"נשמה טובה את", פרק ט"ז - לצייר את הרגש

יונתן בן ה-7 נראה לא מרוצה לאחרונה, ואני מעט חוששת לו.

"יונתני, איך היה היום ב'חידר'?" אני שואלת אותו בסיום יום הלימודים ומצמידה נשיקה ללחיו המיוזעת.

"בסדר," הוא עונה בקצרה ושואל: "איפה כולם?"

"חני יצאה לחברה ללמוד למבחן, ושלמה יצא לבית הכנסת ללמוד עם אבא."

"אה," הוא מפטיר. לוקח מידי את כוס השתייה שאני מגישה לו וגומע בשתי לגימות. אחר כך הוא מתיישב בסיכול רגליים על המיטה ומפעיל את משחק הטטריס האלקטרוני שלו.

אני מביטה בו מהדלת. אני מרגישה שמשהו עובר עליו, מרגישה את חוסר הנינוחות שלו לאחרונה, ויודעת שהוא צריך לפרוק את המטען שעליו.

"מתחשק לך לצייר איתי קצת?" אני מנסה.

"מה לצייר?" הוא מרים את עיניו מהמשחק, לוחץ על כפתור הכיבוי, מתרומם מהמיטה ומתקרב.

"אני אצייר מה שיצא לי, וגם אתה - מה שאתה רוצה." אני פונה לשולחן הכתיבה ושולפת משם ערימת דפים לבנים חלקים וקופסת צבעים גדולה. אני מקרבת אליי את הדף ומציירת מה שאני מרגישה. רוצה להיות כנה עם עצמי עד הסוף.

וכך משתרבט לו לאיטו עץ גדול ועליו חמישה תפוחים גדולים ויפים. תפוח אחד נוסף נמצא על הקרקע, רחוק מן העץ, ולידו ים גדול ושוצף.

אני מוסיפה עוד גלים גבוהים מאוד, המגיעים עד לתפוח שנשר.

אני מרגישה את תנועותיו האיטיות של יונתן לצידי. בהססנות לוקח גם הוא דף ומצייר.

שעה שקטה עוברת על שנינו. אני משתדלת להיות בה כנה ואמיתית עם עצמי, כשם שאני רוצה שהוא יהיה בשעה זו עם עצמו ואיתי, אם יבחר לשתף.

הוא מצייר שורות שורות של כיסאות בצמדים. זוג אחר זוג, ואחר כך כיסא אחד בודד, בסוף, ועליו יושבת דמות.

אני ממתינה בשקט ומעסיקה את עצמי בצביעה של הציור שיצרתי. התפוחים מקבלים גוון אדום לוהט, והעץ משתרש חזק באדמה החומה. רק הגלים לא צבועים. הם שקופים בגונו של הדף, לא מקבלים חיזוק וצביעה.

"ציור יפה ציירת," אני מביטה לעבר הציור של יונתן. "שורות שורות של כיסאות. מי יושב על הכיסאות הללו?"

"כל החברים שלי," הוא מספר.

"ונעים להם לשבת כך?"

"מאוד. אבל מי שיושב שם לבד, בסוף, לא מרגיש נעים," הוא משפיל את עיניו אל הדף ומתמקד בכיסא הבודד.

"לא נעים לו כי הוא לבד?" אני מנסה.

"כן. כי  אחר כך בהפסקה מתחלקים למשחק בזוגות לפי מקומות הישיבה, ורק לו אין עם מי לשחק." הטון של יונתן עולה קמעה.

"אין לו עם מי לשחק בהפסקה," אני חוזרת על המשפט שלו שוב בשקט.

יונתן לוקח את העיפרון, ומבלי משים מקשקש על רקע הציור ומשחיר את חלקו.

לאחר רגעים ספורים של שקט אני אומרת: "זה באמת לא נעים. אין לו עם מי לשחק בהפסקה, הוא יושב לבד. מה הוא מרגיש כשכולם משחקים ולו אין עם מי לשחק?"

"לא יודע," הוא עונה וכעס מתגנב לקולו.

אני מוציאה את דף הרגשות שלי. דף גדול שעליו שנים עשר פרצופים צבעוניים המבטאים רגשות: כעס, עצב, שמחה, אכזבה, התרגשות, תסכול, בהלה, ציפייה, קנאה ועוד.

יונתן מכיר את הדף. הוא מביט בפרצופים השונים, מצביע על אחד מהם ואומר: "הוא מרגיש כעס. למה הרב'ה שם אותו לבד? למה? זה לא פייר. עכשיו הוא לבד בהפסקות, אין לו איך להשתתף במשחקים. כל הכיף ב'חידר' זה ההפסקות."

"הילד בציור כועס. כועס מאוד אפילו?"

"כן," יונתן בן ה-8 בוטש ברגליו על הרצפה החלקה. "למה הרב'ה שם דווקא אותי מכל הילדים לבד?" יונתן מתחיל לדבר על עצמו מבלי משים, ואני משתפת איתו פעולה.

"אתה כועס על הרב'ה," אני מדייקת אותו.

"אהממ..." יונתן מהמהם.

"איפה בגוף אתה מרגיש את הכעס הזה?" חשוב לי לחבר אותו למודעות של גוף-נפש. כשירגיש תחושות גופניות, ידע לחבר אותן אל הרגש ופשוט להרגיש.

"אני מרגיש את זה בידיים, כאילו הן נהיות לי כבדות כבדות."

חוסר אונים. ידיים כבולות, חלשות. ילד שלא יודע כיצד לעזור לעצמו.

"אני באמת כועס על הרב'ה עכשיו. וגם הידיים שלי מרגישות את הכעס הזה," הוא חושב לרגע, ואז מוסיף: "אבל הוא רב'ה טוב. תמיד הוא עושה לנו מבצעים ומלמד אותנו דברים יפים. הוא גם משתדל מאוד לעזור לכל מי שצריך בכיתה." על הריסים השחורים הארוכים נתלתה דמעה קטנה, בלתי מורגשת.

"אהה," עכשיו תורי להנהן בראש ולהניח למילים שלו לחלחל אצלי וגם בתוכו.

"אז מה אפשר לעשות כדי לא לכעוס על הרב'ה הטוב?" אני שואלת בזהירות.

"אולי.. אולי צריך לבקש ממנו שיעביר אותי?"

"מה אתה אומר?" אני מביטה בחום לתוך עיניו.

"אבל אז יהיה ילד אחר לבד, ואני מרחם עליו, כל ההפסקות לא יהיה לו עם מי לשחק."

"אתה ילד מתחשב וצדיק," אני מתפעלת.

"אולי אשאל את הרב'ה מחר ב'חידר' מה כדאי לי לעשות. אני לא רוצה להיות לבד בהפסקות. מחר אני אספר לו מה שקורה בהפסקות עם המשחקים בזוגות."

"אני חושבת שזה רעיון מצוין. אתה חושב שיהיה לו פתרון?"

"נראה לי שכן. הוא רב'ה חכם וגם רוצה לעזור. אני אשאל אותו," החיוך חוזר לפניו, שהוריקו מזה שבוע.

כבר שבוע הילד חווה בדידות בהפסקות. סיפור פשוט, שעלול לגדול לממדים מבהילים אם לא מדברים עליו.

"אתה רוצה לצייר עוד משהו?" אני שואלת.

"לא. אני רוצה לשחק בטטריס, אני יודע לעבור שלבים בקלות," הוא עובר בפשטות לנושא הבא, מתמתח מעט וקם ממקומו.

אני מביטה בגבו המתרחק, ואז בציור שציירתי לי. האוכל גם אני פעם להפוך דף, ולהסיט עיניי מהתפוח ההוא שנשאר סמוך לגלים?

לפעמים החיים כל כך מאתגרים. האם טלי שלי חיה וקיימת באיזשהו מקום בעולם? איך אצליח להעביר לה את המידע החשוב והקיומי על אודותיה?

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.