אלעד שחר: "בפעם הראשונה שהלכתי עם כיפה הייתי בטוח שכל העיניים ננעצות בי"

"יש מעט דברים בחיים, חוויות מכוננות, שבן אדם לא ישכח לעולם", אומר ברגע של גילוי לב אלעד שחר, 33, נשוי ואב לחמישה המתגורר ביד בנימין, מייסד ומנהל רשת חוגי 'כדורסל עם ערכים', בוגר תואר ראשון במשפטים וסטודנט לחינוך מיוחד בהווה. "לא משנה מה יקרה, את אותם רגעים משמעותיים הוא בחיים לא ישכח.

"רגע כזה, למשל, חוויתי כשעמדתי להיכנס ליום הראשון של השנה השנייה בלימודי המשפטים. למדתי במכללה מאוד יוקרתית ונחשבת, ובשנה א' עדיין לא שמרתי מצוות באופן מלא. אמנם התחלתי להתקרב, אבל אף אחד לא ידע על זה. במכללה כולם הכירו אותי כחילוני, ולא ידעתי איך אני נכנס לקמפוס עם הכיפה, שאיתה התחלתי ללכת בקיץ.

"ישבתי באוטו כמעט שעה לפני שנכנסתי, ומאוד פחדתי. השתתפתי בקרבות קשים ביותר במלחמת לבנון השנייה, המוות חלף סנטימטרים ספורים ממני, אבל ברגעים האלה פחדתי יותר. התלבטתי מה לעשות, והחלטתי לקרוא תהילים. יש בפסוקים האלה כוח לקבלת ביטחון. זה באמת עזר, ואחרי כמה דקות נכנסתי לקמפוס.

(צילום: נתנאל זוזוט)

"בפעם הראשונה שהלכתי עם כיפה באוניברסיטה הייתי בטוח שכל העיניים ננעצות רק בי. בדיעבד הבנתי שרוב האנשים בכלל לא חשבו שהתחזקתי, אלא שמישהו מהמשפחה שלי נפטר או משהו כזה. התחזקות אפילו לא עברה להם בראש. אני מאוד שמח שעשיתי את הצעד הזה למרות הפחדים. אחד הדברים הכי חשובים שאדם בכלל ואדם דתי בפרט צריך ללמוד לעשות זה ללכת נגד הזרם כשהוא חושב שזה מה שנכון".

פחד משתק וחוסר וודאות

"נולדתי בירושלים, למשפחה ספרדית מסורתית, בית של קידוש וטלוויזיה מה שנקרא", משתף שחר ומתחיל לגלגל על הלשון את מסע חייו. "לא היו הרבה נקודות של מסורת בבית, אבל סבתא הייתה אחת החזקות שבהן. רק היום אני מבין כמה התפילות שלה דחפו את המשפחה קדימה. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב, אבל בעזרת האמונה והתפילות שלה קרו דברים גדולים.

"כשהייתי בן שש המשפחה שלי עברה לראשון לציון, וכשהייתי בן 12 עברנו שוב – הפעם למודיעין. המעברים לא היו קלים, וזה השפיע עליי. במקביל, כשהגענו למודיעין התחלתי את ההתפתחות המשמעותית שלי בעולם הכדורסל. המאמן מאוד האמין בי, והיום אני רואה שהמקומות שבהם הצלחתי בחיים הם המקומות שבהם האמינו בי.

"היום, כשאני מאמן בעצמי, אני מבין שמאמן זה מלשון אמונה, ושאני אמור להאמין בכל ילד שהוא מסוגל ויכול לעשות הרבה דברים טובים, לגרום לילדים להאמין בעצמם, להאמין בעצמי, וכמובן להאמין בקב"ה. אגב, בעניין הזה כדאי לדעת שרבי צדוק הכהן מלובלין כותב שאם אדם לא מאמין בעצמו - הוא גם לא יוכל באמת להאמין בקב"ה.

"בכל מקרה, בשנים הללו למדתי בתיכון חילוני, והיהדות לא הייתה קשורה לחיים שלי בצורה חזקה. אמנם עשינו קידוש, הלכתי לבית כנסת פה ושם, אבל זה לא היה משהו שבאמת משתלב בחיים. עם זאת, מעניין שלא מעט חברים שלי מהתיכון חזרו בתשובה והתחזקו".

ומתי הפך הקשר ליהדות מרופף ומזדמן לאיתן וקבוע?

"אני בא ממשפחה של אנשי צבא, וגם רציתי להיות לוחם, אז התגייסתי לצנחנים. אחת מנקודות המפנה הגדולות שלי בעניין התשובה הייתה כשהתארחנו אצל משפחות ביהודה ושומרון. פתאום, בפעם ראשונה בחיים פגשתי את היהדות היפה, האמתית.

"למשל, שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה אישה צנועה, ראיתי איך משפחה יהודית נראית. איך נראית שמירת שבת. לאט לאט ראיתי יותר ויותר כמה יופי יש ביהדות. כשהיינו בחברון היה לנו משפט כזה בחבר'ה שהלך בערך כך: 'עכשיו אנחנו עדיין עושים מה שרוצים, אבל כשנהיה גדולים ורציניים ברור לנו שאלה החיים שאנחנו מייחלים לעצמנו'. בנוסף, באותה תקופה גם ההורים שלי התחילו לשמור שבת, ואין ספק שבפנימיות גם זה השפיע עליי וחיזק אצלי את הזהות היהודית, למרות שבאותה תקופה עדיין הייתי מאוד רחוק מזה".

בחברון מאוד מתוח, אבל שום דבר בשירות שלך בוודאי לא דמה למלחמת לבנון השנייה בה לקחת חלק.

"כן, את הקרבות בלבנון לא אשכח בחיים. כשהייתי בחברון זו הייתה התקופה בה נחטף גלעד שליט, לאחר מכן חטפו את שלושת המילואימניקים בהר דב, ואז הקפיצו אותנו לצפון. אחד הדברים שהיו במלחמה הזו מהרגע הראשון זה חוסר הוודאות. ראשי המדינה פשוט לא ידעו מה הם רוצים להשיג. היה מלא בלאגן, וכל הזמן שינו את הפקודות. נערכנו על הגבול לכניסה קרקעית, וזה היה הרגע שאמרו לנו להתקשר להורים.

"חברים טובים שלי שהיו לידי בשיחות הבלתי אפשריות האלה – לא זכו לדבר עם ההורים שלהם יותר. ובכלל, זו שיחה מאוד מאוד קשה. שמעתי על הקול של ההורים שלי שהם מפחדים, גם אני מאוד פחדתי, אבל ניסיתי לא להראות את זה. לא להקשות עליהם. לקראת סוף השיחה אבא שלי התפלל שה' ישמור אותי, והייתי מוכרח לנתק. אחרי השיחה הייתי בהתרגשות מטורפת, על סף דמעות. שיחה כזו משנה לך את כל תפיסת החיים. אתה מקבל פרופורציות.

"ממש לפני חציית הגבול", מוסיף שחר, "הגיעו החבר'ה של הרבנות הצבאית. היה מדהים לראות איך ברגעים האלה גם האנשים הכי רחוקים לכאורה מחפשים כל קשר אפשרי ליהדות. למשל, חילקו שם ציציות וחיילים לקחו ולבשו מתחת למדים. חילקו כיפות, וחיילים שמו מתחת לקסדות. ברגעים כאלה הנשמה היהודית בוערת בך. חיפשנו כל דבר שישמור עלינו".

מהצבא

איך הבלבול בצמרת המדינה בא לידי ביטוי בשטח?

"המצב בשטח היה בלתי נסבל. ברמה הכי פשוטה – לא אנחנו ולא המפקדים שלנו הבנו מה רוצים שנעשה. ותוך כדי הבלבול הזה, אנחנו חוטפים עוד ועוד אש. ואנשים נהרגים. בהתחלה התמקמנו בבית של מחבלים ששבועיים אחר כך חטף טיל ונהרגו בו חיילים. אחר כך רצו לכבוש את בינת ג'בל, אבל זה היה לא פשוט. הצבא הורגל ללוחמה בשטח בנוי ביהודה ושומרון, אבל בלבנון זה היה סיפור אחר לגמרי. כמה ימים אחר כך קרה המקרה של רועי קליין ז"ל.

"בנוסף לאש שחטפנו, הייתה בעיה קשה של אוכל. חלק מהחבר'ה היו כל כך רעבים עד כדי כך שהם נאלצו לאכול מהאוכל שהיה בבתים שכבשנו. באחד הימים הקשים שאני זוכר, היינו תשושים ורעבים, ופתאום התחילו לירות עלינו. הקצין שלי עלה בקשר וביקש חילוץ. הרגשנו כאילו אנחנו מחכים למוות של עצמנו. לא הבנו מה קורה, מהם היעדים, והייתה אנרכיה מוחלטת.

"ברגעים האלה, אגב, יש הרהורי תשובה מאוד חזקים. השאלות הגדולות של החיים מנקרות בך. מי אני, לאן אני הולך, מהי תכלית החיים. יש מצבים שבהם או שאתה מתייאש ויכול למות, או שאתה מתחזק באמונה. זה מרגיש כמו משחק - מצד אחד יש את החיים שאתה מכיר ואת מי שאתה, ומצד שני אתה יודע שבסיטואציה שנקלעת אליה עכשיו החיים שבריריים ובכל רגע זה עלול להיגמר. באימונים אמנם למדנו להילחם, אבל שום דבר לא הכין אותנו לרגעים שבהם זה באמת יקרה".

אני מבין שאתה דווקא התחזקת מהסיטואציה, בחרת בחיים.

"כן, זו לגמרי הייתה ההחלטה. באחד מימי הלחימה חבר שלי ואני זיהינו שני מחבלים, והרגנו אותם. את הכוח שאבתי מאותה החלטה לבחור באמונה ולחיות. המשכנו להילחם, ופתאום האש מאוד התקרבה אלינו. חילופי האש בינינו היו במרחק של 15 מטר. חבר שלי, שהיה מטר לידי - חטף כדור. פינו אותו לטיפול, והמשכנו את הקרב.

"אגב, כשחזרנו לארץ", מוסיף שחר, "ראינו את ההפגנות של השמאל. וזה שבר אותנו לרסיסים. לא הבנו איך למרות שנתנו הכל, סיכנו את חיינו למען עם ישראל, יש אנשים מעם ישראל שמפגינים נגדנו. בכלל, התחושות היו מאוד קשות כשחזרנו לארץ. המלחמה הראתה לי שהכל שביר. שהכל יכול להשתנות ברגע אחד מהקצה אל הקצה. בתור ילד טוב שגדל במקום טוב, שהכל סך הכל היה נעים ורגוע בחייו, פתאום משהו נפער בך. אתה פוגש עצב, מוות, שכול. המלחמה סדקה לי את המחשבה שתמיד הכל יהיה בסדר.

"לכן, אחד הדברים שאני לוקח איתי מהמלחמה זה הרגעים העמוקים בינך לבין עצמך. הרגעים שבהם אתה אמתי עם עצמך, ומבין מה חשוב בחיים. היום אני יודע שלדבר הזה קוראים תכלית. אחרי שהמלחמה נגמרה שבנו לחיות את חיינו בכל הכוח, והשינוי לא היה מיידי, אבל הרושם שקיבלתי מחוויית הכרת התכלית ליווה אותי עמוק בפנים".

רגע לפני שהרמתי ידיים

"במבט לאחור", מנדב שחר פרטים מעניינים נוספים על תהליך התשובה שלו, "אכן לשירות הצבאי הייתה השפעה רבה על ההתקרבות שלי. עם זאת, השלב הבא והמשמעותי יותר קרה בטיול בדרום אמריקה אליו טסתי אחרי השחרור. שם הפתח שלי ליהדות התחיל להתרחב.

"עשיתי הרבה שבתות בבית חב"ד, ובאותה תקופה גם קראתי את הספר 'מקימי', שבאותם ימים היה להיט היסטרי. במעברים בין הוסטל להוסטל קראתי אותו, כל פעם פרק, ומשהו שוב נשבר בי בפנים. בעקבות כך, שוב עלו בי השאלות על החיים. בנוסף, במהלך הטיול פגשתי חבר ממודיעין שבדיוק התחיל לשמור שבת, והיו לנו המון שיחות על אלוקים, מצוות, משמעות החיים, וכו'. יום אחד חצי בצחוק חצי ברצינות אמרנו: 'יאללה ב"ה כשחוזרים לארץ שומרים יחד את השבת הראשונה בישראל'.

"חזרתי לארץ, ואכן כך היה. לצערי זה לא נמשך, אבל זה היה עוד שלב בדרך. באותם ימים היו לי חלומות גדולים על דירה בתל אביב, חבר'ה, הנאות, אבל זה לא קרה. הרגשתי שזה לא נכון לי. ובכלל, ישראל זה לא ברזיל. המרדף של תחילת החיים - לימודים ,עבודה, פסיכומטרי וכו' סחרר אותי. אמנם התחלתי לימודי משפטים, וגם עבדתי כמאמן כדורסל וניהלתי שגרה רגילה, אבל בפנים הרגשתי שאני לא יכול להתמסר לקצב של שגרת החיים לפני שאני מברר עם עצמי באמת את מה שחוויתי, ונותן צ'אנס אמיתי לדבר הזה שנקרא אלוקים.

"החיים שרציתי לחיות", אומר שחר, "חיי ההנאות, פשוט לא היו טובים לי. אני מניח שהרבה אנשים חוו את זה כמוני - אתה נמצא במסיבות וכו', ומרגיש שזה לא שייך לך. אתה רואה המון צביעות, שקר, פוזה. הרגשתי שזה לא המסלול שלי. שלא ככה אני רוצה לחיות. לא רציתי רק להתחתן עם מישהי נחמדה, לגור במקום יפה, ולהסתפק בזה. הרגשתי שהחוויות שעברתי היו כל כך משמעויות עד שהן מחייבות אותי ללכת אחרי האמת שבלב".

הרגשות הללו גרמו לו לחזור לסיבוב נוסף של שמירת שבת. "בלב ובראש ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות", הוא אומר. "אי אפשר להסביר איך, אבל פשוט ידעתי. אבל חוץ מזה, הכל התנהל כרגיל. חייתי בקונפליקט – עשיתי הכל רגיל ורק שמרתי שבת. עם זאת, רציתי להתחזק עוד ועוד, אז שאלתי רב שהכרתי ממודיעין מה אפשר לעשות, והוא המליץ לי להדר בשמירת שבת ואמר שב"ה זה יפתח לי דברים נוספים. ההצעה הזאת באמת פתחה לי את השער לעולם המצוות. התחלתי להתפלל, אחר כך במניין, ללכת לשיעורים, ועוד.

"בתוך כל זאת, נקודת מפנה מאוד משמעותית עבורי הייתה הנסיעה הראשונה שלי לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה. שם הרגשתי איך הלב שלי נפתח, מה אני באמת רוצה, ולמה אני רוצה להקדיש את החיים. הנסיעה לרבי נחמן הצליחה לפתוח לי את כל מה שישב על הלב ונתנה לי את האומץ והחירות ללכת עם מה שבאמת הלב רצה".

לדבריו של שחר, ההתחזקות אותה חווה התרחשה בשנה הראשונה של לימודי המשפטים, ושאת שנתו השנייה בלימודים כבר עשה בקמפוס דתי. "מעבר לשינוי במקום הלימודים, בשלב מסוים הרגשתי שמודיעין כבר לא מתאימה לי, אז עברתי לגור ביד בנימין וללמוד בישיבה שפועלת בישוב. מטבע הדברים בשלב הזה רציתי להתחתן, ובאמת יצאתי די הרבה עם בנות, עד שבשלב מסוים הרגשתי שזה לא מתקדם לשום מקום.

"הייתה לי התבודדות אחת מאוד מיוחדת, ובה אמרתי לקב"ה שאני בטוח שאחרי כל מה שעברתי אין לי ספק שהוא יעזור לי גם בזה. הנקודה שליוותה אותי באותה תקופה ומאוד עזרה לי היא שכשהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים הוא העביר אותם במדבר, אבל המדבר היה רק תחנת ביניים. יש תכלית, יש מטרה, יש יעד, והם לא מה שאני עובר כרגע. כרגע אני בתחנת ביניים. גם באופן פרטי, הבנתי שהקב"ה עבר איתי הכל לא בשביל שאשאר במצב הזה, אלא כדי שהוא יושיע אותי בצורה הכי מדוקדקת שיש. ובאמת לאחר זמן קצר הכרתי את אשתי אלינור, אם חמשת ילדיי. הקב"ה שלח לי בדיוק את האישה הכי טובה והכי נכונה לי.

"למדתי בישיבה במשך שש שנים, כאשר אחרי שנה בישיבה התחתנו. לאחר השנים בישיבה הרגשתי שאני מספיק נטוע בקודש כדי לעסוק בחול, לרומם אותו אל הקודש, ולעשות אותו כלי שישרת את הקודש. ובמילים אחרות, חזרתי ממקום שלם וטוב לאחת האהבות הגדולות של חיי – הכדורסל".

(צילום: נתנאל זוזוט)

קרע, פחד, ומשבר

"לנו, בני האדם, לפעמים קשה להבין למה ה' עושה דברים מסוימים, אבל צריך תמיד לזכור שהכל לטובה", אומר שחר ומלטף בעדינות את ברכו השמאלית. "כיום אני בעיקר עוסק בניהול חוגי הספורט 'כדורסל עם ערכים', ולפני חודשיים, קצת אחרי שנגמרה העונה, שיחקתי עם כמה חברים, כמו בכל יום שלישי, וקרעתי את הרצועה הצולבת בברך. אני עכשיו בשיקום, ומקווה לחזור לשחק. הנס הגדול היה שזה קרה בדיוק בפגרה.

"ולמרות זאת, עדיין מדובר במשבר גדול מאוד. הייתי בחוסר ודאות מדאיג עד שעשיתי את הבדיקות המקיפות. מעבר לזה שאני אוהב לשחק - באימון של החוגים אני צריך להדגים, להסביר, וגם לשחק עם הילדים. בימים הראשונים זה היה מאוד קשה. פשוט כאבי תופת. לא יכולתי להרים את הילדים. הכל נפל על אשתי. ומעבר לזה, הייתי בחוסר ודאות לגבי הכל.

(צילום: נתנאל זוזוט)

"בחסדי ה', למרות שהפציעה קשה מאוד, כרגע אני עובר שיקום בפיזיותרפיה, ולאט לאט מתחזק. אחריי ההלם הראשוני, הפציעה לקחה אותי למקום של תשובה וחשבון נפש. ובכלל, כשאתה מבין שזה לא סתם קרה בפגרה, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, משהו בחוויה הופך להיות יותר ידידותי. התחלתי להרגיש שהפציעה העירה אותי להתבוננות ולבירור".

בוא ניגע בעניין עצמו. איך באמת משלבים כדורסל עם ערכים?

"באופן עקרוני, כשילד עושה משהו שהוא אוהב, הרבה יותר קל לנו לעבוד איתו. ספורט זה דבר משמח, מהנה, וברגע שילד מגיע למגרש כשהוא שמח וכיף לו – כבר הרבה יותר קל להנחיל לו ערכים - כי הוא אוהב את מה שהוא עושה. ברמה הפרקטית, מגרש הכדורסל - אם נרצה - יכול גם להיות מגרש לעבודת המידות ולימוד דרך ארץ. ילד יכול לחוות באימונים המון רגשות והרבה סיטואציות מורכבות, חלקן טובות וחלקן פחות. התפקיד שלי, בנוסף ללימוד יסודות המשחק וההתמקצעות בכדורסל, הוא לדעת כיצד לגרום לילדים לא להתגאות, לא להתייאש, ולהאמין ביכולת שלהם.

"כשילד מגיע למגרש הוא ללא מסכות. הוא אמיתי באופן שהרבה פעמים בבית או בכיתה הוא לא מצליח להיות. במקום הזה הרבה יותר קל לי לראות אלו דברים נפלאים יש בו, איך להביא את עצמו לידי ביטוי, ולעזור לו עם רגשות קשים ומצוקות שעולות בו דרך האימון.

"מעבר לכך, ההבנה שלהיות מצטיין בספורט זה לא אומר שמוותרים על יראת שמיים ועל דרך ארץ, אלא ההפך – זה אומר להושיט יד לחבר שנפצע, לשמוח בשמחת החבר שקלע ואני עדיין לא, לא להתגאות אחרי ניצחון. אפשר לראות בחוש שכל הדברים האלו הופכים את הילדים לטובים יותר בבתים שלהם, בבתי הספר, והחידוש שלי בעניין הוא שהדרך ארץ באימונים גם הופכת אותם לשחקנים יותר טובים. וזה בדוק ומנוסה".

בספורט יש תחרותיות גדולה, מתח וקנאה. איך מתמודדים עם זה?

"דוד המלך כתב בתהילים: 'ולמוות תוצאות'. תוצאות כשלעצמן, בלי דרך, הן כמו המוות. אין ספק שתחרות גורמת לכל אחד להוציא מעצמו את המיטב, אבל כמובן שזה צריך להיות בצורה שאינה דורסנית, לא כלפי עצמי ולא כלפי חברי. ברגע שמדגישים לילדים את המשמעות של הדרך, הילדים כבר מבינים שהיא בעצמה הניצחון.

"הרבה פעמים לימדו אותנו", מוסיף שחר, "שרק מי שקלע הכי הרבה ניצח, או מי שעלה להר הכי גבוה הוא הכי מוכשר. לצד זאת, חשוב מאוד להחדיר לילדים, בספורט ובכלל, את ההערכה כלפי הדברים הכי קטנים. למשל, שאני מחלק גביע נודד לילד מצטיין בסוף כל אימון, ואני אוהב להפתיע את הילדים ונותן את הגביע על דברים קטנים וטובים שהם עשו. אני רוצה שהם יבינו שמה שאני מעריך בעיקר זה המידות שלהם, הרצון והדרך.

"לדוגמה, יכול להיות ילד שניסה כל האימון לקלוע בדיוק כמו שלימדתי ולא מצליח, אבל הוא לא התייאש והמשיך לנסות, ומבחינתי רק על הדבר הזה הילד הזה מצטיין - וזה לא משנה בכלל אם הוא קלע או לא. הדרך שהוא עבר באימון היא ההצטיינות".

בנוסף לכל זאת, אומר שחר שבספורט יש מוטיבים רבים שהתורה מדברת עליהם. "למשל", מוסיף שחר, "משחק בקבוצה זה ממש 'ואהבת לרעך כמוך', כי צריך לדעת לוותר. ילד שמאבד כדור צריך לדעת לא להתייאש ולחזור להגנה, וזה 'אין ייאוש בעולם כלל'. למסור למישהו כדור, במשמעות הפנימית של העניין זה אומר שאני מאמין בחבר שלי. אני מאמין שהוא יכול לקלוע או להתקדם. ובכלל, בכל מסירה יש גם נתינה. הוצאה מעצמי והענקה לאחר.

"מעבר לזה, בכדורסל אפשר ללמוד איך לא להתגאות. לדעת איך לשמוח כשאתה קולע סל. באיפוק. ברוגע. איך להיות כשאתה מנצח. איך להתנהג כשאתה מפסיד. אני מדבר על הילדים על הדברים הפנימים כל הזמן, זה העיקר אצלנו".

לא תמיד קל לילדים לקבל את המסרים הללו. עד כמה אתה מרגיש שהילדים פתוחים לכך?

"לרוב אני מרגיש שהילדים מאוד פתוחים. אני מדבר איתם בגובה העיניים על דברים גבוהים יחסית, ולכן זה עובד. למשל, כשילד נכשל אני אומר לו שה' מחליט על המציאות. ה' מחליט מי יקלע ומי לא. שאנחנו רק צריכים להשתדל. זה ממש מחלחל לילדים. היה לי ילד ששנה שלמה לא הצליח לקלוע לסל, ועשינו איתו עבודה מטורפת. כמה ימים לפני סוף השנה הוא קלע בפעם הראשונה.

"בנוסף, לפעמים אני לוקח מוטיב מפרשת השבוע הקרובה ומספר לילדים איך זה יכול לגרום לנו להיות קבוצה טובה יותר. למשל, אני אומר לילדים כמה חשוב לפרגן - במסירה, בעידוד, באהבה שבלב, בדיוק כמו שאהרון אחיו הגדול של משה פירגן לו ושמח בליבו למרות שהיה יותר גדול ממנו בגיל. ומעבר לכל זה", מוסיף שחר, "גם עצם ההתעמלות עוזרת לעבודת ה'. הרמב"ם בעצמו כותב שההתעמלות היא חובה הלכתית חשובה, ויותר מזה - כותב שהמשובח במיני ההתעמלות היא ההתעמלות עם כדור.

"ואולי מעל הכל", מסכם שחר, "אני מאמין שהחוגים שלנו עושים נחת רוח לה' יתברך. כשהילדים לפעמים שואלים אותי: 'המאמן מי ניצח?' אני אומר להם שמי שניצח זה הקב"ה, כי הוא שמח לראות אותם נהנים. גם את 'המפסידים' וגם את 'המנצחים' . אין לי ספק שהקב"ה רואה את הילדים הקטנים האלה משחקים מתוך כבוד, שמחה, ועבודה על המידות, והוא שמח ומתגאה בהם מאוד. ובכל יום ויום אני מודה לו על כך שזיכה אותי להיות שליח לטובת דברים נשגבים כאלה".