האיש שבולש בעקבות "בעלי התוספות": "יש לי תגליות מרתקות"

מתחת למסילת הברזל, בין תחנות הרכבת החיפאיות 'מרכז-השמונה' ו'בת גלים', מסתתרת מערת קבורה שלא רבים מכירים. במערה קבורים, על פי המסורת, כמה מענקי עולם של רבותינו הראשונים, מייצגים נאמנים של שני הבתים שעולם התורה מושתת עליהם: הצרפתי-אשכנזי והספרדי. זה לצד זה טמונים במערה גדולי בעלי התוספות מצרפת, ר' שמשון משאנץ, ר' יחיאל מפריס וחבריהם, ויחד עימם גם גדול הדור והדורות הספרדי, ר' משה בן נחמן – הרמב"ן. אולם השכנות הגיאוגרפית באה לידי ביטוי משמעותי יותר גם בתחום התורני, והיא קשורה להשפעה האדירה של בעלי התוספות והמהפכה שהובילו בלימוד התורה, גם אלפי קילומטרים הרחק ממקום מושבם בצפון אירופה.

כדי להבין מי היו בעלי התוספות, אותה קבוצת עילית של עולם התורה בימי הביניים, פנינו לרב אהרון גבאי, אברך צעיר שבצד לימודיו בישיבות ליטאיות מובילות הגיע להישגים מרשימים גם בתחום המחקר התורני. "בכינוי 'בעלי התוספות'", אומר הרב גבאי, "מכנים קבוצת חכמים, בעיקר מצרפת, החל מהתקופה שאחרי רש"י, שנפטר בשנת ד' אלפים תתס"ה לבריאת העולם (1105 למניינם), ועד גירוש היהודים מצרפת בשנת ה' אלפים ס"ו (1306). באותם ימים אנגליה התורנית נחשבה לחלק מצרפת, ולכן היו גם שם בעלי תוספות, והיו גם בעלי תוספות באשכנז-גרמניה, אבל המרכז העיקרי היה בצרפת. יחד עם זאת, חשוב להבין שלא כל חכם צרפתי בתקופה ההיא הוא אוטומטית 'בעל תוספות', אלא רק זה שלמד בבתי המדרש של בעלי התוספות ובשיטת הלימוד אותה ייסדו".

מחורבן לבניין התורה

מספר שנים לפני פטירתו של רש"י, בשנת תתנ"ו (1096), יצא מסע הצלב הראשון לדרכו. היעד העיקרי של האספסוף הנוצרי היה ירושלים, מתוך מטרה "לשחרר" אותה מידי "הכופרים המוסלמים". אך בדרך אמרו הצלבנים לעצמם: 'מדוע שלא נטפל קודם לכן בכופרים שיושבים בתוכנו, ביהודים?!'. כך החל מסע אכזרי שהחריב כמעט לחלוטין קהילות מרכזיות, בעיקר באשכנז, כמו: שפירא, וורמייזא ומגנצה, המכונות 'קהילות שו"ם' על שם ראשי התיבות של שמותיהן. החורבן, ויחד איתו גם מסירות הנפש המופלגת של היהודים למות על קידוש השם ולא להתנצר אפילו למראית עין, נחרטו בלב האומה, ואף השפיעו על סידור התפילה בנוסח אשכנז. תפילת "אב הרחמים", הנאמרת מדי שבת לפני מוסף נתקנה לזכר האירועים הללו, ובה מובעת תפילה לנקמת ה' מהרוצחים. גם סדר הקינות לתשעה באב של קהילות אשכנז מכיל בתוכו כמה קינות שנכתבו לזכר המאורעות הקשים ההם.

אולם באופן מפתיע, דווקא רדיפות אלו, ולדאבוננו גם לא מעט אחרות שבאו מאוחר יותר, לא ריפו את ידם של היהודים מהעיסוק בתורה ובמצוות. באופן מפתיע, דווקא בתקופה ובמקומות הללו הגיעה התורה לשיאים של עמקות בדמותם של בעלי התוספות. לא בכדי כמה מבעלי התוספות עצמם מכונים "הקדוש", ללמד כי הם עצמם נהרגו על קידוש השם.

גם המצב הכלכלי של היהודים היה פעמים רבות קשה באותם מקומות. היהודים לא יכלו בדרך כלל לעסוק בעבודת אדמה ובחלק מהמקומות והתקופות אף נאסר עליהם המסחר. כמעט ולא נותרו להם מלאכות לעסוק בהן מלבד הלוואה בריבית לנכרים, כשרבים גם בזה לא יכלו לעסוק, כי לא היה להם סכום התחלתי להלוות, והם רעבו ללחם. הרב גבאי רואה גם בהגבלות הללו גורם לפריחה התורנית בצרפת: "כיוון שהלוואה בריבית היא פרנסה שגוזלת מעט מאוד זמן, נותר לתלמידי החכמים שעסקו בפרנסה זו זמן רב לעסוק בתורה".

הישיבות של בעלי התוספות משכו אליהן תלמידים ממרחקים, מכל רחבי צרפת ואף מחוצה לה. המסע לישיבה יכול היה להימשך ימים ושבועות, והתלמידים שהגיעו לישיבה נשארו בה במשך כמה שנים. תיאור מופלא על העוצמות האדירות שהיו בישיבות אלו מביא מחברו האלמוני של ספר המוסר הידוע "אורחות צדיקים", שחי בדור הסמוך לבעלי התוספות: "והם היו גיבורים בתורה, והיה לבבם גדול מאוד ופתוח כאולם, ולמדו בעסק גדול, ומסרו נפשם על התורה, וידעו בלא עיון (=כלומר הגיעו לרמה גבוהה של ידיעת התורה עד כדי כך שידעו להסביר את התלמוד בלי צורך לעיין ולקרוא מתוך ספר) כל התלמוד פירוש רש"י ותוספות".

שלב א': פרשנות

התלמוד הבבלי, הגמרא, הוא כידוע חיבור שנתחבר מסביב למשנה שחיבר רבי יהודה הנשיא. במשך כ-200 שנה פעלו האמוראים, חכמי התלמוד, ודנו בשאלות: למה התכוונה המשנה, מה הבדל בין תחילת המשנה לסופה שגורם להבדל בדין, מהו המקור והטעם לדין המופיע במשנה וכדומה.

הרב גבאי מסביר כי מאז חתימת התלמוד הבבלי, בערך בשנת 500 למניינם, עלינו ללמוד את הגמרא כפי שהאמוראים למדו את המשנה. "למשל, עלינו לשאול מדוע הגמרא תירצה תירוץ מסיים ולא תירוץ אחר". התלמוד יצר מעיין בלתי נדלה של דיונים שנסובים על דבריו, "גם כיום, כ-1,500 שנה אחרי חתימת התלמוד, יוצאים כל הזמן ספרים חדשים עליו".

רוב התלמוד כתוב בארמית, שפה שלא הייתה שפת הדיבור של רוב היהודים ברוב המקומות והתקופות מאז חתימת התלמוד. כתובים בו קודים קצרים, רמזים על פסוקים מהתנ"ך וסברות פשוטות שהתלמוד אפילו לא טורח להסביר אותן. הרב גבאי מלמד בישיבת "תפארת יוסף חיים" במושב תפרח (בראשות הרב אפרים סופר) תלמידים מתחזקים, שעושים את צעדיהם הראשונים בלימוד הגמרא בישיבה במושב תפרח שבדרום. בתפקידו זה הוא מכיר היטב את העובדה שרק הבנת הנקרא של דף הגמרא היא משימה לא פשוטה. "לכן קם מפעל הפרשנות שהחל בגאונים, חכמי בבל והאזור אחרי חתימת התלמוד, והמשיך עד ימיו של רש"י, כשש מאות שנה אחרי חתימת התלמוד. המטרה של מפעל זה היא שהטקסט התלמודי יהיה קריא ומובן ללומד".

בדור שלפני רש"י, מרכז התורה עבר מבבל וסביבתה לאשכנז, שם פעל רבינו גרשום מאור הגולה. רבינו גרשום ידוע בעיקר בשל התקנות שהנהיג, שהעובר עליהן צפוי לחרם, כמו האיסור שלא לשאת שתי נשים, שלא לגרש אישה בעל כורחה ושלא לקרוא מכתב של אדם אחר ללא רשות, אולם כנראה שהרבה יותר משמעותי מזה היה מפעל הפרשנות שעמד בראשו. "במשך כ-150 שנה, נכתבו בבית מדרשו לפחות 20 פירושים על כל מסכת ומסכת שבתלמוד", אומר הרב גבאי. רש"י, שעזב את מקום הולדתו בצרפת, נסע בעצמו לבתי המדרש הללו באשכנז, במגנצה ובוורמייזא, ולמד אצל רבותיהם. פירושו המפורסם של רש"י לתלמוד הוא בעצם המסכם של כל אלו שקדמו לו, "בגאונותו הוא השתמש במה שקדם לו וסיכם את הדברים בפירושו".

אגב, פירושו המשובח והמנופה של רש"י גרם לכך שכמאה שנה אחר כך כבר לא מכירים בצרפת ובאשכנז את הפירושים האחרים, ומשתמשים רק בזה של רש"י. דווקא במקומות אחרים, כמו איטליה, כן המשיכו ללמוד את הפרושים האחרים. כך נוצרה המציאות הפרדוקסלית לפיה דווקא במקום בו התחברו הפירושים שקדמו לרש"י לא נותרו כתבי יד שלהם, ורק באיטליה, ביזנטיון (אזור טורקיה ויוון) ואפילו בגניזה הקהירית ניתן למצוא כאלה.

שלב ב': חידושים ופתרון סתירות

למעשה, כאן בא לידי סיום השלב הראשון בלימוד התלמוד מאז חתימתו, והוא שלב הפרשנות. "כעת התלמוד מובן", אומר הרב גבאי, "ואפשר לעבור לשלב הבא – חידושים. זו כבר קומה מעל, כשלפני רש"י זה לא היה אפשרי". החידושים מתבססים על המבנה המיוחד של סוגיות הגמרא.

"הרבה פעמים יש סתירות בין סוגיה במקום אחד לסוגיה במקום אחר. לפעמים הסתירות גלויות, ולפעמים הן נסתרות, וניתן להבין אותן רק אחרי חישוב מהלך הסוגיה". כעת, כשדף הגמרא עצמו מובן, ניתן לעסוק ביישוב הסתירות. זו הייתה עבודתם העיקרית של בעלי התוספות.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"בעלי התוספות קבעו מערכת כללים מוגדרת" , מסביר הרב גבאי. "לפעמים אפשר לחלק בין סוגיות ולומר שכל סוגיה מדברת על מקרה אחר, ולכן הדין בכל אחת מהן שונה. לפעמים המסקנה שלהם היא שיש בעיה בפרשנות, ולכן הם חיפשו פירוש אחר, אלטרנטיבי לרש"י, למשל פירושו של הר"ח (=רבינו חננאל בן חושיאל, חכם מקירואן שבתוניס), או אפילו פירוש אחר שהם עצמם מציעים. הפירוש האחר הוא פירוש לא אידיאלי לסוגיה המקומית עצמה, אבל הוא הכרחי, לדעתם, כדי ליישבו עם הסוגיה האחרת".

צורת לימודם של הדורות הקודמים, כולל זה של רש"י, התאפיינה בגישה שייתכנו סוגיות סותרות. "התלמוד משקף דיונים במספר בתי מדרש, לכן לא מן הנמנע שיהיו סוגיות סותרות", מסביר הרב גבאי. אם זוהי נקודת המבט, תפקידו של פוסק ההלכה הוא להכריע איזו מהסוגיות היא העיקרית להלכה. בעלי התוספות באו מתוך גישה אחרת. הם התאמצו להתאים את סוגיות הגמרא זו לזו ולסלק סתירות אפשריות ביניהן, צורת עבודה שאפיינה פעמים רבות גם את צורת לימודם של האמוראים שדנו על משניות או חומר אחר מתקופת התנאים.

 מעניין כי גישתם של בעלי התוספות ניצחה. בדורות הבאים קיבלו כולם את הדרך הזו. דבר זה נכון לכל הפזורה היהודית המוכרת. כך יצאה תורתם של חכמי צפון צרפת והתקבלה על דעתם של חכמי ספרד (ובראשם הרמב"ן), איטליה, ספרד, פרובאנס (חבל ארץ בדרום צרפת של היום, בעל מאפיינים שונים מזה של יהדות צרפת) ואפילו במזרח התיכון.

רבינו תם – מנהיג הדור וגדול הדורות

לרבינו יעקב מרמרוג, המוכר בכינויו רבינו תם, קדמו אמנם אחרים שפיתחו את ניצני השיטה, אולם הוא זה שמזוהה איתה בצורה מלאה, ובצדק. רבינו תם, נכדו של רש"י ואחיו הצעיר של ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, מפרש התורה והתלמוד, מוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות תפילין דרבינו תם וזמן השקיעה המיוחס לו, אולם השפעתו ההלכתית היא אדירה הרבה מעבר לסוגיות אלו. גם בדורו הוא נחשב לגדול הדור ולמנהיגו. ככזה הוא גם סבל את צרותיהם של ישראל.

בעת מסע הצלב השני בשנת תתק"ו (1146), בשבועות, ביום טוב שני של גלויות, הגיעו המוני צלבנים לביתו של רבינו תם, בזזו את רכושו וקרעו ספר תורה בפניו. בהמשך הם לקחו אותו לשדה, הוכיחו אותו על דתו ופצעו בראשו חמישה פצעים, תוך כדי שהם מסבירים שרבינו תם הוא גדול ישראל, ולכן הם מעוניינים לקחת מהם את נקמתו של אלוהיהם יש"ו הנוצרי שהיהודים פצעו בו, לפי אמונתם, חמישה פצעים. אציל נוצרי שעבר במקום הצליח להציל את חייו של רבינו תם ברגע האחרון, לאחר ששוחד על ידי רבינו תם. הוא הבטיח לצלבנים שהוא ייקח אליו את הרב היהודי וינסה לשכנע אותו להמיר את דתו, ואם לא יצליח - יחזיר אותו אליהם. הדחייה הזו הצילה את חייו של גדול הדור. הצלבנים הרפו ממנו, והתאפשר להצילו.

רבנו תם הצביע על הסתירות בין הסוגיות והראה דרך כיצד ליישב סתירות אלו. בסיומה של עבודתו הוא נותר עם תשע סתירות בלבד בכל רחבי הש"ס, אותן לא הצליח ליישב. הרב גבאי שם לב כי כל הסוגיות הללו נמצאות בשלוש המסכתות יוצאות הדופן של הש"ס: נדרים, נזיר ותמורה, שעריכתן שונה משאר המסכתות, אולי כי נערכו בבית מדרש אחר. הרב גבאי רואה בכך אות כי עבודתו של רבינו תם הינה אמתית, שהרי את כל הסתירות המצויות במסכתות האחרות, המגיעות פחות או יותר מאותו בית מדרש ובנויות באותה מתכונת, הוא כן הצליח ליישב, ורק במסכתות שממילא מוכרות כיוצאות דופן לא צלחה המשימה בידו.

משימה נוספת שנטל רבינו תם על עצמו היא השוואת פירושו של רבינו חננאל לתלמוד, שחשיבותו היא בהיותו מבוסס על סיכום תורת גאוני בבל ומסכם אותם, לפירושו של רש"י. רש"י עצמו לא הכיר עדיין פירוש זה, שעדיין לא הגיע לאזור מגוריו, ורק רבינו תם יכול היה להיעזר בו. "חלק גדול מחידושי רבינו תם לתלמוד הן בעצם הכרעה מי צודק בפירוש הסוגיה, רש"י או רבינו חננאל".

רבינו תם למד גם את כל התלמוד הירושלמי בעיון והשווה אותו לתלמוד הבבלי. לעיתים הוא נעזר בתלמוד הירושלמי כדי לפרש אמירות לא ברורות בבבלי.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עוד עסק רבינו תם בבירור הגרסה הנכונה של נוסח התלמוד "ממש כמו חוקר בן ימינו", מתפעל הרב גבאי. "הוא פשוט השווה את נוסח התלמוד שהיה בצרפת ובאשכנז לכתבי יד ישנים שהיו בידיו שהגיעו מכל מיני מקומות בעולם. בעלי התוספות מזכירים אפילו נוסח של 'ספר הבא מארץ ישראל'. כשלא מצא נוסח מתאים - הוא תיקן אותו על פי סברתו. למעשה, אצל תלמידו הגדול, ר"י הזקן, אנחנו כבר לא מוצאים הגהות, מה שמלמד שרבינו תם כבר עשה את כל העבודה בתחום הזה".

עיסוק סיזיפי זה של השוואת נוסחאות היה חשוב כל כך בעיני רבינו תם, עד שהספר היחיד שכתב הוא "ספר הישר", שתכליתו ליישר את נוסחאות התלמוד.

המשימה האחרונה אותה נטל רבינו תם על עצמו היא השוואת מנהגי צרפת ואשכנז, אותם הכיר, למנהגי המקומות האחרים. הוא לא היה משוחד בתחום זה, ובירר מהו המנהג הנכון גם אם לא היה זה מנהג קהילתו.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היא שיטתו בסדר הכתיבה של הנחת פרשיות התפילין. "לבר המצווה שלו קיבל רבינו תם תפילין בשיטת סבו רש"י", אומר הרב גבאי, "כי זה היה המנהג בצרפת עוד לפני רש"י. אבל אם היו עורכים לו את בר המצווה בפרובנס, הוא היה מקבל תפילין בשיטת רבינו תם, כי כך היה המנהג שם". רבינו תם ראה את המנהג שהיה בפרובנס, שמע מסורות על שיטת כמה מגאוני בבל והוסיף לכך כמה דיוקים שדייק מהגמרא, וכך הכריע נגד מנהג מקומו בסדר התפילין. בן דורו של רבינו תם, הרמב"ם, שמע גם הוא על השמועות מהגאונים בעניין ושלח לבדוק את התפילין של אחרון הגאונים ואחד הגדולים שבהם, רב האי גאון. הוא מצא שהתפילין שלו דווקא התאימו לסדר של רש"י, שהוא גם הסדר של הרמב"ם. לכן שיטה זו נחשבת העיקרית, ואילו שיטת רבינו תם נחשבת כמידת חסידות למי שרוצה להדר ולהניח זוג תפילין נוסף".

הדורות הבאים

תלמידו הגדול של רבינו תם, מנהיג הדור השני של בעלי התוספות, היה ר' יצחק מדנפיר, המכונה ר"י הזקן. בדומה לרבים אחרים מבעלי התוספות אף הוא היה ממשפחת רש"י, נינו של רש"י ובן אחותו של רבינו תם. "אין כמעט דף גמרא שבתוספות שלו לא נזכר ר"י. הוא למד את כל הש"ס מרבינו תם, וכל תורת רבו עברה דרכו".

"בישיבה של ר"י", אומר הרב גבאי, "היו עשרות 'אריות', להם העביר את תורת רבינו תם, והוסיף עליה משלו". התשובה לשאלה כיצד ר"י ותלמידיו הצליחו לעשות עבודה ענקית כזו בלי מחשב היא פשוטה. "היו לו שישים מחשבים אנושיים. כל אחד מהתלמידים ידע מסכת אחת על בוריה. כולם, כמובן, היו בקיאים בכל הש"ס, אבל במסכת אחת הם היו בקיאים ברמה המקבילה לבקיאות שלנו ב'אשרי יושבי ביתך'". כך, כל שאלה שעלתה בבית המדרש עברה בדיקה בכל אחד מה"מחשבים", והתשובה התקבלה מתוך סריקה מיטבית של מרחבי הש"ס כולו.

תורתו של ר"י נכתבה בעיקר על ידי תלמידיו. הראשון שכתב הוא כנראה רבינו אלחנן, בנו ותלמידו הגדול, שנהרג על קידוש השם. בכתביו נעזר תלמידו השני, ר' יהודה שירליאון, שבכתביו נעזר התלמיד השלישי, ר' שמשון משאנץ, מנהיג הדור השלישי של בעלי התוספות, שבהמשך הנהיג את העלייה של מאות תלמידי החכמים לארץ ישראל. תוספות שאנץ, שחיבר ר' שמשון, הוא בעצם סיכום שיעוריו של ר"י. בהמשך הוסיף עליהם ר' שמשון את חידושיו שלו. תוספות אלו נפוצו ברוב העולם היהודי של אז: ספרד, איטליה, חאלב, מצרים וארץ ישראל. העובדה שלידינו הגיע יותר משליש ממה שר' שמשון מלמדת על כך, והיא לא מובנת מאליה, בהתחשב ברדיפות ובשריפות ספרי הקודש שנגזרו על היהודים באירופה.

העיבודים: טוך ורא"ש

רוב התוספות שמצויות על דף הגמרא שלנו הן עיבוד של תוספות שאנץ בשם תוספות טוך, שנכתבו על ידי ר' אליעזר מטוך. הרב גבאי הוכיח עובדה מפליאה, כי ר' אליעזר כתב רק על אותן 13 המסכתות שהגיעו לידינו. "המעניין הוא שהספרים לא השתמרו כ'סט', אלא כל מסכת נשמרה בכתב יד נפרד. השתמרותן היא דבר מדהים!".

עיבוד נוסף וחשוב מאוד של תוספות שאנץ הן תוספות הרא"ש, שנכתבו על ידי אחד מענקי הפסיקה שקם לעם ישראל, רבינו אשר בן יחיאל המכונה הרא"ש. הרא"ש גדל באשכנז, אך נמלט לספרד, והפך שם לרב. השפעתו הייתה גדולה כל כך במקום, עד שיהדות ספרד ערב הגירוש נהגה כפי פסיקת החכם האשכנזי אותו קיבלה עליה לרב. לימים, כשכתב ר' יוסף קארו את השולחן ערוך, הוא קבע את ההלכה על פי שלושה עמודי ההוראה שעל פיהם נהגו בסביבתו: הרי"ף והרמב"ם, שעל פי פסקיהם נהגו בארץ ישראל ובמזרח, והרא"ש, שעל פי פסקיו נהגו מגורשי ספרד. מלבד ספר הפסקים שלו, שנספח למהדורות התלמוד, הרא"ש כתב עבור בני עדתו תוספות המתאימות להם. בשונה מהשפה האשכנזית הכבדה מעט, תוספות הרא"ש הן חדות וברורות יותר. הרא"ש גם הוסיף את דעת גדולי ספרד לתוספותיו. יתרונות אלו הופכים לעיתים את תוספות הרא"ש לנוחות יותר לשימוש, והיה כבר מי שהציע להדפיס את הש"ס מחדש, כשהפעם במקביל לרש"י יהיו תוספות הרא"ש, אם כי ההרגל חזק מכל דבר וקשה לראות את זה קורה.

לידיעת ההשתלשלות של כתיבת התוספות ישנה משמעות חשובה ללומד. "באלפי מקומות, דברי התוספות הנדפסים על הדף קצרים וסובלים כמה משמעיות וביאורים", אומר הרב גבאי, "ורבותינו האחרונים: מהרש"ל, מהרש"א, מהר"ם ואחרים, נחלקו בביאור כוונתם. כדאי שהמעיין יהיה מודע לכך שכמעט תמיד ניתן לפשט ולהכריע מחלוקות וספיקות אלו על ידי עיון בניסוח שבקבצי התוספות המקבילים, שרבים מהם הודפסו בדורנו. קבצים אלו מוסיפים תיבות הבהרה, או שאלות ותשובות נוספות, ומתוך כך מתבהרים דברי התוספות הנדפסים הקצרים".

כפי שראינו, דברי התוספות שמלווים את דף הגמרא הם פרי של עולם רוחני מופלא, עמל ויגיעה של עשרות שנים, מספר דורות ומאות חכמים. עולם שאינו נסוג בגלל רדיפות ורציחות, אלא מתחזק בלימוד תורת ה' שנמצאת עם ישראל גם במקום שביו, הרחק מארץ אבותיו. אולי זה הסוד לכך שבית מדרש זה, על חכמיו ותלמידיו, זכה לחלק מרכזי כל כך בעולם התורה לדורות.