"ובחרתי בחיים", פרק ד’ - אנשים טובים בעולם

כעבור שבועיים

יכול להיות שיש אנשים טובים בעולם?

היום התכנסה קבוצה של חמש בנות בכיתה והודיעו בהפסקה שהן לא לוקחות חלק בחרם הזה יותר. מול עיניהן המשתאות של לימור והחבורה היוזמת של החרם, הן קראו לי. חשבתי שאני לא שומעת טוב.
"בואי. תצטרפי למשחק שלנו", אמרה עדינה.
וואו.
כל מה שחשבתי עליו הוא שמזל שיש אנשים כאלה טובים בעולם.
יחד עם זאת, לא הפסקתי לחשוב על כך שהן עושות את זה רק מרחמים ולא באמת רוצות או אוהבות לשחק איתי. הבנות שלא לוקחות חלק בחרם לא היו חברות שלי לפניו. הן בכלל לא מכירות אותי. יכול להיות שהן לא משתתפות בו רק בשביל המצפון שלהן. מרגיש לי כל כך לא אמיתי.
בכל אופן, בחרתי להשתיק את המחשבות האלו. מה זה משנה מה המניע שלהן? העיקר שלא אהיה לבד. העיקר שלימור תראה שאין לה כוח השפעה כאן בכיתה כמו שהיא חושבת, שתסתכל עליי ותקנא.
שיחקתי איתן היום. 

זה היה מוזר, אבל שמחתי. שמחתי שיש אנשים טובים בעולם.

 

כעבור שמונה חודשים

היום אני ואחותי ישבנו בחדר. היה לנו משעמם אז הדלקנו טלוויזיה. מבזק חדשות. 

"תעבירי לערוץ אחר", ביקשתי. היא לא נענתה לבקשתי.

תאונת דרכים קטלנית. שני בני אדם נהרגו, שלושה נפצעו. 

"זה ליד.. ליד העבודה של אבא", היא אמרה. 

התקשרנו אליו כמה פעמים והוא לא ענה. אני מרגישה ממש נורא. אני.. דואגת?
אני לא מאמינה שזה מה שאני מרגישה. אני חושבת שאני באמת אוהבת אותו. אני לא רוצה לאבד אותו.. למרות הכל..

הקשר ביננו הוא ברובו טכני. אני מבצעת את המטלות שמוטלות עליי בבית ובלימודים והוא הפיקוח שבודק שעשיתי וסיימתי את הכל בזמן. זאת פעם ראשונה שאני מרגישה שאני רוצה אותו בחיים שלי. פעם ראשונה שאני חושבת שלמרות הכל, אני באמת אוהבת אותו.
אני מנסה עכשיו להתקשר אליו שוב. אבא, בבקשה תענה...
לא, זה לא קורה לי.
 

יום למחרת

מאוחר יותר אתמול הטלפון צלצל. על הצג היה כתוב "אבא". סוף סוף.
עניתי.
"אבא?",שאלתי בהיסוס. אך מעבר לקו היה קול של אישה. היא הזדהתה כאחות בית חולים. 

אבא אחד מהפצועים. איזו הקלה. וואו.
ממש אבן נגולה מעל ליבי. מי היה מאמין שאני אדאג לו כל כך?
 

כעבור חודש וחצי

אבא חזר הביתה כמה ימים אחרי התאונה. אנחנו כבר יותר מחודש אחריה ומאז שהוא חזר הוא מדבר אחרת, הוא חושב אחרת.
הוא לא השפיל אותי כל החודש האחרון. מהתאונה ועד עכשיו, בלי עין הרע כמובן. 

אני חושבת שהתאונה עזרה לו לשנות את יחסו לחיים. כלומר, היא אמנם הסבה לו סבל פיזי וטיפולים אבל היא עשתה לו גם הרבה טוב. בנפש.

אני משערת שבעקבות התאונה בה ראה את חייו כמעט נלקחים ממנו בשנייה, הוא הבין את הערך של החיים וכמה לא שווה לבזבז אותם על התמרמרויות. הוא הבין שצריך להעריך את מה שיש וליהנות ממה שיש – מהמשפחה כמו שהיא, עם הטעויות ועם החסרונות. פשוט כי חיים פעם אחת, ואין הזדמנות שנייה.

בפעם הראשונה בחיי יצאנו לטיול משפחתי.

בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שיש לי אבא, כמו לכולם, בלי יותר מדי דרישות. פשוט אבא אוהב.
בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה קצת, בטעות, מאושרת.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל יכול להיות שדברים מתחילים להסתדר.

גם אני למדתי הרבה מהתאונה הזאת. למדתי שהחיים בעלי ערך בפני עצמם ואין צורך להתמרמר או להיות מושלמים. אפשר פשוט להעניק אהבה ולשמוח בכל מצב, לקבל את השני על יתרונותיו ועל חסרונותיו.

אבל אני רוצה לשאול שאלה.
למה אדם צריך להגיע למצב שהוא כמעט מאבד את החיים שלו כדי להעריך אותם?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.