיות ילדת הכאפות, להיות הלא אהובה.
להסתכל מהצד על המקובלות שמילה שלהן היא מילה ואם הן מנהיגות חרם כולן הולכות אחריהן בלי להסס, ולקנא. פשוט למות מקנאה.

אם לא הייתה לי את ההתחייבות שלי כלפי עצמי, יכול להיות שהייתי נכנעת. אבל הסכם זה הסכם. אני אמשיך להגיע לבית ספר ולהילחם על מה שעוד לא בגד בי. הלימודים.
אנשים, לעומת זאת, זה זוועה. אני לא הולכת לפתוח את הלב שלי בפני אף אחד יותר. במילא הסוף ידוע מראש- אכזבה. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.