"אין מקום לשתיים", פרק כ"ב: בת קדושים

"אני חושבת שצריך לארגן יום תפילה", אמרה איילי, "במקום אסיפת הכיתה הטיפשית הזו. זה נראה לי לא מתאים".

גיטי לא ענתה לה דבר. היום חל היארצייט של אחד מאדמו"רי החסידות. בסמינר הדליקו נר, וערכו הרצאה לזכרו. מקום קבורתו בירושלים, וסמינרה הבני-ברקי של גיטי שחרר אותן בשעה מוקדמת מן הלימודים, היות שזמני הכניסה של נשים אל האוהל מצומצמים לשעות אחר הצהריים המוקדמות.

הרבי זצ"ל היה אבי-סביה של איילי, וגיטי חשה שהיא מרגישה מעין בעלות עליו ועל היארצייט שלו. לא שאכפת לה לארגן יום תפילה בשביל דבורי, אבל למה היא נזכרת בזה עכשיו? מפני שהיא אמרה ליעל, וליעל בלבד, שאינה מתכוננת להשתתף באסיפת הכיתה? יעל כבר דיווחה לכמה בנות שגיטי חושבת שזה לא לעניין. תודה רבה לה. זה מה שהיה חסר לה – פגיעה במדריכה ובמרקם החברתי.

יום תפילה יכול להיות תחליף טוב, חשבה גיטי במרירות, ולא הבחינה שאיילי כבר חמקה ויצאה מן הכיתה, ממהרת לפני בנות הכיתה לשוב לביתה. בניגוד לשאר בנות הכיתה, היא לא נסעה באוטובוסים שארגן הסמינר.

איילי חשה מעין התרוממות הרוח כשראתה את דלתותיהם הפתוחות של האוטובוסים, המוכנים לקליטת הנוסעות. היא חלפה על פני שורת האוטובוסים, והחישה צעדיה. טנדר משפחתי יאסוף את משפחתו של האדמו"ר, היות שלהם הייתה שעת כניסה אחרת, נפרדת משעות הכניסה של הגברים והנשים. שעה שבה יוכלו אביה, דודיה, בני דודיה ואחיה להתפלל ביחידות. הן, כלומר אמה, אחיותיה, בנות דודותיה והיא עצמה תצטרפנה אליהם, ותוכלנה לדלג על הצפיפות והדחיפות המאפיינות ימים ואירועים כאלו.

"מה קרה היום?" שאל נהג אגד את חברו, נהג ארבע מאות ושתיים, כשראה את עמלו להעלות עוד ועוד נוסעים אל האוטובוס, "יש שלג בירושלים ולא ידעתי?"

"מה פתאום?" מחה ילדון כבן עשר, "יש יארצייט של הרב'ה שלנו!"

"יאר – מה?"

"עזוב, שלוימי", גער בו אביו, "בוא ניכנס אל האוטובוס".

איילי טיפסה במדרגות הבית שלה באיטיות, ונקשה על הדלת. אמה פתחה לה, והבעתה נוזפת מעט: "איילי! דוד יהודה ודוד שלום כבר הגיעו!"

"אני מצטערת", אמרה בכנות, "מיהרתי ככל שיכולתי. כולם מחכים לי?"

"לא, הטנדר עדיין לא הגיע, אבל חששנו שניאלץ לחכות לך".

נקישות רפות על הדלת. "שלום, רפאל!" קידמה איילי את פני אחיה בחיבה, "למה הגעת רק עכשיו?"

אמה יצאה מן המטבח. "רפאל!" אותה נימה נוזפת, "כבר מאוחר!"

"מצטער, אמא", אמר אחיה, פניו העדינות סמוקות מעט, "התעכבתי קצת".

"למדת?" קול נשמע מאחוריו, והוא סבב באחת. הסומק הקלוש הפך לארגמן כהה. איילי נדרכה והסמיקה גם היא. דוד יהודה לא יודע על מצב לימודיו של אחיינו. היא יודעת מה עובר על אחיה, וגם, בזעיר אנפין, מה עובר עליה. "תלמיד-חכם יש לך בבית, ר' טוביה", אמר לאביה של איילי, "חבל לו על כל רגע של לימוד, אה, רפאל?"

רפאל משך בכתפיו, ואבא שלה אמר: "רפאל'קה, לך לשתות משהו, שנוכל לצאת מיד".

איילי הבחינה כיצד גורר אחיה את רגליו אל המטבח. כל חושיה זעקו בקרבה, מה יגידו בני משפחתה, הנעלים כל כך, על מה שהיא חושבת? היא נאנחה שוב, יורדת עם בני משפחתה אל הרכב שהמתין להם.

הדרך המתה אנשים. אוטובוסים בהמוניהם גדשו את הכבישים, והדרך לירושלים הייתה פקוקה להחריד. איילי לא יכולה הייתה להתפלל, היות שלא הייתה מסוגלת לקרוא בדרכים. היא חשבה על חברותיה המצטופפות עם המוני הנשים בכניסה אל האוהל, וחשה צער מועט על שלא יכולה הייתה להכניס, את זהבה לפחות, או את גיטי, עמה אל האוהל, ברוגע ובנחת.

'ומי אמר', הדהד קול מפתיע מתוכה, 'שתפילות הבאות בנחת ובשלווה טובות מתפילות הבאות מתוך לחץ ודחיפות?'...

אהה!... איילי הביטה מבעד לחלון. השמש סנוורה אותה, והיא הרהרה בריכוז במחשבה החדשה שחשבה. אף פעם לא חשבה מהו ערך תפילה כזו, הבאה מתוך צפיפות ודחיפות. הרי ככל שבדבר רוחני מושקע מאמץ רב יותר, כך אהוב ומקובל הוא לפני השם.

איילי דחקה מחשבה זו מקרבה כשעצר הטנדר בחניון והם נכנסו אל האוהל. מה אהוב ומקובל לפני השם? מי אהובה ומקובלת לפני השם? נערה פשוטה, בת להורים רגילים המתאמצת לעלות בהר, או נערה כמוה, שנאחזת בקושי בסלעים ובצוקים כדי לא להידרדר ממנו?

כאב לב ממשי אחז בה. עוצמתו גוברת ככל שגואה אווירת הקדושה והטוהר המרחפת בחלל. זה מה שהיא: נערה פשוטה המעמידה פני בת קדושים. נערה פשוטה מאוד-מאוד, הנאבקת כדי לא להידרדר במורד ההר שעליו נולדה וגדלה. רק הקדוש ברוך הוא יודע כמה פשוטה היא ולא ראויה, והוא זה שהביאה אל ראש ההר הזה.

איילי פתחה את התהילים שלה והחלה להתפלל. שקט שרר במקום באותה שעה, ואיילי החלה לומר: "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר..." מזווית עינה ראתה את אביה ניצב, שחוח ראש, ושפתיו מרטטות. עיניו עצומות בדבקות, והוא מתנועע בלהט פנימי טמיר ועמוק. היא חשה נלעגת, עלובה. איך את מתפללת? גער בה הקול הפנימי ששוחח עמה עוד ברכב, מארגנים לך שקט, שלווה ונוחות, והתפילה שלך קרה ולא מתרגשת! היום היארצייט של הסבא שלך, שעיני כל ישראל נשואות אליו! איך את לא מתביישת לבוא הנה בחטאייך ובפשעייך, בחוסר היושר שלך, בלשון הרע שדיברת אתמול ובתחושת הגאווה שהציפה אותך היום, ולהתפלל? יש בך את מידת הכעס ומידת הקנאה, את לא שולטת בעצמך ולא תמיד מכבדת את הורייך כראוי להם. איך את יכולה לבוא אל סבא שלך – אבי סביך – ולבקש על עצמך? את ראויה לכך? את ראויה להיות נכדתו?

בושה איומה וצער נוקב אפפו את ישותה. הנה ניצבת היא, נערת סמינר פשוטה ורגילה, כשסבא שלה, כן, סבא שלה ממש, הנו אדמו"ר! אביה ראש ישיבה! איזו ירידת הדורות, איך ניצבת היא אחרי אביה? תחושת הרווחה שלה על שתזכה להתפלל ביחידות על קבר סביה נמוגה והלכה. היא רצתה להצטופף כמו כולם, להידחף ולהיאבק על הכניסה. להיות אחת מאלפים, הנבלעת בתוכם. להיות אחת כזו, שתפילתה תעלה לשמי רום ביחד עם תפילות רבות של אנשים רבים. כאן, באוהל השקט והריק, הרגישה את כובד המשא על כתפיה הצעירות. היא בתם של קדושים. אסור לה להתנהג כפי שהיא מתנהגת, וכל מה שתעשה – לעולם לא יהיה מספיק. לעולם לא תיגע בשולי גלימתם של סביה הגדולים, של אביה הגדול. לעולם לא תהיה ראויה לתואר "בת קדושים".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.