איך נצבים לפני ה' ויוצאים זכאים בדין? כולכם

פרשתנו מתארת שמשה כרת ברית עם בני ישראל: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹקֵיכֶם... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית השם אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר השם אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם... וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי השם אֱלֹקֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (כ"ט, ט'-י"א).

כבר נכרתו מספר בריתות בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל - בסיני ובערבות מואב. איזו תוספת יש בברית הזו, שאין בבריתות הקודמות?

התשובה היא, שכל הבריתות היו בין בני ישראל לבורא. ברית זו הינה ברית בין אדם לחברו, וכך כותב ה"אור החיים": "ונראה כי כוונת משה בברית זו היא להכניסם בערבות זה על זה. כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי השם, ויהיו נתפסים זה בעד זה... שיתחייב כל אחד על אחיהו (אחיו) העברי כפי היכולת שביד כל אחד".

הבריתות שהיו עד עכשיו הן שכל אחד קיבל על עצמו את שמירת תרי"ג המצוות. בברית הזו, נוסף על כל אחד מישראל שעבוד להיות ערב על שמירת המצוות של כל אחד מישראל. רבינו בחיי כותב על המילים: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" – "כל ישראל נתפסין בעוון איש אחד". כלומר, כל ישראל הם כאיש אחד.

משה אומר בהמשך: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם השם אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כ"ט, י"ז). מדובר כאן גם על מישהו אחד, אדם פרטי או משפחה אחת. מכוח הערבות ההדדית, עלינו לדאוג גם לעולמו הרוחני של השני.

רש"י בהמשך הפרשה אומר: "ואם תאמרו, מה בידנו לעשות... והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו (מה שבלב חברו)? התשובה על כך: "הַנִּסְתָּרֹת להשם אֱלֹקֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כ"ט, כ"ח). הקדוש ברוך הוא דורש שנעשה רק את מה שגלוי לנגד עינינו, ולא את מה שנסתר מאתנו (כדאי לעיין בתלמוד סנהדרין מג ע"ב, הדן בעניין).

ערבות הדדית זו היא הסיבה לכך שנוסח הווידוי הוא בלשון רבים: "על חטא שחטאנו לפניך". הערבות מחייבת שאחד יתוודה עבור עוונות הכלל: "כל ישראל הם שאֵר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד. יש בזה חלק זה ובזה חלק זה... וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה, מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחברו, וכשחוטא האחד, פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחברו בו... ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש" ("תומר דבורה", המידה הרביעית).

"השנה נוטה אל קיצה. יום הדין קרב. ובכן, מה עשינו במשך השנה שחלפה כדי שהמצב היהודי בישראל ישתפר, כדי שהכפירה לא תתרבה, כדי שקלי הדעת יערכו חשבון נפש לעצמם ויכירו באמת האלוקית, כדי שכולם יאמינו בקדושת התורה ויצייתו להוראותיה ללא שום ויתור? האם חיזקנו את הכרת התורה בקרב העם? האם הידקנו את הקשר עם התורה במישור החינוכי של בנינו אנו? ובעיקר: האם היינו אנו בחיינו בחיי בנינו ובחיי משפחתנו דוגמה לטהרה ולאמת, לצדקה וחסד, לקדושה וטהרת המחשבה? האם הגשמנו בעצמנו את דבר התורה, עד כדי כך שהשם היה יכול להציגנו כדוגמה לאחינו הטועים ולומר עלינו: אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ"ט, ג')?

השופר קורא אותנו לתשובה. עמוד השחר מעורר בנו דריכות להיות מוכנים ליום הנורא, יום הדין. הלוואי ויעוררו אותנו ימי הסליחות במלוא הרצינות, וילוונו בהחלטותינו לעתיד, אליהם הגענו בכובד ראש ומתוך שאיפה כנה. יהי רצון שהעתיד שלנו יכפר על העבר, עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ישמיענו סלחתי" ("במעגלי השנה" מאמרי אלול(.

"אתם ניצבים היום". איך אפשר להתייצב ולצאת זכאי בדין? "כולכם". בכוח האחדות.

שנה מתוקה ומאוחדת לכל עם ישראל.