"תהומות", פרק ו’ - עצירה

אפי:

שמונה שיחות שלא נענו, וכולן משיפי. שיפי שאמורה לשבת כעת בכיתת החינוך שלה וללמד. שיפי שמעולם לא התקשרה אליי בזמן העבודה. מוסר העבודה שלה גבוה וראוי לשמש כמודל לחיקוי.

אם כך, קרה רק דבר אחד. שיפי שמעה משהו על שבי, לפני שאני הספקתי לעשות זאת.

ושיפי חייבת אותי. מאז עמדתי על דעתי זיהיתי את הנחיתות של שיפי בכל הקשור לרגישות לזולת. נחיתות שאולי מוצדקת. היא מהירה ואימפולסיבית, ולא בדיוק שוקלת את המילים היוצאות מפיה, ובאירועים מעין אלו היא פוחדת לטעות, מעדיפה שאני אהיה לה לפה.

בדרך כלל היו התפקידים הפוכים. אני הביישנית, ושיפי מייצגת את שתינו.

אני מתחבאת מאחורי שיפי, והיא מדברת, מסבירה, מבקשת סליחה, מבהירה או מתחננת על נפשנו, אבל ככל שהתבגרנו, גילתה שיפי, שיש מצבים בהם היא נאלמת. כשמישהו חווה קושי משמעותי או אובדן, היא לא מוצאת מילים לנחמו. כשמישהי מספרת לה על מצוקה, היא לא מצליחה לברור את המילים המתאימות.

לאחר שקלטה, שהיא מתנהגת לפעמים כקרנף בחנות קריסטל, (וזו ההגדרה שלה, אני לא הייתי משווה אדם כלשהו לבעל חי, ועוד מגושם שכזה), התחלתי למצוא אותה מפעם לפעם מסתתרת מאחורי גבי.

שיפי רוצה כנראה לדבר עם שבי, והיא פוחדת. אני מרגישה את הפחד שלה, הוא הולם על חלונות לבבי, ומתחנן שאתן לו להיכנס.

אני נכנסת לחדרי הקטן באיטיות, נגררת על הקביים הזמניות שלי, סוגרת אחריי את הדלת באנחה. במכתב השחרור נרשמה המלצה של חופשה ומנוחה למשך ששה שבועות. את המכתב סילקתי מעיני, ואחרי יומיים חזרתי לעבודה. יומיים במיטה הם יותר מדי בשבילי. הייתי חייבת לחלץ את עצמי מהביצה, שכבר שקעתי בה עד לגובה הצוואר. בשביל זה יש קביים.

השולחן מבולגן מעט, ואני מארגנת אותו בתנועות חפוזות, דעתי פזורה עליי. אין סוף עניינים תופסים את ראשי, אבל הסיפור של שבי, עקף את התור הארוך ונעמד בראש, תובע את שלו באלפי קולות.

ובמקום לעשות משהו, אני פשוט יושבת בחוסר מעש ולוגמת את הקפה שלי באיטיות.

העבודה שלי תובענית וחסרת פשרות, איני זוכרת מתי היתה לי אי פעם שעת חלון, או אפילו הפוגה קלה.

אני מחייכת בכאב כשאני נזכרת כיצד צנח עליי התפקיד, או נכון יותר התפקידים, שאני מחזיקה בהם כיום.

זה היה לאחר ה'נפילה', לפני חמש עשרה שנה. "ביליתי" את רוב היום במיטה, מתבוססת בכאב שמילא את כולי עד מחנק, ואז הגיע הטלפון שהקים אותי מן הבור שכריתי לעצמי.

מנהלת אחת, חיפשה באופן דחוף מאמנת למסיבת בת המצווה של כיתות ו' , לאחר שהמאמנת הקבועה עברה דירה. נאחזתי בכוח בהצעת העבודה ההיא, ומשיתי את עצמי מן המיטה. מחיתי את עקבות היגון, התלבשתי יפה, הדבקתי את אחד החיוכים היותר טובים שלי, וצעדתי עם הרבה חששות וחוסר ביטחון לאמן את כיתות ו'. המופע היה סיפור של הצלחה, והמנהלת היתה מרוצה עד צמרות הברושים שבחצר בית הספר. בסיום המופע העניקה לי את ההזדמנות הבאה שלי, לאמן את מסיבת הסיום של כיתות ח'. זו כבר היתה עליית מדרגה. החששות שלי הלכו והצטמקו, והבטחון תפס את מקומן. עשיתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר, מפחדת לחשוב מה יהיה ביום בו ייסגר המסך ויכבו האורות, ואני אלך הביתה חסרת תעסוקה.

אך מה שקרה ביום הזה, בו קופלה התפאורה ונדמו הצלילים, היה הצעת עבודה שהכתה אותי בהלם מוחלט.

הרכזת החברתית של בית הספר, בו אימנתי את ההופעות, ילדה בחופש שלישיית פגים. המנהלת הציעה לי את המשרה שלה, מאחר שראתה בי את כל הכישורים הנחוצים לתפקיד אחראי זה.

לא נתנו לי לסרב, במיוחד לא שבי, שלחצה ודחפה בכל הכוח. ורק לאחר זמן, כשהייתי מוברגת עמוק בתוך התפקיד, התחלתי לשאול שאלות, קודם את עצמי, אחר כך תבעתי תשובות משבי. אט אט התברר לי, שהיא המושכת בחוטים, ורק בזכותה אני יוצאת יום יום לעבודה, במקום לשכב במיטה ולהתבוסס ביגוני. התברר לי, שהמנהלת שלי, ברכה קאהן, היא גיסתה של דודה של שבי, וכל השאלות שהתרוצצו בראשי תקופה ארוכה, קיבלו מענה.

שבי הזו, שמאז שהכרנו, עומדת מאחוריי, דוחפת ודוחפת ולא נותנת לי לנוח רגע.

נכנסתי למשבצת הרכזת החברתית בכל המרץ, ובכל כוח הרצון שלי. נשאבתי לתוכו לגמרי, מטביעה את כאבי ויגוני בעבודה מפרכת, שלא מאפשרת מחשבה. בשבתות הייתי צונחת עייפה ומרוטה ורוצה רק לישון, לא לחשוב על כלום. וכך זה עד היום.

שנתיים לאחר שנכנסתי לתפקיד הרכזת, המנהלת קאהן הרחיבה את גבולי, ונתנה לי שעות בהבעה ובספרות בכיתות ז' וח', מקצועות שאני מאד חזקה בהם.

עוד שלוש שנים חלפו, וקיבלתי את החדר הפרטי שלי, קטן צנוע וחמים. תיבת נוח קטנה ומגוננת. זה היה באחת השיחות הרבות שלי עם המנהלת. היא הציעה לי את החדר, ואני תהיתי מאד, "אם נתחיל כך, המנהלת תצטרך לתת חדר פרטי לכל מורה, לא?"

"את לא 'כל מורה', אפרת", היא החמיאה בנדיבות. "את צריכה חדר לנהל משם את שיחות הטלפון הרבות שלך, להניח שם את כל החפצים, האביזרים והקלסרים ואת... את צריכה חדר לקבל שם את התלמידות שבאות לשוחח איתך".

אז היא רואה הכל, המנהלת שלי. עם השנים, תלמידות רבות הגיעו להתייעץ עימי. לספר על מצוקות וקשיים, או סתם לשתף. תמיד היו אלו שיחות מסדרון חפוזות ולא מחייבות.

"המנהלת", גמגמתי בהיסוס, "אני לא יכולה לעשות את זה".

"מדוע?" היא תהתה.

"אני לא יועצת רשמית, אין לי תעודות. פטפוטים במסדרון לא מחייבים אותי, אבל לקבל תלמידות ככה באופן רשמי, בחדר מסודר, זו בעיה".

"זו אכן בעיה", הסכימה איתי המנהלת מיד. "בעיה שניתנת לפתרון, למה שלא תלכי ללמוד יעוץ באופן מסודר, אפרת?"

השיחה נקטעה על ידי טלפון דחוף, והשאירה אותי מהורהרת.

למה לא באמת? הרי זמן פנוי יש לי בשפע. הייתי אז בת עשרים וחמש, והלכתי ללמוד יעוץ, למלא את שארית הזמן שלי בעשייה מעייפת ומונעת מחשבות מטרידות.

לאחר שלוש שנים קיבלתי תעודה, ומאז אני מלהטטת בין שלוש משרות: רכזת חברתית, יועצת חינוכית ומורה להבעה וספרות.

עשר שנים ארוכות, מלאות מעש וסיפוק, שבתוך-תוכן שוכן לו גרעין קטן ונסתר של ריקנות כוססת.

אני מתנערת בכוח, מותירה את כוס הקפה מיותמת על השולחן. מעולם לא הנחתי לעצמי לעצור, ובוודאי לא בשעות העבודה. פוחדת שאם אעצור, תהיה זו עצירה מתמשכת ומייסרת. על כן הרכבת שלי תמיד דוהרת, שועטת על הפסים, מעלה קיטור אין סופי, ולא מוכנה לעצור בשום תחנה. אני קמה, מושיטה יד לקביים שנשענים על הקיר, אך צונחת שוב על הכיסא. לאות איומה פושטת בי, שואבת ממני טיפות אחרונות של מרץ.

משהו או מישהו ירד אל הפסים ובולם אותי בכוח אדיר.

המחלה של שבי.

אני לא יכולה להמשיך הלאה בחיי ובעבודתי, כששבי, ידידת נפש אמיתית, שוכבת בבית חולים מיוסרת וכאובה כל כך.

שיפי מנסה לשאוב ממני כוחות וחוסן שאין בי. הפעם גם המילים הרגישות והמתאימות שלי אבדו בסבך.

האם יש בכלל מילים נכונות למצבים מעין אלו? 

* * *

אשר בוהה בגמרא שלו ואחר כך סוגר אותה באנחה, בפעם השנייה השבוע. הוא קם ויוצא מבית המדרש. שיפי זקוקה לו עכשיו, בדיוק כמו שיאיר החברותא שלו, היה זקוק לו לפני מספר ימים, ואולי אפילו יותר.

בדרך הוא נזכר בביקור הנורא בביתו של יאיר קפלן. גם אז הוא הבין, שהוא לא יכול להמשיך לשבת בבית המדרש, ולהמתין עד שהחברותא שלו יואיל לענות לו בטלפון. שבועיים הוא חיכה ליאיר, שביום אחד התעננו פניו, מצחו נחרש, והוא נעשה עצוב ועייף. יאיר החסיר הרבה סדרים בשבועיים האחרונים, וגם כשהגיע לא היה מונח כלל בלימוד. כשאשר ניסה לדובב אותו, יאיר התבצר בשתיקתו, אבל אז החליט לברר באופן סופי מה קורה עם החברותא שלו. הוא פשוט קם, הלך ישירות אל ביתו של יאיר, ונקש על הדלת בחשש.

מישהו, שנראה כמו הצל של יאיר, פתח לו.

אשר מיהר לדחוף פנימה את רגלו, מאחר ונדמה היה לו, שיאיר עומד לטרוק עליו את הדלת.

"אפשר להיכנס?"

"תיכנס", יאיר פתח את הדלת לרווחה, ונאנח אנחה גדולה ומרסקת לבבות.

"אשתי חולה", הוא הנחית בבת אחת, כשישבו זה מול זה, "חולה מאד, בעקרון זה סוד..."

"אוי, כואב לי לשמוע", אשר מניח יד נרתעת על ליבו.

"היא בבית חולים מלפני יומיים, נותנים לה עכשיו סדרה של טיפולים, למרות ש..."

"שמה?"

"שהיא לא רצתה, ועושה את זה רק בשבילי, ולמרות שהרופאים סבורים שהמצב...מאד מאד קשה, סופני, ולא נותנים סיכויים. אשתי תמיד היתה חזקה מאד, וכשהחלו להופיע סימנים ראשונים, היא התעלמה מהם תקופה ממושכת, ולכן הגילוי הגיע מאוחר מדי. הרופאים אומרים, שחבל שתסבול גם את תופעות הלוואי של הטיפולים, שממילא אין להם סיכוי", יאיר ואשר בקושי נשמו. "בכל זאת התייעצנו, שקלנו והחלטנו שיש כאן חובת השתדלות, והיא הסכימה בסוף".

אשר נהיה לבן, ידיו רועדות. הוא הגיע לצומת בה נבלעות כל המילים לתוך בור עמוק, שחור ונסתר.

"קוראים לה בת שבע בת ציפורה".

אשר הנהן, ופקק את אצבעותיו. הרגל מגונה ששב אליו במצבי לחץ.

"ולמה... כלומר, מי נמצא לידה?" אשר ניסח את תמיהתו בזהירות רבה, ובכל זאת דרך על היבלת של יאיר כל כך חזק, עד שפניו התעוותו מכאב.

"זו הבעיה השנייה", המילים יצאו מפיו מרוטשות ומוכתמות בדם. ובלי שירצה, נשפך כל הסיפור מפיו. מעולם לא חשב שישתף מישהו בסוד הכי נורא שלו, בהמטופוביה האיומה שלו.

הפוביה המשפילה הזו, שמעולם לא דיבר עליה עם איש במילים ברורות, אפילו לא עם שבי, אבל המחלה הזו מחוללת שמות גם בגופו. בעיקר בנפשו.

אשר המשיך להישיר אליו מבט יציב, ולא נרתע מהגילוי.

"אני מכיר את זה", הוא אמר בלחש, "יש לי תלמיד שסובל מזה, כלומר סבל".

"מה פירוש סבל?" התפרץ יאיר, "זה לא עובר. זה מלווה אותי מאז שנולדתי, ומה אני עושה, מה?" הוא מרגיש שהוא לא יכול עוד. "אשתי שוכבת שם לבד בבית חולים, ואיני מנסה לנסוע אפילו, אחרת יאשפזו גם אותי. והנורא מכל הוא, שאני מתפלל שהטיפולים כן ישפיעו והנסיגה כן תתרחש, והיא תוכל לשוב הביתה. אבל אתה יודע איך שבים הביתה במצבים כאלו? לא, לא, שלא תדע... מן סניף קטן של בית חולים נפתח לך בבית ואז... מה אעשה אז?"

ומול עיניו הנדהמות של אשר, התקפל יאיר וגאה בבכי גדול.

הוא חשב במהירות. מעולם לא עמד בפני סיטואציה כזו. מה עושות הנשים במצבים כאלו? מה היתה עושה כעת אשתו שיפי? היא היתה מנסה לנחם ולעודד, ובעיקר לדבר, לדבר ולדבר. אבל לא נראה לו שזה מה שנדרש כעת.

על כן הוא ישב ושתק, שתק ושתק.

"יאיר", הוא לחש, ולא ידע אם הוא עושה נכון, אולי הוא טועה, והכי נכון עכשיו לתמוך ולשתוק. "זה כן יכול לעבור. לתלמיד שלי זה עבר".

"איך?" יאיר לא טיפש כלל, הוא יודע וידע תמיד שיש טיפול לפוביה. עד היום ברח מזה וניסה לחיות ולהתמודד, או נכון יותר לדחוק ולא להתמודד, אבל כעת לא נותרו לו ברירות. אפשר לברוח ולברוח עד שהכל סוגר עליך ואין לך פתח מילוט.

"אז איך עבר לו?" הקול שלו עלה מן האוב.

"שלחתי אותו לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המטפל גם בפוביות, ואחרי ארבעה מפגשים היה שיפור משמעותי. היום הפוביה הזו נפרדה ממנו, מקווה שלנצח".

"אני שומע", אמר יאיר. "אני מבין".

ושוב השתררה שתיקה. אשר הרגיש שעוד רגע משהו מתפקע אצלו. מעולם לא מצא את עצמו מול צער חשוף ונוקב כל כך, עד עומקה של הנפש.

"ובינתיים, מי שעומד להיפרד ממני לנצח זו לא הפוביה, זו... האישה שלי". הוא השליך לעברו עוד סלע כבדה מנשוא.

ואז צלצל הטלפון, שרק ברגע הראשון אשר חשב אותו לגואל...

"כן", לחש יאיר וקולו כיללת סירנה.

"כן", הוא שב ואמר. "אני אבוא היום, שבי".

"אני רוצה לנסות בכל זאת".

"לא משנה, מקסימום אתעלף".

"הילדים צריכים גם אמא".

"בסדר, בסדר, אף אחד לא צריך לדעת".

"אבל אני גם לא יכול לשבת כאן יותר".

"לפחות נהיה ביחד".

אשר הרגיש שהוכנס בעל כורחו לשטח לא-לו. הוא כחכח בגרונו כדי להזכיר את קיומו, ומאחר ויאיר נשאב כולו לתוך השיחה, ולא שמע את כחכוחיו, ובהמשך גם לא את שיעולו הרם, הוא הפטיר "שלום, ונהיה בקשר בהמשך", ורגליו התרוממו מאליהן, נשאו אותו אל פתח הבית.

הוא לא שלט בגופו, שהתנהל לו כרצונו והוביל אותו החוצה, אל האוויר והאור, רגע אחד לפני שחש שהוא טובע בשלולית העכורה והמפחידה הזו.

הוא יודע שהוא לא בסדר, לא משאירים ככה לבד חבר במצוקה, אבל לא נותרה לו ברירה. הוא הרגיש שאין לו חבל הצלה עבור חברו, ואם לא יברח, יטבע יחד איתו.

ועכשיו הוא הולך הביתה, לנסות לתמוך בשיפי, מקווה הפעם להיות חזק, לא לברוח שוב מן הזירה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.