שנייה לפני שיצאתי לערב חיזוק הרווקות - ההודעה הגיעה, ופניי נפלו והתכרכמו

שבוע לפני ראש השנה, אני עומדת בפתח הדלת - בדרכי לערב חיזוק בנות רווקות בשידוכים אליו הוזמנתי בעקבות כתיבת הטור האחרון כרווקה. 

על הרגע זה חלמתי כל חיי. 

במשך שנים ידעתי שזה הייעוד שלי, ידעתי כל הזמן...מה שלא ידעתי זה איך בדיוק הקב"ה מתכוון להוציא את העוצמות האלה שזועקות לשיתוף, מהכוח אל הפועל. 

כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשסידרתי את כיסוי הראש שלי מול המראה היה הפחד הגדול הזה, המוכר כל כך - מול השאלה האם אני יכולה או לא יכולה לעשות את זה. אבל לצד הפחד הזה, שליווה אותי פעמים אינספור לפני כן - בין אם זה לפני עבודה חדשה שרציתי להתקבל אליה, מבחן גדול או פגישת שידוך - ידעתי דבר אחד: אם הוא מנצח אותי גם הפעם, אני לא ראויה לשום דבר ממה שאני מבקשת לפני השם יתברך. 

אם הוא מנצח אותי גם הפעם, רגע לפני שאני יוצאת להגשים חלום שאותו ראיתי בעיני רוחי כרווקה, וזו הייתה המשאלה הכי הכי גדולה שלי לפני הקב"ה - אז באיזה פנים אבוא בפעם הבאה להתפלל לפני הקב"ה שיעזור לי וייתן לי להוציא את כל מה שבוער בתוך נפשי פנימה, החוצה, אל אוויר, אל העולם?

מרגישה שיש לי תפקיד מיוחד עם הרווקות של הדור הזה

במשך שנים הרגשתי הריון רוחני שאין לו סוף. הילד רצה לצאת מתוכי, ואני לא נתתי לו. כל מה שיכולתי לעשות באותן שנים היה לזעוק את קול מה שיש לי, את כל מי שאני, ולבקש מבורא עולם בכל הצורות כולן - תן לי למצוא את ייעודי הייחודי בעולם, ולא לפחד להגשים אותו. הרגשתי ואני עדיין מרגישה כל הזמן, שיש לי תפקיד מיוחד עם הרווקות של הדור הזה. בשבילן (ככל הנראה) עברתי דרך ארוכה ומפותלת בשידוכים, שרב הנסתר בה מהנגלה. 

אתמול ידעתי שאין סיכוי שאני ממשיכה לברוח ממה שאני צריכה להגיד, ממה שראוי לו להיאמר. וזה היה רגע מכונן, אבל דווקא שם, דקה לפני שיצאתי מ'המלחמה הקטנה' עם הפחד שהתחוללה בתוכי פנימה, למלחמה הגדולה על עצם הזכות שלי לפעול כאן בעולם את מה שרק אני יכולה כי 'לכך נוצרתי' - קיבלתי התראה בווטסאפ, שהורידה לי את כל ה'רוח' מהמפרשים. 

ההודעה הייתה טוקבק של גולש רווק כבן 25, שמצא לנכון לבקר אותי על אחד הטורים שלי. עכשיו, תקשיבו: כל מי שמכיר קצת את מזל בתולה יודע שהחיפוש (אלול) שלה תלוי הרבה במידת היכולת שלה לבקר את עצמה, או בתרגום חופשי - בתולות לא מפחדות מביקורת מהסיבה הפשוטה שהיא חלק אינטגרלי מהאישיות שלהן. 

אלמלא חוש הביקורתיות שבי, לא הייתי מעזה 'לגנוב' לעצמי את אור הזרקורים ולהתיימר להציג את עצמי ככזו שיודעת משהו - על העולם הזה, ועל עולמן של רווקות בפרט. 

אני חיה ונושמת ביקורת פנימית, כך שביקורת חיצונית לא ממש מרתיעה אותי 

אני חיה ונושמת ביקורת פנימית, כך שביקורת חיצונית לא ממש מרתיעה אותי. תמיד הסתכלתי על ביקורת כדבר בונה, שיכול להצמיח ולקדם אותי, שיכול להאיר לי נקודות שונות שאולי פספסתי בדרך לתיקון עצמי (בדגש על הדרך, כי עם כל הרצון הטוב - גם אני עוד לא מתוקנת במאה אחוז, וגם אני כמו כל אחד אחר - עדיין טועה), שיכול לעשות אותי טובה יותר ברגע הבא, ממה שהייתי ברגע הקודם. 

וכן, במושגים של תיקון עצמי - כל רגע הוא משמעותי עבורי. 

אין לי בעיה עם ביקורת, אבל יש לי בעיה עם ביקורת שנאמרת במקומות שאין לך מושג מה השני עבר בהם, ולמה הוא אמר את מה שהוא אמר ואיך זה הוא עשה את מה שהוא עשה. אחת הטעויות הכי גדולות שלנו כבני אדם היא השיפוטיות. אותו טוקבקיסט כתב כי הוא היה מאורס פעמיים ויודע מה זה להיות מעוכב שידוך, והקדים ואמר שהוא לרגע לא משווה את עצמו - שנפגש 4 שנים בלבד, אליי - שנפגשה 17 שנה. 

"אבל אני מבין את ההרגשה", כתב בידענות.  

אז תנו לי להגיד משהו על הבנה, ועל הרגשה: אנחנו חושבים שאנחנו מבינים מה עובר על מישהו אחר בשידוכים, וחושבים שאנחנו מכירים את ההרגשה בסיטואציה כלשהי - אבל האמת היא, שאנחנו לא באמת יכולים להבין דבר. 

תגשי עכשיו ותבטלי מיד את ערב החיזוק - לפני שיהיו לך פאדיחות של החיים  

כשאתה, גולש יקר, אומר שאתה מבין את ההרגשה שלי - אתה בעצם אומר שאתה יכול לתאר לעצמך איך זה היה עבורי לעבור 17 שנות בדידות תהומית מבלי לדעת איך זה ייגמר בסוף. אתה לא באמת מבין, ולא באמת מרגיש. אתה רק מדמיין את התחושה ועליה בונה טילי טילים של מחשבות על מי שאני, על מה שאני יכולה או לא יכולה לתת לך ולאחרים. 

"קשה לי להגיד את זה, אבל זה נשמע קצת כמו יוהרה שמישהי שלא הצליחה להתמודד טוב עם התקופה הקשה שעברה - תיתן עכשיו שיעורים באיך זה אמור להיות", כתב והוסיף את אחת השורות הכי פוגעות שקראתי מימיי: "ושירה, ֶסלילה על הבוטות/ישרות/גסות איך שלא תקראי לזה, לא באתי להוריד מערכך, ולא להוריד אותך חלילה מהרעיון של לעזור לעם ישראל. אלא אני מבקש שתשאלי שוב פעם דעת תורה (ומן הראוי שבאמת תקשיבי לו הפעם) אם זה נכון בשבילך להתעסק בכל הנושא הזה".

קראתי את המילים שלו לאט לאט והרגשתי איך שגוש ענק של מרירות ופגיעות עולה לי מהבטן אל הגרון, ונתקע שם. 

"אולי אני באמת לא ראויה", קפצה המחשבה הראשונה לראש, ואחריה הגיעו עוד הרבה מאוד כאלה. "את סתם חמור קופץ בראש (השנה)", "אז חשבת שיש לך מה לתת - אז מה", "תתעלמי מעשרות המיילים המפרגנים שאת מקבלת מדי יום מקוראים אחרים - את פשוט לא שווה, וזהו. שלא תעזי אפילו לחלום על זה, ורגע - תגשי עכשיו ותבטלי מיד את ערב החיזוק, לפני שיהיו לך פאדיחות של החיים".

אם לא בעלי שעמד לצדי והפציר בי שאלך ואתן את כל מה שיש לי - קרוב לוודאי שהיצר הרע היה מנצח גם הפעם. סגרתי את הדלת ויצאתי מהבית, אך המילים האלה שלו נסעו איתי כל הדרך ולא נתנו מנוח. נאבקתי עם עצמי שלא לבכות. נאבקתי עם עצמי שלא לסגת, לחזור לפינה החמה והמוגנת שלי באזור המוכר, ולא לחלוק שום דבר עם אף אחד - לעולם!

בחרתי שלא לבכות הפעם, ולא להישבר ממילים כל כך מרושעות

תחושת הזלזול בי ובמה שיש לי לתת, לא עברה במהרה. גם כשכבר עמדתי מול 50 בנות מתוקות שעיניהן נישאו אליי בציפייה, המילים שלו הדהדו בתוכי, וכמעט שאיבדתי את קולי בהמולתן. כמעט שאיבדתי את שאהבה נפשי - החיזוקים שאותם שמרתי בתוכי במשך 17 שנה ובי נשבעתי שכאשר אתחתן לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אגיע לכל רווקה באשר היא, ואלמד אותה את מה שלמדתי אני בדרכי, את מה שעזר לי ורומם את רוחי בשעות הקשות, את מה שרק איתו הצלחתי לנצח את כל המפלצות המפחידות שבתוכי ולתת לעצמי את היכולת לבחור. 

אני בחרתי היום בחיים. 

בחרתי שלא למות בתוך התחושה הקשה הזו שהגולש גרם לי להרגיש. 

בחרתי לסלוח לו באמת, כי רק ככה אפשר לסלוח גם לעצמי על טעויות העבר. 

בחרתי לדון אותו לכף זכות על כך שהוא לא באמת מכיר אותי, ואת מה שהוא כתב הוא כתב מתוך הדמיון שצייר לו תחושות שהוא מבין ומכיר ויכול להרגיש את מה שעברתי, את מה שאני עדיין עוברת הודות לו. 

בחרתי שלא לבכות הפעם. 

בחרתי שלא להישבר ממילים כל כך מרושעות "לא הצליחה להתמודד טוב עם התקופה הקשה שעברה" (אם לא הצלחתי להתמודד טוב, איך זה שהיום אני נשואה ומחזקת עשרות בנות מדי יום בשיחות מוטיבציה שבסופן כולן יוצאות מחוזקות ומלאות כוחות ועוצמות פנימיות, בלי עין הרע, להמשך המסע שלהן?)

בחרתי שלא לקחת יום חופש מהעבודה כדי להיזרק במיטה וליפול לרחמים עצמיים כמו שהיה קורה לי בימים עברו, כשהרגשתי שמישהו מפוצץ את בלון התקווה שלי, ומרוקן ממני את כל הכוחות כולם. 

בחרתי לרחם. לרחם עליך שלא באמת הבנת את כוונתי בכתיבת הטורים בהידברות - טורים שאילו רק יכולתי לומר לך כמה תגובות אני מקבלת על כך שהם מחזקים ומעודדים - הן את הרווקות והן את הרווקים, כנראה שהיית גונז אי שם את התגובה שלך - בפרט עכשיו בחודש אלול, שבוע לפני ראש הש(ו)נה. 

שקט באולם ואני עם המיקרופון ביד - אך החושך באולם עבר גם למוח  

"א-ל-ו-ל", צעקה לי הנשמה שלי פתאום מבעד למסך הדמעות שאיימו לפרוץ מתוכי בזמן שהתחלתי לדבר מול 50 בנות. "אני מבקש שתשאלי שוב פעם דעת תורה, ומן הראוי שבאמת תקשיבי לו הפעם", הדהדו המילים ההן מהטוקבק, שוב ושוב ושוב. 

לרגעים נחנקתי, איבדתי את חוט המחשבה ולא ידעתי על מה אני הולכת לדבר. 

שכחתי את כל האהבה שלי, שכחתי את כל התפילות שהתפללתי על זה, שכחתי את כל המילים שהכנתי בכרטיסיות מיוחדות - כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותם רגעים היה המשפט הארסי, נוטף הגאווה והכל כך מרשיע הזה. הרי יש לי רב, הרי עשיתי דעת תורה, הרי דווקא משום הפחד שייצאו תקלות תחת ידי - הספר שלי מחכה כבר 17 שנה לצאת לאוויר העולם!

שקט באולם ואני עם המיקרופון ביד - אך החושך באולם עבר גם למוח. 

חושך. אני לא רואה שום דבר שאינו המילים האלה של הטוקבקיסט, ולא יודעת איך להתחיל את ההרצאה עד לרגע שבו אני שומעת את חברתי רוית המוכשרת, מחלצת צליל נעים בגיטרה כמו כדי להפיג את בדידותי. את אוזלת ידי. והצליל הזה, היחידי, חדר אל החושך שלי באחת והזכיר לי מי אני, במי אני מאמינה ומדוע. 

מתוך המקום הזה של שפלות שאין מרוממת ממנה - התחלתי לדבר, ושכחתי להפסיק. התנועעתי ממקום למקום, נתתי את רשות הדיבור לבנות המקסימות, צחקנו, שרנו, התחזקנו, התפללנו, בירכנו, ומעל לכל - הזכרנו לעצמנו את המקום האמיתי שלנו בתוך כל הפחדים ההזויים שמלווים אותנו ומאיימים לקחת מאיתנו את הכל: הזכרנו לעצמנו שאנחנו מאמינות במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שרק הוא באמת יכול לחזק ולגאול, ונחנו מה?

כששרנו אתמול את 'כאיל תערוג על אפיקי מים' נזכרתי בטור אחר שכתבתי כרווקה, על הכאבים של האיילה כשהיא כורעת ללדת, ואמרתי לבנות שזה בדיוק מה שקורה לנו, בשידוכים ובכלל. מי יכול לגאול אותן - אני? אני הקטנה יכולה לגאול? מה פתאום! אני רק הציר שנשלחתי לאיילה כדי לזרז את לידתה, כדי לעודד אותה לצעוק חזק יותר, כדי לספר לה שיש גאולה בעולם ושמה ש'צומח' לה ברחם כבר זועק לצאת החוצה - אז שפשוט תתגבר על כל המניעות, ותוציא אותו. 

בדיוק כמו שזכיתי אני, ביחד איתן, להוציא אתמול (ברוך השם היה מחזק ונהדר, תודה ששאלת). 

נ.ב

די להביט בתמונת הרקע שבחרתי, כדי להבין כמה המלחמה ביצר היא קשה. הוא מאש, ואנחנו בשר ודם - אבל תזכרו שלמי שיש תורה בתוכו, ועם הקב"ה לצדו הוא הולך להילחם, דבר אינו יכול לו. התורה נמשלת למים והיא מכבה את האש, גדולה ככל שתהיה, כמו כלום. 

באלול הזה תבחרו בחיים כמו שבחרתי אני. תבחרו לדבוק באנשים חיוביים, שרואים את הטוב שלכם. 

תבחרו להאמין ביכולת שלכם, להאמין שאתם מסוגלים. 

תבחרו לחיות את החלומות שלכם, ולהגשים אותם אחד אחד - לא משנה עד כמה הקולות שמסביב מאיימים ו'מפחידים'. 

ותזכרו: סוף הכבוד - לבוא!