רווקה, בדקי את עצמך: את באמת מוכנה לקבל את מה שאת מתפללת עליו?

תתפללי. 

במשך שנים את לא רק שומעת את המילה הזו, את גם חיה אותה בכל רנ"ב איברייך. כשאת רווקה, חסרה - כל המהות הפנימית שלך זועקת תפילה. כל עלה שנופל מאיזה עץ מעיר את הלב שלך לדבקות, למחשבה ולמילה שטרם נאמרה... אבל האם אי פעם באמת חשבת על מה שאת מוציאה מהפה?

עזבי לרגע את החיסרון שאת מרגישה ברווקות, ובדקי את עצמך עם 'יד על הלב': האם את באמת יודעת על מה את מתפללת כשאת מוציאה לאוויר העולם את התפילות שלך? המדד לזה הוא לא הדמעות שלך, וגם לא הרצון העז שאת חושבת שיש לך. המדד לזה הוא אך ורק הלימוד שלך, החקירה, השאלות. 

כולנו מתפללות ברווקות על דברים שאנו רואים בהם אידיאליים כמו בעל שילמד הרבה תורה ויהיה צדיק. כמה מאיתנו באמת מבינות שחתונה עם בעל שלומד הרבה תורה ושואף להיות צדיק - מחייבת גם אותנו?

עם כל הכבוד, רק התחתנתי

לפני חתונתי, חברה טובה שהתחתנה לפני כמה שנים השיחה לי לתומה ואמרה: "תזכרי על מה התפללת כל השנים, וכשתקבלי את זה - שלא תעזי להתלונן על העבודה הקשה שלצד זה. בעל זה עבודה, ילדים זה עבודה, החיים זה עבודה. שלא תעזי להתלונן על ערימות של כביסות, שלא תעזי לרטון על בישולים בכל יום והררי כלים שנערמים בכיור, שלא תחשבי שזה קל להיות נשואה. יש ימים שהבעל והילדים מוציאים אותי מדעתי, ויש ימים שאני פשוט לא יודעת איך להתגבר על הבלאגן בבית. את תראי שירה, שכבר בשבוע הראשון לנישואין את תתחילי לעבוד כמו שמעולם לא עבדת", הבטיחה לי נחרצות. 

באותם רגעים, אני מודה - חשבתי לעצמי שהיא ודאי מגזימה. 

עם כל הכבוד, רק התחתנתי. כמה עבודה כבר אמורה להיות לי בבית? תאמינו או לא, אבל החברה שלי צדקה: לכבס ולבשל הלא צריך כל יום, וגם לכבד את הרצפה, הכלים, האבק והשירותים. זה לא רק בשבילי, זה גם בשביל בן התורה שאמור לגדול לצדי - שיהיה לו מספיק יישוב הדעת, שהבטן שלו לא תקרקר, שהבגדים שלו יהיו נקיים, שיהיה לו טוב. לדאוג לו - זה האינטרס שלי, וזה הרווח שלי. 

אז אני ממשיכה להתפלל: שאצליח להיות אשת חיל, שאצליח לעמוד בכל המשימות היומיות ועבודות הבית, שאצליח לא להתלונן, שאצליח לחייך על כל מה שאני זוכה לעשות בבית, שאצליח לומר תודה כי התודה היא היא הדרך שלי להראות לקב"ה שעל זה בדיוק - התפללתי. זה בדיוק מה שרציתי וייחלתי לו כל הזמן - הבלאגן הזה, הריחות האלה, הניקיון הזה, הלימוד של מציאות חדשה שלא הייתה כאן לפני כן - 

זה בדיוק מה שהתפללתי עליו כל השנים. 

יש כל כך הרבה לעשות, והעיקר - לעשות

אבל כמו שאמרתי, לגדל בית ובו אנשים שרוצים להיות טובים יותר ברגע הבא ממה שהיו ברגע הקודם - זה מחייב. רווקות צריכות להבין שאם הן מתפללות על בעל שיישב וילמד תורה כל היום - הן צריכות לוודא שיש להן משלח יד מהוגן או תכנון אחר שיבטיח את פרנסת הבית. אם הן מתפללות על ילדים, הן צריכות להבין שילד דורש ודורש ודורש ודורש בלי סוף טיפול ותשומת לב והשקעה ונתינה - ולפחות בשנים הראשונות לחייו, הוא לא יחזיר להן דבר. 

בשורה התחתונה, רווקות - הפשילו שרוולים ותתכוננו כבר עכשיו, ברווקות שלכן, לעבודה הקשה. 

איך? זה פשוט מאוד. 

אתן יכולות להתנדב בכל מיני מקומות, לבשל בבתי תמחוי או ליולדות שזה עתה יצאו מבתי החולים, לעזור למשפחות קשות יום עם הילדים - להוציא את הילדים לשעתיים שלוש לחצר כדי שלהורים שלהם תהיה קצת שלווה, להתנדב בבתי חולים, לשמח אנשים בודדים. יש כל כך הרבה לעשות, והעיקר - לעשות. 

אל תשבו בחיבוק ידיים בבית, ותתמידו רק בתפילה. עשייה למען הזולת שמוצמדת לתפילה מעומק הלב - תזרז את הישועה שלכן אלפי מונים. אל תרגילו את עצמכם לעצלות, אל תתבוננו על הימים שלכן כשהן חולפים על פניכן ללא מעש, "התייצבו וראו את ישועת השם", כמו ששר אברהם פריד. 

התייצבו - תייצבו את עצמכן, תעמדו איתנות, תחזקו את דעתכן, את אמונתכן ואת עבודתכן. תחליטו להתאים את עצמכן לתפילות שלכן גם במעשים, ו"אל תהיו כסוס, כפרד, אין הבין". תבינו שאת הזמן שקיבלתן עכשיו, אתן יכולות לנצל ולתעל לטובת עתיד טוב יותר לכשתתחתנו. 

מבקשים מכן עזרה בבית? תרוצו לעשות כל מה שצריך. אל תתפתו למילים 'עוד מעט', 'אני עייפה', 'שהוא יעשה', 'זה לא התור שלי' וכדומה. ככל שתבקשו פחות הנחות, כך ייטב לכן כשתתחתנו. 

לשיר המדהים של אברהם פריד, התייצבו: