"איך לא ידעתי", כ' - הולנד והים

סחוונינגן, הולנד 1960

הבוקר מגיע מוקדם כמו תמיד.

פכפוך של חלב בתוך הסיר וקול עדין של נקישת ספלי הפורצלן על המפה המגוהצת. אמא במטבח, אני יודעת, מחממת לנו את החלב לארוחת בוקר. וזה אומר שכבר שבע.

אני מתכרבלת לעצמי בתוך מצעים לבנים מעומלנים וקשים, חצי חולמת חצי ערה. קול רחוק של אחי נשמע ברקע, הוא כבר קם. אני יודעת, תמיד הוא קם ראשון ומספיק לעשות איזה שמונה דברים עד שאני מתאוששת. וזהו, אני יודעת, עוד דקה אני כבר אהיה חייבת להיות על הרגליים. שבע, מאוחר.

הכובע שלי נעלם כמו תמיד, וחמש דקות יקרות עוברות עלי בחיפושים נמרצים ובהטפות מוסר הכרחיות ממש של אחותי הגדולה. בבית הכל יותר מסודר ורגוע, יש לנו מקום לכל דבר ואני לא מאבדת כל רבע שעה משהו אחר, אבל בבית אין שום ים ללכת אליו וכאן יש. וזה שווה אפילו את הצעקות המעצבנות של אחותי.

בשבע וחצי אנחנו כבר מוכנים לצאת. השמש זורחת בקושי, והאוויר בחוץ קר כל כך עד שכולנו מרעידים אפילו מתחת למעילים.

הרחוב ההולנדי ריק לגמרי, שקט ונקי מאוד. על כל החלונות של הבתים הקטנים יש פרחים... המון פרחים, וזה כמעט הדבר הכי יפה בהולנד. כמעט, כי הכי יפה זה הים.

אני מכניסה את הידיים לכיסים, כל כך קר שאי אפשר להאמין שקיץ עכשיו. בצהריים יהיה חם, אני יודעת, והשמש תרקוד על המים ריקוד זוהר, בצהריים תאסוף אמא את כל המעילים והמגפיים לערמה יפה ומסודרת ותיתן לנו להתרוצץ על החוף בבגדינו הקצרים. אבל עכשיו, הרוח ממש מצמררת ולא אכפת לה, שלבשנו מעיל בשבילה.

אמא מזרזת אותנו. בשבע בבוקר יש את האוויר הכי בריא ליד הים, וזהו. אם זה בריא, אז ברור שאנחנו צריכים להיות שם, אין בכלל מה להתווכח.

גם דגים זה בריא. בצהריים, כשהחוף יתמלא מכל הארמונות היפים והטירות המרהיבות שבנינו שם. כשהתעלות כבר תהיינה מוכנות לגמרי והגאות תבוא למלאות אותן במים.

בדיוק אז, תצבוט לנו הבטן מרוב רעב, כאילו לא אכלנו מעולם שום דבר. אז נלך עם אמא לחנות הדגים שליד הים ונחפש לנו דגים כשרים וטעימים. לאמא יש סכין משלה, שבה המוכר חותך את הדגים, עד שהם ממש מוכנים לגמרי. אחר כך נלך לקנות תפוחי אדמה, וזה הרבה יותר כיף ונעים מלקנות דגים. תפוחי האדמה קטנים כל כך ואנחנו זורקים אותם לתוך המכונה המסתובבת שבחנות. שם הם נחבטים ברעש גדול ויוצאים משם מקפצים, עליזים ומקולפים למשעי.

כל האוכל שלנו בריא מאוד. אמא מקפידה על זה מאוד מאוד, וזה דווקא כיף. כי אני אוהבת את המרקים של אמא, שיש בהם המון ירקות ואני אוהבת את הגבינה שהיא מכינה, ובטח בטח שאני אוהבת את הריבות והקומפוטים המתוקים. כולנו כל כך אוהבים את זה עד שאבא מביא לה בכל שבוע ארגזים ענקיים של פירות רכים בשביל שיהיה לנו לבוקר, כל בוקר, לחם עם ריבה וגבינה.

רק חבל שאמא לא מרשה לחם טרי.

גם כשהוא מגיע טרי וחם מהמאפיה היא סוגרת אותו ונותנת לו להמתין עוד יום. "לחם טרי הוא לא בריא", היא אומרת, "וגם לא לחם לבן, ברור שלא".

פעם אחת הייתי אצל דבי ואכלתי שם לחם לבן עם שוקולד. וזה היה טעים כמו ארוחת ממתקים. אבל לא אמרתי כלום לאמא. אם משהו לא בריא, לא נאכל וזהו. וחבל בכלל לדבר.

אמא יודעת הכי טוב מה בריא ומה לא. היא הולכת כל פעם לדוקטור ושואלת אותו שאלות. הדוקטור יודע הכל, יש לו המון ספרים וטבלאות כאלה. כשאמא שואלת אותו, למשל, כמה שעות אני צריכה לישון, הוא מוציא טבלה ושואל שוב בת כמה אני. אחר כך הוא אומר לאמא שעשר שעות וחצי, או תשע שעות ורבע, זה מה שאני צריכה ואני יודעת שמעכשיו זה בדיוק מה שיהיה. אבל בדיוק.

הדוקטור אומר לאמא מה כדאי שילדים יאכלו ואיך לעשות שהם לא יהיו מצוננים, כל כמה זמן צריך להחליף את השטיח ואיך רוחצים את התינוקות.

אמא מקשיבה לו ורואים שהיא כותבת את המילים שלו בראש שלה. עד שהיא לעולם לא תעשה אחרת.

אני חושבת שמזל שאמא שלי ככה.

וזה טוב שאמא זוכרת כל כך טוב מה הוא אומר. כי כשאני אהיה אמא, ויהיו לי ילדים קטנים, אני כבר לא אצטרך לשאול אותו. גם כי הוא בטח יהיה זקן מאוד, וגם כי לא צריך, אני אשאל את אמא, את אמא בעצמה, היא יודעת הכי טוב.

מרוב מחשבות, אני לא מרגישה את הדרך והנה היא נגמרה, והגענו לים.

אני מרגישה שהוא קורץ לנו בעיניים הכחולות היפות שלו. "הי, שלום!" הוא אומר, "הנה הילדים שבאים כל בוקר לפתוח את הים!"

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.