הדברים שקורים לנו, והצורה שבה אנו מתייחסים אליהם

מורה נכנס לכתה ומציג בפני תלמידיו גיליון נייר חלק, כשבמרכזו מתנוססת נקודה שחורה זעירה וכמעט בלתי נראית. "העבירו את הגיליון ביניכם", מורה המורה, "אמרו נא לי, מה אתם רואים?".

התלמידים מתבוננים בדף בזה אחר זה, כשהסבב מסתיים כולם עונים כאחד: "נקודה שחורה".

המורה מאוכזב ממש: "גיליון נייר לבן וצח מונח למול עיניכם. למעלה מתשעים ותשעה אחוזים של לבן ונקי. כל מה שהנכם רואים זו רק הנקודה השחורה?!"...

* * *

יש להבין כיצד מצוה אותנו התורה "ושמחת בכל הטוב", וכי ניתן לצוות על השמחה שמקומה ברגש ולא בשכל?

הגאון רבי זמיר כהן שליט"א מוצא ברובד הפנימי של הפסוק הדרכה כיצד ניתן להיות בשמחה תמידית בכל עת ובכל מצב.

ראשית, "ושמחת בכל הטוב" - התבונן בכל הטוב שיש לך, ותגלה שיש הרבה טוב: היכולת לראות, לשמוע, לדבר, מיטה לישון, בגד ללבוש ושאר צרכים הכרחיים. למעשה, המעט המעציב אותך, הוא קטן מאוד ביחס לכל נכסיך האמיתיים. וכי בעבור המעט החסר יש להיכנס לעצבות? לפיכך מדגישה התורה: "ושמחת בכל הטוב" – שים דגש על מה שיש, ולא על מה שאין.

ושמא תאמר: הלא עדיין יש לי מעט רע הגורם לי עצב? ממשיכה התורה ואומרת: "אשר נתן לך ה' אלוקיך!", זכור כי הנותן לך הוא ה' אלוקיך – בוראך ואוהבך. כיצד יתכן שמי שאוהבך והוא כל יכול שלא חסר לו מאומה, לא נותן לך מה שאתה זקוק לו? אין ספק כי זאת משום שחכמתו וראייתו גבוהה מראייתנו, ויודע הוא כי כך טוב לנו ביותר.

ועוד מסר חשוב נכלל במלות הפסוק: התבונן במי שנתן לך את כל הטוב שבידך. אדם המקבל גביע כסף מהמלך, יותר משהוא שמח בגביע הכסף מצד ערכו הממוני, שש ומתפאר הוא בכך שזכה לקבל מתנה מהמלך, וזהו: "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה' אלוקיך"!

שמחת החיים תלויה אפוא בהתבוננות נכונה. פתגם עתיק אומר: "החיים מורכבים משני חלקים - 10% הם הדברים שקורים לך, ו-90% זו הבחירה שלך איך להתייחס אליהם".

ואכן, נאמר בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק', ב'). "בשמחה" אותיות "מחשבה". השמחה היא רגש, ומחשבה היא שכל, ובכל זאת שתיהן מורכבות מאותן אותיות, ללמדנו ששמחת אמת מושגת על ידי התבוננות מחשבתית נכונה.

המביט על העולם בעין רעה מביא את העונש שלו על עצמו במו ידיו. הוא חי בגיהינם שברא לעצמו. ואילו המביט בעין טובה, מרגיש את הזכות ואת האושר לחיות בעולם שגם אם אינו מושלם, הוא מסוגל לטעום בו טעם גן עדן.

* * *

למרות גאונותו המופלגת בתורה, היה רבנו אברהם אבן-עזרא זצ"ל ביש מזל. בכל אשר פנה, כשל ולא הצליח.

על עניותו ועל רוע מזלו חיבר כמה שירים בהם הוא מתבדח על מצבו בהומור שחור. בשיר אחד הוא כותב: "אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַׂר - אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב, אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב - אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב. אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב, אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי - נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב!". ובשיר אחר הוא מתלונן שלא יצליח להרוויח אי פעם כסף: "גַּלְגַּל וּמַזָּלוֹת בְּמַעְמָדָם - נָטוּ בְּמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי; לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי - לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי! אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא אוּכַל, כִּי עִוְּתוּנִי כּוֹכְבֵי שָׁמָי; לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין - לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמָי!".

מדי פעם ניסו תלמידיו להנותו במתנת יד, אך האבן עזרא עמד על דעתו שלא ליהנות מבשר ודם. באחד הימים החליטו תלמידיו להערים עליו, והטילו דינר זהב בדרך העוברת מביתו לבית המדרש. אמרו, יחשוב שזו מציאה כשרה משמים, ויקחנה.

והנה למחרת, איחר האבן עזרא לבוא! תלמידיו, שחששו לו ויצאו לקראתו, ראו אותו מגשש בדרך כשעל עיניו קשורה מטפחת. מיהרו תיכף למקום שהשליכו בו את הדינר, ולא מצאוהו. כבר זכה בו אחר. אזי הבינו התלמידים שמזלו של רבם, רצון הבורא הוא, ואל להם להתערב ולשנותו.

כששאלוהו לאחר מכן על מה ולמה הלך כשלעיניו מטפחת, הסביר להם: "הבוקר קמתי בתחושה רעה מביתי על ביש מזלי, אולם התחזקתי בכך שעיוור, למשל, סובל הרבה יותר ממני. אמרתי בלבי, כדאי שאנסה לחוש לפחות פעם אחת טעמו של הסומא, ונהגתי כמותו. ואכן, כאשר פתחתי את עיני – הייתי מאושר על כך שיש לי זוג-עיניים במתנת חנם מאת הבורא, וכבר לא הציק לי כל כך העוני...".