הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י': אז מה קרה עם הטיסה שלנו?

אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה עם הטיסה.

כסוסי ציפורניים ומרוטי כנף המתנו לתוצאות של בדיקות הדם, שבדיוק הפעם התעכבו מלהגיע, משום מה. רק לקראת ערב נקראנו לחדר הישיבות.

הרופאים עדכנו אותנו בתוצאות שהתקבלו: ישנו זיהוי ודאי לסוג החיידק התוקף, וכבר התחלנו במתן טיפול אנטיביוטי מתאים, שיימשך ארבעה עשר יום תחת השגחה בבית חולים. ברוך השם המצב בשליטה, בת שבע תתגבר ויבוא לציון גואל...

"אז אפשר לטוס ללונדון, או לא? אולי רק לשבת...".

הרופאים, שתמיד, אבל תמיד, היו בצד שלנו, בצד של ההורים לילדה אונקולוגית, הורים דואגים ומותשים רגשית ונפשית, רגילים היו לומר כי "מומלץ מאוד שההורים ייצאו מעט מהקונכייה של האונקולוגיה". כנראה על חשבון זה הם בישרו לנו שאכן, הם מאשרים לנו לטוס ללונדון לשבת.

שמחנו מאוד על הניצחון, ולו המזערי, בשגרת האכזבות שמצאה בנו כר נוח לפורקן. חייגנו במהירות האפשרית לסוכן הנסיעות, מרוגשים ומולהבים, רק שיימצא לנו כרטיס נסיעה לטיסה שכה ייחלנו לה.

אבל סוכן הנסיעות חזר אלינו לאחר בדיקה מקיפה עם תשובה מאכזבת. "אינני מצליח למצוא כרטיס לנסיעה במחיר סביר", אמר.

עדיין לא נרגענו, אבל בינתיים ביקשנו מהרופאים לצאת הביתה למחרת, ביום חמישי, לחופשה בת כמה שעות עם שבוּש, על מנת להירגע ולהרגיע את עצמנו ואת הבית מהביטול, מהבלבול ומהטלטול.

רצינו לאסוף את עצמנו חזרה לקרקע (תרתי משמע), ואולי גם לעשות מעט סדר בראש, לנסות לפזר בחזרה בארונות את תכולת המזוודות המקופחות, השוכבות להן באותה תנוחת הזנחה כבר שלושה ימים. עשינו מאמץ לפוגג את האכזבות ואת התסכולים שלנו, ובעיקר את של הילדים, שבפעם המי יודע כמה "חוטפים" שוב מהבלתי נודע.

שמחה או עצב?

הרופאים המתחשבים אישרו לנו את הבקשה, וכבר למחרת הגענו הביתה עם שבוּש, ששמחה מאוד שהצטערנו. כלומר, לא ממש שמחה שהצטערנו, אבל מהגורם לצערנו, דהיינו, מביטול הטיסה...

למען החגיגה ואולי כדי לבלבל את האויב, להתעסק במשהו ולשכוח קצת את האירוע, החלה אביטל במרתון של אפיות ובישולים מיוחדים לכבוד הילדים. כל אחד הוזמן להגיש את התפריט שבחר, והשפית הראשית דאגה לספק לו אותו. מטעמים ממטעמים שונים לעשות כרצון איש ואיש.

כל זה קרה ביום חמישי ב' בחשוון. הבית על גלגלים, והשעה היא שתיים בצהריים. בתנור מתחמם משהו, על הגז מתבשל תבשיל, ובמקום אחר גם מתבשל משהו, אך אנו עדיין לא מודעים לכך...

ואז זה קורה.

הטלפון מצלצל. על הקו סוכן הנסיעות: "משפחה יקרה, צהריים טובים לכם. לאחר סריקה מקיפה של שלל האפשרויות, שתי בשורות בפי, אחת טובה ואחת טובה פחות. באיזו בשורה אתם רוצים שאתחיל?".

"תתחיל בטובה", עניתי לו, "בשורות לא טובות יש לנו בשפע".

"הבשורה הטובה היא, שהצלחתי למצוא לכם כרטיס טיסה ללונדון במחיר סביר", אמר לי סוכן הנסיעות.

"ומה הבשורה הטובה פחות?", שאלתי.

"הבשורה הטובה פחות היא, שהטיסה ממריאה בעוד שעתיים וחצי מנמל התעופה בן גוריון טרמינל 3, ואם תוך חמש דקות מרגע זה אתם לא מחוץ לבית, אתם פשוט מפסידים את המטוס".

לא הבנתי. "מה חמש דקות? איך נצליח לצאת תוך חמש דקות? הילדים בבית, שבוּש בבית, ועוד מעט היא צריכה לחזור לבית החולים".

הדרמה הייתה גדולה והדילמה עוד יותר. תוך כדי שאנו משליכים למזוודה כל מיני דברים נצרכים, התקשרנו מהר למתנדבת המיוחדת ברוריה דונט, שכל העת עקבה איתנו אחר המתרחש סביב החום, הטיסה, הביטולים ושוב הטיסה. סיפרנו לה על השיחה האחרונה שקיבלנו מסוכן הנסיעות.

מה נעשה עכשיו?

נטוס או לא נטוס?

כולם בבית. אפילו שבוּש. מי יחזיר אותה לבית החולים? מי יודיע למשפחות המתנדבות שהתכניות שבו למסלולן? מי יפזר את הילדים במשפחות המארחות? מי יאכיל את הילדים עכשיו?

הדרמה

מי? מה? למי? את מי? מתי? איה? איך? ולמה?

הסברנו למתנדבת שתוך ארבע דקות אנו חייבים לצאת, ואם לא, פשוט אין טיסה.

"יש לך דקה להחליט".

לאחר חצי דקה היא החליטה והודיעה לנו, "אני לוקחת את הכל על עצמי עם כל מה שזה אומר. סעו לשלום, דרך צלחה".

מההכרות העמוקה עמה ידענו שיש לנו על מי לסמוך, ובעיניים עצומות. נישקנו וחיבקנו את כל הילדים, הזמנו מונית ויצאנו לדרך, מקווים שהפעם נצליח. מקווים.

הלחץ שהלחצנו את הנהג גרם לנו להרגיש שאנו כבר עמוק בעיצומה של הטיסה, רק בהבדל קטן: במטוס לעולם אין פקקים, וכאן הם פוגשים בנו פתאום, בדיוק ברגעים הלא מתאימים. די לנו במה שהיה עד עכשיו.

רק מלראות את אדישות הנהגים שבכביש מול טיסה שאנו אוטוטו מפסידים בשנית, אפשר היה להקים בית ספר לתסכולים ולאכזבות... אבל בניגוד לכל הדרמות וחוסר השפיות שאליהם הורגלנו, הפעם הספקנו את הרכבת, סליחה את המטוס, ובא ללונדון גואל...

נקודה קלה שעוד הספקתי להבין בין פקק לפקק, בין כביש 4 לכביש 1, היא שכדאי לנו לחשוב כל אחד על רכבת החיים האישית שלו, על הטיסה ועל המטוס הפרטי שלו. לשים לב שלא פספסנו משהו, שלא דחינו לרגע האחרון, ופתאום, איזה פקק ינעל בפנינו את הגולל סופית...

לתגובות: shalom8410966@gmail.com