"יוזמת השלום של ישראל": מיזם הענק שיאיר את המדינה בכ"ד אלול

צומת מסמיה. בחור צעיר עומד תחת השמש הקופחת ליד דוכן, מימינו רולאפ ענק ומאיר עיניים הצועק את המילים "דיבור נקי - הדרך לאחדות". על השולחן המאולתר מסודרים להפליא חומרי הסברה, סטיקרים, ריחנים לרכב וחוברות. ואלו, פחות או יותר, הקולות שנשמעים:

"אחי, מה קורה? מה המצב?" – פונה אליו הפעיל.

"קח, קח ריחן לרכב, קח סטיקר, הדבק על הפגוש".

"מה זה? בשביל מה?", מקשה לו הישראלי.

"להרבות אחדות בישראל", עונה לו הפעיל, כולו שטוף זיעה.

"אה? אחדות? מה הקשר אליכם?".

"תבין", מנסה הפעיל להסביר לו, בפעם הארבעים לאותו היום, "הבחירות הותירו אחריהן ריח של שנאה בכל פינה, השתילו הסתה בכל רחוב. אנחנו באנו לגרש אותם".

"את מי? אותנו?"

"לאאא!", נשמעה צרחה אל מול הצומת הסואן. "את הפירוד והמחלוקת באנו לגרש. במקום זה אנחנו באנו להדגיש את הטוב, את היפה, את החלק המושלם, את הדיבור הנקי שמוביל לאחדות".

"יאללה, באמת? קניתי. תן לי. אין שום בעיה ושיהיה לך יום טוב. אה, שכחתי, תן לי עוד אחד, אתן לאח שלי".

זה מה שאתם הולכים לראות ולפגוש באזורים הומי אדם, במרכזי קניות ובצמתים מרכזיים בישראל, ביום כ"ד אלול.

היזמים הצעירים

"יוזמת השלום של ישראל". כך קוראים רועי טסלר (22) ואוהד אהרון (22) לפרויקט שלהם. הפרויקט אמור לתפוס תאוצה בכ"ד באלול, יום בו מציינים כלל ישראל את פטירת החפץ חיים זצ"ל. אני מנסה לתהות מהיכן באה היוזמה ומאיפה האומץ להוציאה מן הרעיון אל הפועל. אוהד מתאר לי בהתלהבות: "הכל החל בעת תקופת שירותי בצבא, אז הרגשתי ביתר שאת את החשיבות של דיבור נקי ללא לשון הרע, דיבור חיובי אחד על השני ובכלל, הגברת האחדות בין כל הזרמים של היהדות.

"יום אחד שלח לי חבר מסרון: 'כאן לא מדברים לשון הרע'. נדלקתי על המשפט הנחרץ והאופן בו הוא מוצג, והתחלתי להפיץ אותו במחלקה. התפרסמתי כ'בעל הלשון טוב' - כינוי שדבק בי עד היום ואינו מתנתק ממני בשום צורה. יום אחד באתי אל חברי רועי, ושיתפתי אותו במתחולל במסדרוני מוחי הקודח. בראשי כבר בישלתי הרבה זמן את הרעיון של הטמעת המודעות על דיבור נקי בעם ישראל, וחיפשתי דרכים מגוונות על מנת להחדיר למודעות את חומרת הדברים. שאלתי את רועי ידידי: 'אתה איתי?'. 'ודאי', ענה לי רועי בלי היסוס, וכך יצאנו לדרך".

מה מניע אותך לקידום פרויקט שאפתני זה?

"במהלך לימוד תורת הנפש, למדתי שלכל אחד יש הזיכוך שלו. למדתי שהזיכוך שלי הוא להסתכל על  מציאות החיים בצורה חיובית, באופן טוב יותר. לפרש כל דבר במובן הטוב שבו. כי בצורת ההסתכלות אנחנו קובעים את התגובה שלנו. לדוגמה: חבר שלך מקניט אותך ומכעיס אותך בלי סוף. אתה יכול לראות את זה ולכעוס עליו, ואתה יכול פשוט לרחם עליו ולהבין שכואב לו משהו. השכן שלך לא רואה בעין יפה את תוספת הבנייה בדירה שלך, יש לך שתי אפשרויות. האחת, לרתוח על הבן-אדם, לחפש איפה ללכלך עליו ולהשיב לו מנה אחת אפיים. השנייה, פשוט לרחם עליו. להבין את המצוקה שלו, לחפש דרכים להבין את מקור הקושי שלו ולפרש את המהלכים שלו אחרת. ברגע שנתחיל לשנות את ההסתכלות שלנו על החיים, התגובות שלנו יהיו מתונות יותר. פחות לשון הרע ופחות שיימינג לאנשים.

"אם נרצה להעמיק יותר ברעיון העיוני", ממשיך רועי, "נוכל ללמוד את העניין מדור המבול ודור הפלגה. גולת הכותרת של חטאי דור המבול הייתה ענייני בין אדם לחברו ולשון הרע. עובדת היותם לא מאוחדים הביאה את רצון הבורא להשמיד את העם ולהביא עליהם מבול, בשונה מדור הפלגה, שחטאם היה בין אדם למקום, ההתרסה כלפי שמיא. משכך, עונשם הסתכם בכך שה' בלבל את שפתם, מה שגרם להפצתם בכל רחבי תבל. כתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות. מתוך העונש שנענשו סימן להם הקב"ה שהאחדות כשלעצמה הינה דבר מבורך, אך הם לקחו את עובדת התאחדותם צעד אחד רחוק מידי, ולכן סימן להם את המסר דרך העונש שבו הם נענשו. למעשה, עובדת היותם מאוחדים הביאה לכך שהם ניצלו מעונש כליה, ועונשם נחרץ בפיזור העם בלבד".

המסר משתי ההתרחשויות ברור: אם אין שלום - אין מציאות קיומית. ברגע שדור המבול התנהג בזלזול בכל מה שקשור לבין אדם לחברו, הרי שהעונש היה חייב להיות אי מציאות קיומית.

להמחשה מדויקת יותר, אנו נכנסים לעומקה של הסוגיה של קיום האחדות, גם כאשר דעתך אינו שווה לזה שלי: "יוסי הולך ברחוב, ורואה את יהודה מתהלך לפניו. הוא ממהר את צעדיו, מסתכל לו בפנים ומנחית עליו סטירה הגונה ומצלצלת. יוסי בוהה שוב בפרצופו של יהודה, ושוב מנחית עליו מכה כואבת. בפעם הזאת יהודה כבר שומר מרחק ממנו, אך יוסי ממשיך בשלו. הוא בוחן שוב את תווי פניו של יהודה, ומתקרב אליו להכותו בשלישית. אולם כאן תופס יהודה את עצמו ולא 'מגיש לו את הלחי השנייה'. 'מה קרה לך, מדוע הנך מרביץ לי?', שואל יהודה בהלם. 'אינך דומה לי, מותר לי להכות בך', משיב לו יוסי בשאננות. הסיפור הזה הוא מעשים שאנו עושים כל יום. לא באלימות הפיזית, אלא באלימות מילולית. בישראל חי מרבד מגוון של אנשים. פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות. אך אתה מבין שאם פרצופו של האחר שונה, אין זה מצדיק אלימות פיזית – ואם כך, מדוע כשדעותיכם שונות הותרה כל רצועה מילולית? מאין ההיתר לדבר לשון הרע, לפגוע, להשמיץ, לרכל, להכפיש?", תוהה אוהד.

"כמה צער וחרבן המיט עניין הדיבור הלא נקי. המציאות עולה על כל דמיון. אנחנו באים לשים לזה סוף.  באנו לשנות, והפעם לכיוון החיובי. אנחנו לא גוף המזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהי. אנו לא עסק למטרת רווח. אנחנו כמה אנשים צעירים שרוצים לעשות טוב בעולם, שמעוניינים לחולל שינוי בתרבות האנושית. לגרום לכמה שיותר אנשים לחיות בטוב, לדבר טוב ולתת לשני את ההרגשה הטובה".

לא מדברים לשון הרע

הבנתי את הרעיון העומד מאחורי המיזם, תוכלו להסביר לי כעת כיצד הוא יתבצע?

"מעל חמישים מתנדבים, נכון לרגע זה, יתפרסו ברחבי הארץ. המתנדבים יתמקמו בצמתים מרכזיים, במרכזי קניות הומי אדם ובמקומות בולטים נוספים. הם יצוידו בשולחן מתקפל ובחומר הפרסומי אותו הכינו במשך זמן רב".

איך מתמודדים עם העלויות הגדולות הכרוכות בכך? אני תוהה, איך שני צעירים לבדם מרימים פרויקט בסדר גודל כזה?

"אנחנו לא לבד", משיב אוהד, "אליי ואל רועי הצטרפו בעלי מקצוע, כל אחד בתחומו - גרפיקאים, קופירייטרים, בעלי דפוס, בעלי מפעל 'ריחנית' ועוד הרבה אנשים טובים שראו את הפרויקט הזה כמצרך נדיר, ותרמו מזמנם וממאודם בכל דרך אפשרית על מנת לתת לפרויקט הזה דחיפה משמעותית, עד שראינו את המיזם יוצא לדרך. הצוותים עבדו ימים ולילות בהתנדבות מלאה, מתוך רצון אדיר לקחת חלק במיזם החשוב הזה".

אני מוסיף ומקשה כמו נודניק: להרים פרויקט כזה חייבים להיות יצוקים מאיזה שהוא חומר נדיר, דרושות פה הרבה יצירתיות ונחישות

"נכון", משיב לי רועי, ונותן את כל הקרדיט לאוהד. "הרבה רצון עז וחשיבה עד לפרטים הקטנים הם אלו שמניעים את אוהד, והם אלו שהביאו אותו לכדי ביצוע המיזם. השקענו בפרויקט הזה ימים ולילות. בבין הזמנים נשארנו, אני ואוהד, לבדנו בישיבה, על מנת להמשיך ולתכנן את המיזם, להניע אותו ולראות עד כמה אפשר להגיע למקסימום חשיפה. "חשיפה", מחדד לי רועי, "זוהי מילת המפתח בהצלחת הפרויקט. ככל שתהיה יותר חשיפה ומודעות לעניין שאנו מפיצים - כך תגדל מידת ההשפעה שלו אצל האנשים.

"חשוב לי להדגיש, שמכיוון שהמיזם שלנו מדבר על אחדות כלל ישראל, הרי שהקריאה שלנו תופנה כלפי כל סוגי האנשים שנפגוש - חילונים, דתיים, חרדים ואתיופים. כולם. כל עם ישראל יתבקש ביום הגדול הזה, יום ההילולא של החפץ חיים, שכל חייו נלחם על ענין לשון הרע, להשתדל לשמור על הפה שלנו ולעשות בו שימוש רק לדברים טובים ומועילים".

רועי מציג לי את הריחן המיוחד שהם משיקים. על הריחן מתנוסס הסלוגן: "כאן לא מדברים לשון הרע". הוא מסביר לי: "הרציונל מאחורי בחירת המוצר הזה, שברכב שיהיה תלוי ריחן זה - לא ידברו לשון הרע. הרכב יהיה סביבה בטוחה יותר, עד שיגיע למצב שאם מישהו יעלה על דל שפתיו סיפור כזה או אחר על זולתו, הרי שבעל הרכב יוכל להצביע לו מיד על הריחן ולהסביר לו בנעימות כי הרכב הוא מקום סטרילי".

רועי ואוהד מציגים את הקו ההסברתי. "המתנדבים יסבירו בסבר פנים יפות את מטרת הקמפיין, ויציגו בפני הקהל הרחב את החומר הפרסומי. הם יציגו את הנזק הגדול של שיימינג ברשתות החברתיות, שמתבצע לדאבוננו מידי יום, וינסו לעורר אנשים שלא לפעול כך.

"הרצון האמיתי שלנו יהיה לפתח שיחה עניינית על נושא לשון הרע. התקווה היא שעל ידי המודעות אנשים ישאלו שאלות, ויקבלו תשובות מאירות ומניחות את הדעת. אנו נתחיל קודם במשמעות המוסרית והערכית שבדבר, והמעוניין בכך ישמע גם את הזווית הרוחנית והתורנית על ענייני בין אדם לחברו".

למה אתה מצפה, בסופו של יום הפעילות?

"אני לא מצפה לגדולות ונצורות. אך אם יהיה יהודי אחד שפעם אחת ינצור את פיו ולא ידבר לשון הרע - הרי שהיה משתלם. פעם אחת הצעתי סטיקר לנהגת ברכב. היא רצתה לשלם על זה, אך כמובן סירבתי בנימוס. היא התרגשה כל כך מהעשייה לשם שמיים, והיא פנתה לבעלה: 'בוא נשתדל לפחות יום אחד לשמור על הפה'. מספיק יהודי אחד שלוקח את הנושא לליבו, ויצאנו נשכרים. יום אחד זה לא מספיק בשביל לקצור תוצאות, אך היום הזה יעזור מאוד להעלאת המודעות לחומרת העניין, בתקווה לעתיד טוב יותר".

ומה הלאה, אחרי כ"ד באלול?

בניגוד לפרויקטים רשמיים, מסתבר שלשניים אין תכנית מפורטת. "אני פועל לפי כוחות הנפש שיש לי", אומר אוהד, "לא תכננתי מראש אף פעם, וגם עכשיו לא. כל הרעיון נולד מעכשיו לעכשיו. אחרי כ"ד באלול נשב ונראה מה עוד נוכל להוסיף בעניין הזה ואיך מקדמים את המיזם הלאה, לתודעה ציבורית רחבה יותר. אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן זה יוביל אותך ולאן זה יקח אותך. תקוותי איתנה שהיום הזה, יום הילולת החפץ חיים, יחרט בלוח היהודי כיום שמירת הלשון העולמי. יום שבו כלל ישראל מתאחד על כל שבטיו ונוצר את פיו". מי יתן. הלוואי ונזכה.