לומדים בחברותא - ותרמו כליה בחברותא

כבר מאז שבניהו קלימי זוכר את עצמו, הוא נהג לעסוק הרבה בסוגיות הלכתיות הנוגעות לנושא תרומות איברים. מדוע? הוא בעצמו אינו יודע להסביר זאת, אך הנושא עניין אותו והוא היה חוקר אותו לעתים קרובות בראי ההלכה ומתעכב על קושיות ודיונים בנושא.

"בשונה מהרבה אנשים אחרים שבכלל לא מכירים את האופציה של תרומת כליה ולא יודעים מה המשמעות שלה, אני תמיד ידעתי במה מדובר, והנושא היה אצלי במודעות, אך ברמה נמוכה מאוד", הוא מספר. "עד לפני כארבע שנים שאז אשתו של ראש הכולל בו למדתי הייתה זקוקה להשתלת כליה בדחיפות עליונה. חזיתי מקרוב בתהליך – כבר מהרגע שבו החלה מחלתה להתדרדר. ראיתי בעיניים כלות את הדאגה האינסופית של ראש הכולל לאשתו ואיך שהוא נאחז כל העת בתקווה שאולי יימצא האדם המתאים שיתרום לה איבר מגופו. כל צלצול טלפון הקפיץ אותו והיו כל כך הרבה פעמים שבהן היה נראה שהנה, הישועה מגיעה, וברגע האחרון הכל התבטל. באחד הימים התבשרנו בבשורה המשמחת שנמצא התורם, והיינו שותפים מלאים לציפייה הדרוכה לניתוח שברוך השם הצליח וכיום האישה בריאה ושלמה, עומדת על רגליה ומנהלת בית ברוך ומלא בילדים.

"את כל זה ראיתי מקרוב ופשוט הרגשתי שאם רק יש אפשרות לקיים חסד כה גדול עם הזולת, פשוט לא ייתכן לעמוד בצד. החלטתי להתעניין בכך באופן מעשי ולברר האם הדבר אכן יכול להתאים לי".

אין חילוקי דעות

התחנה הראשונה של קלימי הייתה כמובן אצל הרב ישעיהו הבר. "ישבתי אתו במשך שעות ארוכות", הוא נזכר, "הרב הבר גילה בקיאות מדהימה בחומר הרפואי ועל כל שאלה שהייתה לי, הוא ידע להשיב, עוד לפני שהעליתי אותה על דל שפתיי. הוא גם צייד אותי ב'הר' של חומרים רפואיים ובשמות של פרופסורים דגולים שעמם אני יכול להתייעץ ולשמוע על המשמעות שיש לתרומה, ואיך שהיא עשויה להשפיע על חיי.

(צילום: יעקב נחומי)

"יצאתי משם", הוא ממשיך, "ועוד באותו יום קראתי את כל החומרים – מאל"ף ועד ת"ו. הרגשתי שרק כאשר אבין את הנושא לעומק אוכל להיות שלם עם עצמי. ככל שקראתי יותר, כך נרגעתי. כי ראיתי שזהו נושא שאין בו חילוקי דעות וכל הרופאים, ללא יוצא מן הכלל, סבורים באופן חד משמעי שהכליה השנייה בגופו של האדם היא לכאורה מיותרת, מעין גלגל רזרבי ברכב. על מנת להשלים את התמונה פניתי להתייעץ גם עם גדולי תורה. הגעתי באופן אישי למעונו של הגר"י אדלשטיין – רבה של רמת השרון, והוא מאוד עודד אותי ואמר שזוהי מצווה גדולה. שוחחתי גם הגראי"ל שטיינמן שתמך בי ואמר לי ש'זו לא חובה, אבל מצווה גדולה מאוד'. כך היה גם כאשר פניתי לגר"ע יוסף זצוק"ל, שאף הוא בירך מעומק הלב. בסופו של דבר הייתי חדור בכל כך הרבה רצון, ואפילו אשתי שבתחילה חששה, נתנה את הסכמתה המלאה. כך יצאתי לדרך".

האם היו רגעים שבהם בכל זאת חששת?

"באופן כללי אני טיפוס קליל וזורם, ולא ספקן. ברגע שהשתכנעתי שאני מעוניין בכך, היה ברור לי שאני הולך 'עד הסוף'. מאידך, הרופאים הסבירו לי לאורך כל הדרך שיש לי זכות מלאה להתחרט עד לרגע האחרון, והם אמרו שאפילו דקה לפני הניתוח אני עוד יכול לחזור בי מבלי שהם יאמרו לאדם הנתרם שהתחרטתי, אלא רק יסבירו לו שמסיבות התלויות בהם ההשתלה אינה מתאפשרת. הם ממש עשו הכל כדי שלא אלחץ, אלא שאתן את התרומה מתוך כוונה טהורה ורצון אמתי".

שיכור מאושר

מאז ההחלטה חלפה תקופת מה עד לניתוח, ובמשך אותם ימים מספר קלימי כי הרגע המיוחד ביותר שזכור לו, היה כאשר הוא הגיע להירשם לתרומה במשרד הבריאות ויחד אתו הגיעו גם הנתרם ואביו. "מדובר בבחור ישיבה בן 16 שנולד עם אי ספיקת כליות. הוא סבל המון במשך חייו ולמעשה זוהי כבר הפעם השנייה שבה הוא נזקק להשתלה. האב סיפר לי כי במשך ארבעה ימים בשבוע הוא מגיע עם בנו החולה לבית החולים כדי לחברו לדיאליזה למשך מספר שעות, אבל לפני כחודש נאמר להם שאין סיכוי שהבחור יצליח להמשיך לשרוד את טיפולי הדיאליזה לאורך זמן, שכן גופו החלוש לא יעמוד בכך ולכן עליהם למצוא תורם כליה בדחיפות. פתאום הבנתי עד כמה שמדובר בעניין של חיים ומוות ועד כמה שהתרומה שלי היא הצלה של ממש", מסביר קלימי.

מספר חודשים לאחר מכן כבר התבצעה ההשתלה בבית החולים בלינסון. "הגעתי לבית החולים בלילה שקדם לניתוח", הוא משחזר, "ההרגשה שלי הייתה מאוד מרוממת. לא היה צורך בבדיקות מיוחדות מעבר לאלו הפשוטות ביותר ולאחר מכן שקעתי בשינה מתוקה עד לבוקר. קמתי מוקדם, התפללתי ותיקין בבית הכנסת שבבית החולים וזו הייתה תפילה בה הרגשתי שאני עומד לפני מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. בשעה שמונה כבר הובילו אותי לחדר הניתוח, ממנו יצאתי כעבור ארבע שעות".

(צילום: יעקב נחומי)

הדבר הבא שקלימי זוכר זוהי ההתעוררות שלו בחדר ההתאוששות. "התעוררתי בהרגשה מאוד עילאית, הייתי בהכרה מעורפלת והרגשתי קצת כמו שיכור, ליתר דיוק - שיכור מאושר. התרגשתי באמת. חשתי שעשיתי דבר כל כך גדול כאשר חידשתי לאדם אחר את חייו. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו במילים".

ואיך הייתה ההתאוששות?

"הכל עבר ממש בקלות. אומנם היו קצת כאבים בחתך, אבל מעבר לזה, תוך שבועיים חזרתי לגמרי לשגרה מלאה ורגילה, כאחד האדם".

כאחד האדם? קלימי מציין כי מבחינתו הוא כבר הפך לאדם אחר, שכן מאז התרומה הוא חש כי דברים רבים השתנו לטובה. "זוהי ממש הרגשה שהקב"ה התקרב אליי ו'נפתחו השערים", הוא מעיד בהתרגשות, "ראשית, אחרי חמש שנים של הפסקה, אשתי זכתה להיפקד, וזו הייתה סייעתא דשמיא גדולה, כי אומנם היו לנו ילדים קודם לכן, אבל רצינו מאוד ילדים נוספים. זכינו באותה עת גם להרחיב את ביתנו, הפרנסה הייתה יותר בשפע ובאותה תקופה גם מוניתי לראש כולל, שזה היה מבחינתי הישג רוחני גדול. הרגשנו ממש שהקב"ה מתקרב אלינו ואוהב אותנו.

"אבל מעבר לזה", מדגיש קלימי, "אני יכול לומר, ללא גוזמה, שכל שפע הברכה שקיבלנו מתגמד לעומת האושר הגדול שעמו אני מסתובב כבר ארבע שנים כאשר אני יודע שיש בעולם מישהו שחי בזכותי. מדהים אותי לחשוב על כך שאחרי שנים של טיפולים הבחור מתפקד היטב מבלי לבקר בבתי החולים, וגם מבחינה רוחנית - כל דף של גמרא שהוא לומד וכל מצווה שהוא מקיים, נחשבים גם לזכותי".

האם יצא לכם להיפגש מאז?

"כן, פגשתי אותו לראשונה זמן מה לאחר התרומה, כאשר הזדמנתי במקרה לירושלים ובאתי לבקר אותו בביתו. הוא ישב עם משפחתו וראיתי עד כמה שהוא השתנה לטובה – פתאום הוא התחיל לאכול ולהשמין, צמח לו זקן והוא חייך לעולם. רק אז הבנתי עד כמה שהוא סבל קודם לכן. מאז נפגשנו במספר הזדמנויות. בכל פעם מחדש אנו מתחבקים בהתרגשות ומרגישים ממש כמו אחים – אחים בדם".

חברותא בבית החולים

אבל מבחינתו של בניהו קלימי הסיפור לא הסתיים בכך, שכן כעבור כשנתיים הוא התחיל ללמוד בכולל "מורשה ודעת" של הרב מאיר גרינבלט (ממומן על ידי דן גרטנר) ושם הוא הכיר את החברותא שלו – אורי גולדשטיין, אף הוא תושב בני ברק.

"נוצר בינינו קשר טוב ושוחחנו לעתים קרובות על מגוון נושאים", מספר קלימי. "הגיע רגע שבו הגעתי למסקנה שאורי הוא בדיוק האדם המתאים לשמש כתורם, וכדאי להציע לו את זה ואכן כך עשיתי".

"האמת היא שכאשר בניהו הציע לי את הרעיון, הוא לא היה נשמע לי זר או מוזר", מציין גולדשטיין בחיוך, "כבר כמה שנים שאני חושב על הכיוון של תרומת כליה, ובנוסף, יש לי גם קשר אישי לנושא, כיוון שאבא שלי עבר לפני מספר שנים השתלת כבד וכולנו ליווינו אותו בציפייה עזה ובכל כך הרבה דריכות. אז נכון שהשתלת כליה זה משהו אחר, אבל ברגע שאתה חש על בשרך כיצד מרגיש מי שנמצא בצד השני של מפת ההשתלות, אתה מבין את החשיבות האינסופית שיש לזה.

"אז כן, ידעתי תמיד שאני מעוניין לתרום, אך למרות זאת דחיתי את הדבר מיום ליום, עד שהתחלתי ללמוד עם בניהו ושמתי לב לכך שהוא בן אדם עם שמחת חיים עצומה. 'אתה יודע מהם הרגעים שגורמים לי לשמחה הזו?' הוא שאל אותי, וסיפר כי מאז שעבר את הניתוח בו תרם כליה, הוא פשוט חש בהתרוממות רוח מיוחדת. 'בכל פעם שאני רוצה להתעודד אני נזכר בתרומה הזו ושואב כוחות', הוא גילה לי. באותם ימים שמעתי בצירוף מקרים מוחלט על שני אנשים שאני מכיר שביקשו אף הם לתרום כליה, אך במקרה שלהם הם לא יכלו לתרום, שכן התגלה לבסוף דרך הבדיקות הדקדקניות שהם ביצעו כי בגופם מקננת מחלה כלשהי. רק הודות לבדיקות הללו שאפשרו אבחון מוקדם מאוד של המחלה, יכלו לטפל בה והם הבריאו לגמרי. זה מבחינתי חשף גם צד נוסף של המטבע – ההבנה שסייעתא דשמיא מיוחדת מלווה את כל אלו שמעוניינים לתרום, ואין מצב שיוצאים מכך ניזוקים".

ואז החלטת לתרום?

"רגע, רגע", צוחק גולדשטיין, "אני לא טיפוס שמקבל החלטות ביום אחד, ואני גם נוהג להתייעץ עם רבנים על כך פרט בחיי. כאשר הבנתי שמדובר במשהו רציני, התחלתי ראשית כל לחקור את הנושא בעין תורנית. ככל שקראתי יותר חומרים רפואיים ומאידך חקרתי את מה שכתוב בספרי הקודש וההלכה, הגעתי למסקנה שאין מדובר ב'שכחא היזיקא', כלומר – היזק מצוי, ובמילים פשוטות – הסיכונים אינם גבוהים ברמה שצריך לחשוש להם באמת, וגם אם בסופו של דבר קורה משהו, אי אפשר לתלות זאת באדם שהכניס את עצמו למקום סכנה. לאחר מכן פניתי לגר"ח קנייבסקי והוא אמר לי ש'שומר מצווה לא ידע רע, ועוד אראה שהכל יעבור בקלות ואין לי מה לדאוג'. כמו כן שלחתי מכתב מפורט לגר"י אדלשטיין ובו ניסחתי את השאלות שנותרו לי, בין היתר בנוגע לאובדן של ימי לימוד כחלק מההתאוששות, לבעיות של שמירת עיניים בהיותי בבית החולים, ועוד. הגר"י אדלשטיין קרא את הדברים והשיב עליהם אחד לאחד – תשובות שבהחלט דרבנו אותי לגשת לניתוח.

(צילום: יעקב נחומי)

"הודעתי לרב הבר שאני מעוניין בכך, עברתי את הבדיקות הנדרשות ולבסוף הגעתי לוועדה של משרד הבריאות ושם הופתעתי לגלות את הבחור שמועמד להשתלה שהגיע בדיוק בשעה שבאתי אני (למרות שהוא היה צריך להגיע אחריי, ולמעשה – כלל לא היינו אמורים להיפגש). נעצרנו ושוחחנו, הוא סיפר לי על עצמו, ואפילו למדנו דף גמרא ביחד. התברר שמדובר במשפחה 'שקופה' (כלשון אריה דרעי) של אנשים שאין להם כל יכולת להתפרנס ואין מי שידאג להם בעולם. גם האבא שם חולה כליות ומצבו של הבחור מתדרדר מיום ליום. מאוד חמלתי עליו, חיבקתי אותו, וחשתי זכות עצומה לעזור לו".

הניתוח במקרה של גולדשטיין התבצע כבר לאחר מספר שבועות בתאריך ג' בחשוון. "בניהו, החברותא שלי, ליווה אותי לאורך כל הדרך. בכל שלב שעברתי הוא הסביר לי מה בדיוק מצפה לי ומה עליי לעשות וזה מאוד הקל ועזר. ביומיים של ההתאוששות בבית החולים הוא גם בא ללמוד אתי במחלקה ושנינו חשנו פשוט באופוריה. עם זאת, אני חייב לציין שהייתה לי הפתעה גדולה כאשר ההתאוששות שלי הייתה הרבה יותר קצרה משל בניהו, ובתוך יומיים, כבר ברגע שהשתחררתי מבית החולים, לא חשתי יותר בכאבים, ממש כפי שבירך אותי הגר"ח קנייבסקי. בעת השחרור גם הודיעו לי על כך שהכליה ככל הנראה נקלטה בגופו של הבחור וזו הייתה הרגשה מאוד מיוחדת. אני זוכר כי באותם רגעים התגובה הראשונה שלי הייתה: 'הלוואי שיכולתי לתרום גם כליה שנייה'".

וגולדשטיין מדגיש כי מאז התרומה גם הוא וגם בניהו חשים קשר משותף, והם רואים לעצמם כשליחות לעודד אברכים נוספים שיעשו את הצעד הקל והפשוט הזה ויעניקו מתנת חיים למי שכל כך זקוק לה. "לאחרונה ראיתי בספר 'ברכת ארץ' של הסטייפלער זצוק"ל על פרשת ויצא שהוא כותב ש'על כל בן אדם נגזר כמה צער יהיה לו וכמה ייסורים הוא יצטרך לסבול במהלך החיים. אשרי מי שאצלו הייסורים האלו באים על ידי תורה ומצוות', ובמילים אחרות – אדם לא יכול לברוח מהכמות של הייסורים שנגזרה עליו, אבל אם יש לו הזדמנות לעבור את אותם הייסורים בשביל מצווה כה ענקית, אז אני חושב שבאמת חבל לפספס".

ואילו קלימי מוסיף: "זהו סוג של דבר שנראה מרחוק כמו הר גבוה, אבל כאשר מתקרבים אליו, מגלים שזוהי בקושי גבעה נמוכה. מדובר במשהו כל כך קטן שנחסר ממך, אך נותן לאדם האחר את כל החיים שלו. זה ממש כמו לתת שקל בשביל שהאחר יקבל מאה אלף שקל. אז זה לא משתלם?".