מצמרר: עצתו של הגר"ח קנייבסקי והישועה שבאה בעקבותיה

בחור צעיר ישב באחת הישיבות הקטנות בירושלים מתוסכל ושבור. מן השמים לא בורך בכישרונות, והוא התקשה מאוד להבין את הנלמד. רצונו היה עז, והוא ניסה את כוחו שוב ושוב, אך ללא הצלחה.

אחד מרבני הישיבה בישיבה ראה זאת ונכמרו רחמיו. הוא השקיע בו רבות: מדי יום היה יושב עמו לאחר השיעור כדי לשנן עמו את הגמרא עם התוספות והמפרשים, אך ללא הועיל. הרב המסור היה אובד עצות, כיוון שזו תופעה נדירה למדי. על פי רוב, מי שמשקיע ומתייגע בתלמודו מתעלה ומצליח. לאחר מחשבה החליט הרב לנסוע עם הבחור לבני ברק, אל הגר"ח קנייבסקי, ולבקש עצה וברכה.

בהגיעם אל הרב, פתח מגיד השיעור בדברי שבח על הבחור הניצב עמו, על תפילותיו והליכותיו ועל יראת שמים שלו, וציין כי למרות כל זאת – אין תלמודו עולה בידו כלל. "כיצד להצליח בלימוד התורה?", שאל מגיד השיעור את גדול הדור. התחייך רבי חיים למשמע השאלה, ואמר: "כנראה צריך קצת יותר יגיעת התורה, שאין התורה נקנית אלא בעמל ויגיעה קשה!".

מגיד השיעור השיב כי הוא מעיד מקרוב שהבחור עמל בכל כוחו בהבנת דברי התורה, מנסה ומתאמץ מאוד, אך הראש חלש ואינו מצליח לקלוט ולהבין. רבי חיים פנה אל הבחור ושאלו בחיבה: "האם הנך מתפלל ומבקש על הצלחת התורה?".

"כן", השיב הבחור. "אני מבקש ומתחנן על כך, אבל, לצערי, עדיין לא נעניתי".

"תקבל על עצמך להתפלל תמיד תפילה בציבור, ושלא תפסיד תפילה בציבור גם אם תצטרך לזה מסירות נפש!", העניק רבי חיים את עצתו, ובירכם בברכה והצלחה.

חלפו ימים, הבחור סיים את לימודיו בישיבה קטנה, ועלה לישיבה גדולה.

לאחר מספר שנים הופיע הבחור בישיבה הקטנה בה למד בנערותו, ונכנס לביקור בחדרו של אותו מגיד שיעור, ששמח לראותו. והנה, הניח הבחור לפניו על השולחן קונטרס נאה של חידושי תורה על מסכת יבמות.

מגיד השיעור עלעל מעט בקונטרס, והתפעל מדברי החכמה הכתובים בעמקות נפלאה. הבהירות, ההסברה וכוח החידוש הפעימו אותו.

"מי חיבר את הקונטרס?", שאל את תלמידו. "כנראה מדובר בתלמיד-חכם חשוב ביותר!". הבחור לא הבין את השאלה: "מה זאת אומרת מי חיברו? הרי אני כתבתי וערכתי את הקונטרס בס"ד מרובה, ובשביל כך באתי הנה אל הר"מ היקר, להגיש בפניו את פרי ביכוריי. שלאחר ההשקעה הרבה שהשקיע בי להצלחתי, חשבתי כי בוודאי ישמח לראות בפרי עמלו!".

הרב עמד נפעם, אינו מאמין למראה עיניו

הרב עמד נפעם, אינו מאמין למראה עיניו: "אתה הוא המחבר?! הרי רק לפני שנים מספר, בהיותך כאן בישיבה קטנה, לא הבנת כמעט כלום! 'תוספות' אחד לא הצלחתי להכניס בראשך על בוריו, וכיצד התחולל שינוי אדיר כזה מקצה לקצה?".

הבחור התיישב ופתח בדבריו. "היה זה בתחילת לימודיי בישיבה הגדולה. באמת לא הבנתי כמעט כלום. ישבתי בשיעורים ולא הבנתי את דברי הרב, ולצידי חבריי עולים ומתגדלים בתורתם מדי יום ביומו, ואילו אני תקוע ולא מתקדם...

"לקראת סוף ה'זמן' יצאה הישיבה לנסיעה למקומות הקדושים בצפון. היה זה ביום ה', ערב ראש חודש מוקדם, ונסענו לתפילת 'יום כיפור קטן' במירון וכן התפללנו בשאר מקומות קדושים בגליל.

"הטיול נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, וכשחזרתי לביתי בשכונת רמות בירושלים, היתה השעה מאוחרת מאוד. ישבתי עם הוריי ושוחחתי עמהם בניחותא על חוויות הנסיעה והיום, ולא שמתי לב כלל איך השעון מתקדם ומתקדם. לפתע תפסתי את עצמי בבהלה: עדיין לא התפללתי מעריב", ממשיך הבחור לספר.

"השעה היתה 3:00 בלילה. זכרתי היטב את הקבלה שקיבלתי על עצמי, על פי הוראתו של רבי חיים, שלא לוותר על תפילה בציבור בשום אופן, אבל לא ידעתי מה ניתן לעשות בשעה שכזו. בכל שכונת רמות, על כל בתי הכנסת הרבים שבה, לא ניתן למצוא מנין לתפילת ערבית בשעה זו. האפשרות היחידה למצוא מנין בשעה כזו היא רק בבית הכנסת שבשכונת 'זכרון משה', במרכז העיר… אך כיצד מגיעים עתה ל'זכרון משה'? התחבורה הציבורית כבר מזמן אינה פועלת…

"החלטתי לעשות השתדלות בדבר. יצאתי מביתי והתקרבתי לשדרות גולדה, הכביש המרכזי של שכונת רמות. הכביש היה כמעט ריק, והקצבתי לעצמי 10 דקות המתנה. אם לא אצליח להגיע ל'זכרון משה' – אחזור הביתה. רגעים ספורים לאחר מכן, עצרה לידי מכונית. היה זה שכני לבניין, ששאל אותי בפליאה: 'מה אתה עושה כאן? לאן אתה צריך להגיע?' 'לזכרון משה!', עניתי. 'טוב מאוד!', השיב בפליאה, 'גם פניי מועדות לתפילת מעריב ב'זכרון משה', השיב השכן.

בתפילת שמונה עשרה, נפתח ליבי בפתע פתאום

"משהגענו לבית הכנסת כבר המתינו שם 5 אנשים שעדיין לא התפללו, יושבים ומצפים למניין שיתאסף. לאחר שהגענו, עדיין חסרו 3 למניין. חלק מהאנשים, בראותם כי אין מניין, רצו להתחיל להתפלל, אך אני ביקשתי והתחננתי שימתינו עוד מעט, כיוון שמוכרח אני להתפלל בציבור.

"ולבסוף היה גם היה, ברוך ה', מנין שלם! תיכף החלה תפילת ערבית. עבורי הייתה זו תפילה מיוחדת במינה. התפללתי ברגש ובכוונה רבה מילה במילה, אולם משהגעתי לברכת 'אתה חונן לאדם דעת' בתפילת שמונה עשרה, נפתח ליבי בפתע פתאום. פרץ דמעות אדיר ניגר מעיניי ללא הפוגה! בכיתי ובכיתי שם בפינת בית הכנסת. מעולם לא חוויתי חוויה שכזו, מעולם לא בכיתי בכי שכזה", מספר הבחור למגיד השיעור הקשוב. "עמדתי שם בפינתי בברכת 'אתה חונן' בלבד בערך כשלושת רבעי שעה, כשציבור המתפללים סיים זה מכבר את תפילתו והתפזרו איש לביתו. יצאתי מתפילה זו כאיש אחר לגמרי, והרגשתי כבריה חדשה".

"השעה היתה כבר לפנות בוקר, והתחבורה הציבורית עדיין לא החלה לפעול. החלטתי להמתין לתפילת שחרית בוותיקין. בזמן שנותר עד תחילת התפילה שלפתי גמרא סנהדרין מן הארון, והתחלתי ללמוד בה. והנה, להפתעתי העצומה אני מרגיש שפתאום אני קולט ומבין. בבת-אחת נפתח לי הראש. חשתי בלימודי טעם מתוק וערב עד מאוד, כפי שמעולם לא הרגשתי. בפעם הראשונה בחיי קראתי את המילים ב'תוספות' והבנתי את עומק משמעותן...

"בתפילת שחרית, משהגעתי לברכת 'אהבה רבה', חשתי את ליבי נפתח, מבקש ומתחנן. חצבתי את המילים הקדושות מעומק ליבי באיטיות: 'אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו בינה ל-ה-ב-י-ן  ו-ל-ה-ש-כ-י-ל וכו' ו-ה-א-ר  ע- י-נ- י-נו  ב-ת- ו-ר-ת-ך'. ושוב, כשהגעתי לברכת 'אתה חונן' גאה ליבי בבכי נורא.

"לאחר תפילת שחרית חזרתי לביתי, אכלתי ארוחת בוקר ונכנסתי לחדרי. הוצאתי את הגמרא והתחלתי ללמוד בחשק רב והתלהבות עצומה ללא הפסק, עד כניסת השבת. אז יצאתי אל בית הכנסת לתפילת מנחה קבלת שבת ותפילת ערבית של שבת.

"לאחר התפילה והסעודה ביקש ממני אבי ללכת לישון, כיוון שזה למעלה מיממה וחצי שלא ישנתי כלל. אמרתי לו: 'אלמד נא עוד מעט ואחר כך אלך לישון…', אך אותו 'מעט' נמשך כל אותו ליל שבת, עד עלות השחר. לא הייתי מסוגל לעזוב את תלמודי מרוב שקיקה.

"מאותו היום ואילך נפתחו לי שערי אורה, שערי תורה", מסיים הבחור את דבריו, "התחלתי להבין את דברי התורה לעומקם, ובסייעתא דשמיא מופלאה, זכיתי  בכתרה של תורה!".

מעובד מתוך הספר 'התעלות'.