אשתי מנתקת ואומרת: "שרה סגרה ווארט... עם בחור ישיבה". סיפור השגחה מופלא

אני רוצה לספר לכם סיפור שהייתי נוכח לו.

בסיפור יש הרבה מוסר לאלול ולחיים, והוא מלא בהשגחה פרטית.

אציין שכל הפרטים האישיים הוחלפו, וכל דרך לגלות לא תעלה בהצלחה. וגם אם מישהו חושב שהוא מכיר ויודע, שידע שהוא לא יודע כי ה-כ-ל הפוך.

הסיפור מתומלל מהרצאה שזיכני ה' יתברך למסור בפנימייה של אחד מהסמינרים הטובים.

אשתי מדריכה כאן בפנימייה. לפני שנים רבות הייתה לאשתי חניכה, נקרא לה שרה זנזורי (שם בדוי). לא תוכלו להכיר אותה, כי עברו שנים.

כל החניכות כאן הן רציניות, איכותיות ומחפשות להתקדם. אוכל להגיד אישית, שאני רואה את האיכות בעצמי - אחרי ההרצאות מגיעות בנות לשאול, ואני שומע ממש בנות איכותיות, עם שאלות ממש ברמה.

אבל, מה אגיד לכן? הבת הזאת לא הייתה קלה. כל פעם היא עשתה משהו אחר - בקנה מידה כזה, שזה הגיע להחלטת ההנהלה אם להעיף אותה או לא. פעם פלאפון ופעם חוצפה, בכל פעם משהו אחר. בקיצור, סיפור קשה.

אבל... משהו אחד מיוחד היה בה. בכל זאת, הסמינר מקבל רק בנות טובות. היא רצתה להתקדם. וזה מה ששכנע את הצוות בכל פעם להשאיר אותה.

נכון, הבעיות היו חמורות מאד, אבל הרצון הכן להתקדם עמד לה לזכות ענקית, וזה מה שתכלע'ס גרם לה להישאר.

אשתי זיהתה את התכונה הזאת, ותמיד הייתה שומרת איתה על קשר לבבי, חם ונעים. היא הייתה מעודדת אותה ומלמדת אותה איך מתקדמים בעבודת ה'.

לילדה הזאת היה בית עם שיטת חינוך של פעם. הורים טובים ונעימים, אבל הם לא בראש של הנוער היום, וממילא התקשורת ביניהם לא הייתה טובה, מה שגרם לבת הזאת לסבול ולסבול, ולא לעבור חלק את החיים. הסבל הזה התבטא במלוא עוזו בהתנהגות בסמינר...

הבת הזאת התחברה לאשתי, והן ישבו יחד לשיחות נפש עמוקות. אגב - גם לכן ישנן מדריכות מעולות, שעם כל אחת מהן ניתן לשבת לשיחות נפש טובות ובריאות. השיחות האלו תקדמנה אתכן בשלל ענייני החיים.

שבוע לפני הפיצוץ הגדול - קרה דבר מעניין מאד. אני יושב ולומד בכולל, ופתאום נכנס אברך חדש לכולל. יושב ולומד. כיוון שבאותה תקופה לא היה לי חברותא ללמוד איתו, אז מיד שידכו אותו אלי, וכך מצאתי את עצמי לומד עם אברך חדש, שאפילו את שמו אני לא יודע.

- "איך קוראים לך?".

- "יאיר" (שם בדוי).

ראיתי שהוא צעיר ממש, אז שאלתי, "אתה חתן?". "כן, אתמול יצאתי משבע ברכות", הוא ענה.

"מזל טוב, מזל טוב". ואנו צוללים ללימוד.

אני חוזר הביתה, ומספר לאשתי שיש אברך טוב חדש שאני לומד איתו. אח"כ אני מספר שהוא חתן.

ואז אשתי אומרת בצחוק, תאר לך שהוא אח של שרה... הרי יש לה אח שהתחתן בערך לפני שבוע.

צחקנו ביחד. נו, זה הרי הזוי. שרה גרה בצפון. המשפחה שלה מפורקת. אין סיכוי.

טוב, למחרת אנו שוב לומדים, הכל טוב ויפה. אמר אביי, אמר רבא... ותוך כדי נזכרתי בסיפור של אתמול.

- "תגיד, מה שם המשפחה שלך?".

- "זנזורי"...

- "לא, אתה אח של שרה?".

- "כן"...

הייתי בהלם... איך ה' מגלגל נתונים.

למותר לציין ששרה, אותו יום, הייתה המאושרת בפנימייה. "אח שלי לומד עם בעלה של המדריכה...".

האח הזה עזר לנו עוד קצת להבין את הקשיים שעוברים על אחותו.

אמרתי לו שאשתי אוהבת במיוחד את אחותו, כי מאחורי כל הבעיות שלה עומדת בת שלא מפסיקה לחפש להתקדם, רק יש לה יצה"ר גדול, אבל העיקר שהיא מחפשת להתקדם.

ראינו בזה השגחה פרטית, שיש לנו סוף סוף משהו מהמשפחה שניתן לדבר איתו, ושאפשר לתקשר איתה יותר.

ההשגחה הפרטית הזאת הייתה במקום, כי היא חיברה יותר בין אשתי לבין החניכה.

המעניין, שאחרי שבוע האברך הזה עזב את הכולל. הוא הגיע ממש בשביל שנדע שהוא קיים ושהוא לצדנו.

רק שבוע עבר, וזה אירע...

יום אחד, בערב, אותה בת, עם עוד שתי בנות, לא נכחו בשעה היעודה לכולן. חמור, אבל לא מאד. ומה לעשות, הצוות חיכה עד שאותן בנות תגענה...

שעה-שעתיים, כבר נועלים את בניין הפנימייה, והן לא הגיעו. הצוות אחראי על הבנות, והחל בחקירת האירוע, ובאזור השעה 1 בלילה עלו על עקבותיהן. אני לא יכול לפרט, אבל שתי החברות הגיעו לפנימייה וסיפרו היכן שרה... הבנות היו במקום חמור מאד...

כשאני אומר חמור, אז רק בשביל שתבינו, היה צריך גיבוי של 4 ניידות משטרה כדי שאם הבית והמדריכה תוכלנה להיכנס לאותו מקום.

מזעזע.

מה לאם בית ולמדריכה, ולגיבוי מלא של ניידות משטרה, מכשירי קשר וסירנות?

אני לא צריך לתאר את פחד המוות שעבר עליהן באותו רגע - מה לנו ולמקום הזה...

הלחץ היה בשמים, הפאניקה הייתה מוחשית... והכל בשביל להציל בת ישראל מגיא צלמוות. שתישאר בתמימותה ובזכותה.

אם הבית תיארה לעצמה את המפגש עם אותה בת, וחיפשה את המילה הנכונה להגיד בכזה מצב, כדי שאותה בת תיתן לה יד ותצא איתה בחזרה לפנימייה. אבל... מה היא יכולה לומר?

היא דיברה עם ה'. "ה', אני הולכת להיכנס למקום שורץ עבריינים. רחם עלי, תן לי את המילים הנכונות לומר לבת שלך, כדי שהיא תתלווה אלי בחזרה לפנימייה".

היא נכנסה לבניין... עשן של סיגריות בכל צד... מגולחי ראש ובעלי קעקועים מסתובבים... הלב רוצה לצאת מהמקום... שוטרים... ראש מסתחרר... אדרנלין בשמים... ו... היא רואה את החניכה שלה...

ישר היא צרחה לה: "שרה, את בת של מלך, את בת ישראל, ה' אוהב אותך ולא רוצה לראות אותך כאן!".

שרה, כאילו בטבעיות, קמה, ויצאה החוצה ביחד איתה.

אותו לילה היה קשה להירדם. וחלק מהסיבה - כי ידענו ששרה כבר לא תמשיך בסמינר.

הבנות כאן איכותיות מכדי שתהיה להן חברה כזאת. אנו מבינים מאד את הרצון שלה להתקדם, אבל היא כבר היוותה מזמן סכנה של קלקול לחברות שלה. לא מגיע לבנות מעולות שתהיה להן חברה שעלולה להוריד אותן מדרכן.

הסיפור עבר מפה לאוזן, ההנהלה לא טמנה ידה בצלחת, ושרה יצאה מהסמינר.

ניסינו עוד קצת לדבר לטובתה. אבל ידענו שזהו, כלו כל הקיצים.

שרה התחננה, בכתה וביקשה. אבל זה היה מאוחר מדי. הזכירו לה שהיא גם ביקשה הזדמנות כשהיא התחצפה למדריכה, כשהיא איחרה לאיזה שעור וכשהיא לא קמה בזמן בבוקר, ובעוד כמה פעמים חמורות יותר. זהו, שרה בחוץ.

* * *

שרה ניתקה קשר.

הבנו אותה. ידענו שהיא עוברת משבר.

ואם דיברנו על השגחה...

כאן נעזרנו באח שלה, כדי לחדש את הקשר בחזרה. הוא ממש הגיע אלינו מהשמים שבוע לפני הפיצוץ, כדי שנוכל לשמור איתה על קשר גם אחרי.

נחשוב רגע - מה הסיכוי שאח שלה מהצפון יגור באזור שלנו, ושמכל עשרות הכוללים יבוא בדיוק לכולל שלי, ומתוך כמה חבורות לומדים יכנס דווקא לחבורה שלי, ומכל הלומדים ילמד דווקא איתי... וכל זה לשבועיים בדיוק?

רק יד ההשגחה יכולה לעשות את זה - למען בת ישראל, ולמעננו - שתקל עלינו עבודת החינוך.

שרה המשיכה לשמור על קשר עם אשתי. שיחות מזמן לזמן, כאן חיזוק וכאן חיזוק. אט אט הקשר הידלדל, ונשאר רחוק אבל יציב.

ואז, כעבור כמה שנים, אשתי מקבלת טלפון. "הלו, שלום. מה נשמע? מההה? מזל טוב! מי הבחור? וואו, איזה יופי...".

כמה דקות ארוכות של שיחה. אשתי מנתקת ואומרת: "שרה סגרה ווארט, ו... עם בחור ישיבה...".

שמחה גדולה מאד.

* * *

קיבלנו הזמנה בדואר.

שמחנו מאד, ואשתי אמרה ש"חייבים ללכת לחתונה. אין, זה פיקוח נפש".

"אבל... החתונה נמצאת באיזה חור בצפון... יש ילדים בבית, ואי אפשר לסחוב אותם. טוב, אני אשאר, ואת תיסעי".

"לא, אתה בא איתי...".

הבנתי שאני חייב, והאמת שהרגשתי חובה להגיע לחתונה הזאת.

אשתי אמרה, "נמסור נפש בשביל החינוך. הבת הזאת חייבת שנהיה שם".

אין בעיות. אני בא.

ביררנו על אוטובוסים. עלינו על האוטובוס ביום המיועד, עם התינוקת שלנו, בשעה רבע לשבע. עשינו חישוב שבכשעה וחצי נסיעה שכוללת החלפת אוטובוסים באמצע, נגיע בשעה 8:30. מקווים להספיק את החופה, שיועדה לשעה הזאת.

אנו בדרך, ומפעם לפעם אני שואל את אשתי, איך חוזרים? והיא אומרת: זה קצת סיפור. צריך ללכת מהאולם לאיזה צומת (נקרא לו צומת א', למען החיסיון), משם לקחת אוטובוס לצומת ב', ומשם עוד אוטובוס עד הבית.

מסובך קצת, במיוחד כשלא מכירים את הדרכים. ארוך, אבל נו...

הדרכים לאולם לא היו קלות, אבל בלב הייתה שמחה גדולה, שהבת הזאת, אחרי כל הקשיים, בונה בית, ועוד בית עם בחור ישיבה. זה החלום הכי גדול שניתן היה לחלום על כזאת בת.

אנו רואים שהזמן לא עומד לטובתנו. כבר אחרי 8:30, ואנו עדיין לא באולם.

תוך כדי, התקשרתי לחברת האוטובוסים ושאלתי מתי האוטובוס האחרון שלנו - חזור?

אמרו לי בשעה 11.

טוב, אז צריך להספיק את האוטובוס של 11. בשביל זה צריך לצאת מהאולם ב-10:30, כי יש מרחק עד הצומת שאנו אפילו לא יודעים היכן הוא ממוקם... וגם קצת להקדים אם האוטובוס יחליט להגיע מוקדם יותר.

כל הדרך אשתי אומרת מה יהיה? מתי נגיע? נפסיד את החופה, ואני מרגיע שה' החליט כבר מתי נגיע. נבטח בה'. אבל אם אשתי חושבת על החופה, אני חושב איך נגיע הביתה. הרי הנסיעות האלו ארוכות, ויש מטפלת בבית שמחכה.

היא חושבת על החופה, אני מרגיע וחושב על הבית.

בסופו של דבר הגענו לאולם ב-9:00. זה אומר שאם נצא באוטובוס של 11, נגיע הביתה באזור 1 בלילה. ומה עם הילדים? המטפלת צריכה לעזוב... ה' יעזור.

הגענו, ואני רואה את אשתי הולכת ממש מהר. הדבקתי את הקצב. היא כבר לא שמה לב אלי, ואני רואה שהחתן בדרך לחופה... עוד כמה מטרים ואני רואה אותה ליד הכלה... א"א לתאר את ההתרגשות שהייתה שם. שנים של כאב וקושי הסתיימו במקום אחד אחרי נסיעה מפרכת.

החתונה הייתה שמחה מאד... הייתה הפרדה מלאה, בלי משחקים. היו שירים לעניין, בלי שום קונצים. ממש חתונה ישיבתית לכל דבר ועניין. ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

החופה הייתה ארוכה מאד, והסתימה ברבע לעשר. עד שזזים - מצאנו את עצמנו בשעה 10:30.

אני קורא לאשתי ואנו מתכוננים ליציאה. להתראות לזה, כל טוב לזה ו...ב-10:45 אנו בחוץ. טוב, צריך עכשיו למצוא את הצומת הזה.

אנו יוצאים במהירות מאזור האולמות, מגיעים לצומת טי ולא יודעים לאן לפנות. שנינו בלחץ, אנו חייבים להספיק את האוטובוס האחרון. הרבה פעמים האוטובוסים מקדימים. מה נעשה?

אנו מסתכלים ימינה ורואים מרחוק עוד איזה צומת קטן - אולי זה זה. אנו מסתכלים שמאלה ורואים ממש מרחוק צומת - אולי זה זה. ימינה או שמאלה? אין זמן להספיק לשני הצדדים...

אשתי חובשת באיחוד הצלה, יחידת נשים. במכשיר הקשר יש לה ווייז, ואני אומר לה - תוציאי את הווייז. עד שהווייז זז הזמן חולף, ואנו מבזבזים זמן, ובסוף... הוא לא יודע איפה הוא נמצא.

טוב, מה עושים כעת? מה הדרך? לאן פונים? כשנפנה, האם נספיק את האוטובוס? וכשנספיק - מתי נגיע, הרי הנסיעה ארוכה מאד, ואין לנו זמן לכלום? כל המחשבות רצות בראש, ואנו משתדלים להחזיק באמונה שה' יודע מה הוא עושה. החלטנו להחליף לחץ בתפילה לה' - כעת אלול (כן, זה היה באלול שנת תש...), והמלך בשדה, קרוב מתמיד, ניתן לדבר איתו ישירות. שחנו לה' תפילה קצרה וחרישית.

ואז... אני רואה בצומת טי שלפנינו שמגיעה מכונית, ובה יושבת נהגת עם כיסוי מלא, אמרתי לאשתי: "גשי אליה ושאלי אותה איפה הצומת שאנו מחפשים". קצת מחשבה, והיא ניגשה. אני נשארתי עומד עם התינוקת והעגלה על המדרכה ממול, ואשתי חצתה את הצומת והגיעה לנהגת. הן מדברות ומדברות, ובינתיים החל להיות תור אחריהם...

ואני בלחץ, איפה הצומת וזהו, הרי עובר לנו הזמן... (נכון, חוסר באמונה).

הן מסיימות את הדיבור, הנהגת ממשיכה, ואשתי מסמנת - היא לא יודעת. הו... אכזבה.

הרכב של הנהגת עבר, ובספונטניות, אשתי אותתה לרכב הבא, לשאול אותו. אני מתבונן. רכב יוקרתי עוצר לאט, החלון נפתח וליד ההגה יושב אדם שאינו חובש כיפה, ומדבר איתה. אני מחכה ומחכה. הזמן קצר, אין זמן... הוא יודע או לא? אני מבין מתנועות ידיו שהוא לא יודע.

אשתי סיימה לדבר איתו ובאה לכיווני, ואני רואה שהרכב מחכה. שמחתי, בטח הוא מציע להקפיץ אותנו לצומת. אבל משהו לא מסתדר לי, כי תנועות הידיים שלו אמרו שהוא לא בדיוק יודע היכן הצומת. טוב אולי יש לו ווייז, והוא התבונן בו ויסיע אותנו לצומת?!

ומה אם לא כך... אשתי מתקרבת אלי ואומרת שהוא לא יודע איפה הצומת, אבל... הוא מוכן לקחת אותנו הביתה...

מה??? מה פתאום??? אין דבר כזה...

אני ניגש במהירות לרכב ולנהג האדיב, ואומר לו "הכל טוב, נשמה, תודה רבה, מה פתאום שתעשה כזה סיבוב בשבילנו?".

הוא אומר לי: "הכל טוב, זה בסדר, תעלו".

אני אומר לו "לא". האמת, שבאמת אמרתי לא. מה פתאום שבן אדם יקריב כשעה וחצי בשביל לקחת אותנו? ובכלל, שימשיך לנסוע, אני ישאל משהו אחר, אני ממהר לאוטובוס...

ואז הוא מצביע לי על החבר שיושב לצידו ואומר "תראה, אני מקפיץ אותו לשוהם. על הדרך אקח אתכם".

שמעתי את זה, וקצת נרגעתי. אמרתי טוב, אז תוריד אותנו ב... (שם מקום שמבדיל בין שוהם לביתנו), ואנו כבר נסתדר...

והוא משיב לי: "תעלו, תעלו, זרום".

(בסוגריים - היהודי היה נראה ישראלי עם מבטא "ישראלי- צבר" רשמי, ועוד כמה ניואנסים שמי שקורא שפת גוף יודע שהוא ישר ולא איזה נוכל - אחרת זה מסוכן לעלות עם כל אחד. ב"ה, היהודי היה הרבה יותר מנאמן).

כך אנו יושבים ברכב מפואר, ונהג אדיב מאד שרק חיפש לפנק עם ידיות נוחות ומזג אויר מתאים בדיוק. ו... הביתה.

לאחר מכן חשבתי לעצמי - תראה מה זה השגחה פרטית. מה הסבירות שנצא בדיוק בדקה הנכונה, ושנגיע בדיוק ברגע הנכון, ושלא נדע את הדרך לצומת - מה שבדרך כלל לא קורה איתנו, ושבדיוק תהיה מולנו אישה חרדית, שאז אוכל לשלוח את אשתי לדבר עמה, ושבדיוק באותו רגע הנהג האדיב יגיע גם כן, ושבדיוק אשתי תחליט לדבר איתו, מה שלא אופייני לה - מחמת צניעות, ושהוא יצטרך להגיע לשוהם.

רק מסובב הסיבות יכול להביא לרמה כזאת של דיוק...

ו... מה יותר טוב מחיזוק בהשגחה פרטית באלול?

התחלנו את הנסיעה. אנו מתרווחים בספסל האחורי, ובין לבין אני אומר לעצמי איזה כיף לו, תראה איזה רכב מפואר, ואני, אין לי כזה רכב. טוב, מחשבות.

אחרי כמה דקות הוא שולף כיפה ושם לכבודנו, ואנו גולשים לשיחה.

אנו ממשיכים את הנסיעה ומתברר בין השיחות שלנו שהבן אדם מרוויח בכל חודש כמה מיליונים טובים. לא מיליון-שניים - הרבה יותר. מיליארדר...

מה אתה רוצה שאחשוב במצב כזה, בזמן שאני רחוק מאד מהתיאור הזה?

הנסיעה ממשיכה, והוא מספר לי קצת על עצמו ואומר, תראה, הלוואי שהיו לי נכדים.

אני משתתף בצערו.

יש לי שלושה. אחד קצת דתי, השאר לא...

אני משתתף בצערו.

קשיים עם האישה...

אני משתתף בצערו.

והשיחה ממשיכה.

* * *

שיהיה בריא, הוא לקח אותנו עד פתח הבית. הוא ירד מהרכב, פתח לנו את תא המטען, הוציא את העגלה. ממש שירות מושלם.

אחרי שהוא הוציא לי את העגלה, הוא לחץ לי יד חמה, יד של מיליארדר. הוא הסתכל עלי במבט נבוך, ואמר... תברך אותי שיהיו לי נכדים.

ברכתי אותו מעומק הלב, וראיתי שהוא עצוב. השתדלתי להשיב לו מעט, ולכן ברכתי עם המון שמחה. הוא מיהר להחביא את הפנים שלו, נפרד בעוד כמה מילים חמות, נכנס לרכב ונסע.

עלינו הביתה ולא הפסקנו לדבר על ההשגחה הפרטית, ועל זה שאנו בבית ב-12:10, ולא באמצע הלילה...

איזה כיף להתחבר בר"ה לכזה אבא שכ"כ אוהב.

* * *

אחרי כמה דקות אמרתי לאשתי, "את יודעת מה? למדתי מזה עוד משהו...".

"מה?".

"היהודי הזה, יש לו רכב יוקרתי... יש לו משכורת של מיליונים... הוא נמצא בגג העולם... אבל (!!!) אין לו נכדים... אין לו בנים שומרי תורה ומצוות...

"כמה הוא היה מוכן לשלם כדי שיהיו לו?

"האם אנו היינו רוצים את העושר הכלכלי הזה, ולהחליף איתו את המצב המשפחתי?

"לא!

"אז מה טוב יותר? אנחנו גם עשירים, וגם... עם השגחה פרטית".

ואשתי הוסיפה: "וגם יש לנו נהג מיליונר...".

לרפואת אסתר בת אהובה, התינוקת בת החודשיים.

 oraita4you@gmail.com