"ובחרתי בחיים", פרק ה’ - בית מעורב

כעבור כחצי שנה

היום הייתה מסיבת הסיום של כיתה ו'. אני לא מאמינה שעברתי שש שנות לימוד. זה חצי מכל שנות בית ספר!
ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר תיכון ממלכתי דתי. אחותי התנגדה וממש רבתי איתה אתמול. מה היא מתערבת בכלל? 
כדי שתבינו על מה אני מדברת אספר את הרקע לריב.
הבית שלנו הוא בית מורכב מהבחינה הדתית (ומאיזו בחינה לא בעצם?)
אמא שלי דתייה ואבא שלי, קצת פחות.
יש לו כבוד למסורת ובאותה נשימה – טלוויזיה בשבת. הוא הסכים לחינוך הדתי שאמא שלי כל כך רצתה בשביל החינוך הטוב לערכים. 

כל האחים שלי שומרים שבת ומסורת, כלומר הולכים בדרכה של אימי. הם מנסים להשפיע על אבא, אבל הוא בדרך כלל עונה להם: "די להיות פאנטיים".

בבית מעורב, למי שמכיר, הילדים מהר מאוד מוצאים את עצמם בין שני שבילים:

האחד – אבא. הטלוויזיה בשבת, נסיעות מדי פעם בשבת וכדומה.

השני – אמא. כיסוי ראש, צניעות, שבת.

אני לא יודעת למה שומרים או למה לא שומרים. פשוט יודעת שיש שתי אפשרויות והאמת שעד עכשיו נהנתי מתנודה ביניהן. לפעמים כך ולפעמים כך. אבל זה פשוט כל כך מבלבל. הבנתי שאני חייבת לשתק את הבלבול הפנימי הזה, לבחור באחת מהדרכים וללכת בה עד הסוף.

האפשרות שלבסוף בחרתי, הייתה לחקות את אמא. לשמור את רוב השבת, ללכת די בצניעות וכו'.

עכשיו אני עוברת לבית ספר שייאמר לזכותו שהוא מחנך לערכים איכותיים וליהדות. אולם איך אומר זאת בעדינות, רוב תלמידי בית הספר דתיים בעיקר בלב.
אחותי הזהירה אותי מהאפשרות שאידרדר, אך אני לא פוחדת. דווקא שמחה שניתנה לי אפשרות להכיר נספח נוסף בעולם הדתי, לפני שאני חותמת בו קבע.

היא אמרה שאני לא יודעת על מה אני מדברת ושזה לא קל לשמור על שמירת מצוות שם. אמרתי לה שאני אסתדר ושתפסיק לחפור. בקיצור, רבנו. 

כעבור ארבעה חודשים

עברו שלושה חודשים מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים. ציפיתי שתהיה לי הזדמנות להכיר כאן חברות חדשות ולהתחיל התחלה חדשה - להיפתח יותר, אבל המצב החברתי שלי לא מאיר פנים במיוחד. החברות היחידות שלי הן אילו שעברתי איתן לכאן מבית הספר הקודם שלי.
אני לא מצליחה להבין למה אני לא מתקדמת בתהליך ההיפתחות שלי. אני הרי כבר יודעת לבטא את עצמי במילים אבל עדיין, יש משהו שחוסם אותי. אני רוצה לגלות מה ולשבור אותו.
אני חושבת שזה אולי משום שאני די מוזרה פה בנוף, חיצונית, אז לא נותנים לי אפילו הזדמנות. אולי אם ההתנהגות שלי תהיה קצת פחות שונה משלהן, ממש בקטנה, אוכל להשתלב בנוף ולמצוא לי חברות.
נמאס לי להרגיש שונה וחסומה. 

כעבור חודשיים וחצי

שמעתי שירים באוזניות. ג'סטין. 

אני לא יודעת אם אני אוהבת את השירים שלו, אבל חברות שלי אוהבות אותו מאוד אז אני צריכה ללמד את עצמי לאהוב אותם. 

"ידעתי שתהיי מושפעת מהחברות שלך", זרקה לעברי אחותי. 

גלגלתי את עיניי ועשיתי כאילו איני שומעת ומרוכזת אני בשירים. אין לי כוח לריב. 

"אל תעני. את יודעת שאני צודקת. תסתכלי בראי על החצאית שלך", זרקה שוב. 

"אם בכלל תצליחי לראות אותה", היא גיחכה. 

כבר לא הצלחתי להתאפק. 

הורדתי אוזניה אחת. 

"אולי תפסיקי לדחוף את האף שלך לחיים שלי?", זעקתי. 

"אני לא מסוגלת לעמוד מהצד ולהביט בך נופלת למטה. לא מסוגלת", היא אמרה, והיה ניכר עליה שהיא כואבת. היא כנראה לא מצליחה להבין שהיא המסכנה כאן. היא וכל האסור והמותר שהיא חיה איתם. אני ממש סבבה. נראה לי. 

"תתמודדי", אמרתי תוך כדי שאני קמה והולכת. לא יודעת לאן, פשוט הולכת. 

בערב, היא סיפרה להורים שלי על הריב הקטן הזה. אבא שלי, שבדרך כלל אינו מצדד בפאנטיות שלה, היה הפעם בצד שלה. הוא שאל אותי למה אני עושה דווקא. הופתעתי. 

אחלה, כולם נגדי. מה חדש?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.