סיון רהב מאיר: להישען קדימה

שבת מקסימה עברה עלינו בשבוע שעבר בניו ג'רזי, עם חברי ארגון הסטודנטים "יבנה". כל אחד מהם לומד בקמפוס אחר ברחבי ארצות הברית, ומארגן שם פעילות יהודית.
במהלך השבת שמעתי את הרעיון הבא, מנשיא ארגון ה-OU, הרב משה ביין: "ישבתי פעם לפגישה עם בכיר בחברת 'סוני'. רציתי לעשות אז סרטי וידאו על יהדות. הוא אמר לי נתון מעניין: משחקי וידאו הם פופולאריים היום פי כמה מתכנים של וידאו לצפייה. למה? כי אנשים מעדיפים משחק אקטיבי על הסתכלות פאסיבית. בתעשייה קוראים לזה 'בידור כשאתה נשען אחורה' מול 'בידור כשאתה נשען קדימה'. אנשים מעדיפים להישען קדימה, לשחק, להרגיש שהם עושים משהו. זה נראה לי משל נכון גם על זהות יהודית כיום: התרגלנו לקבל הכול כשאנחנו נשענים אחורה – יש בית כנסת, יש רב, יש שיעורים, הכל זמין ונגיש, צריך רק לבחור. אבל אי אפשר להשוות את זה להשתתפות פעילה, ללימוד פעיל, להרגשה שאתה חלק מהמשחק. לקראת השנה החדשה, כל אחד מאיתנו צריך לחשוב איך הוא לא רק נהנה מכל מה שכבר קיים, אלא נשען קדימה, עושה, פועל, משנה, נהיה יהודי אקטיבי".

להתייעץ עם העבר והעתיד

באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עלי להתייעץ". למחרת השיב לבן גוריון: "לא, אל תסכים להצעה הזו". בן גוריון שאל עם מי התייעץ טבנקין, והוא השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

פרשת השבוע מספרת לנו עם מי נכרתת הברית המיוחדת של האומה: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". ערב השנה החדשה, הפרשה מזכירה שיש פה סיפור שהוא גדול מהסיפור הפרטי והאישי שלנו. ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים – לטוב ולרע – משפיעות גם על מי שכבר לא כאן, וגם על מי שעדיין לא כאן.

תורה ואחדות

השבוע לפני 66 שנים נפטר הרב הראשי הספרדי, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בצוואתו הוא מבקש מהמדינה הצעירה שני דברים:

ראשית, לשוב אל התורה: "תּוֹרַת אֱלֹוקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, שֶׁנָּתַן לְעַמּוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁכָּל דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם".

שנית, לשמור על האחדות: "שִׁמְרוּ מִכָּל מִשְׁמָר אֵת שְׁלוֹם הָעָם וּשְׁלוֹם הַמְּדִינָה, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ, כִּי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפֵּרוּד הֵם הָאוֹיְבִים הַיּוֹתֵר מְסֻכָּנִים. הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת הֵם יְסוֹדוֹת הַנֶּצַח לְקִיוּמוֹ הַמַּמְלַכְתִּי שֶׁל בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמּוֹט לָנֶצַח. הָסִירוּ כָּל גּוֹרְמֵי הַפֵּרוּד וְהַמַּחֲלֹקֶת מִמַּחֲנֵנוּ וּמִמְּדִינָתֵנוּ, וְהַעֲמִידוּ בִּמְקוֹמָם כָּל גּוֹרְמֵי הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת בְּתוֹכֵנוּ, וְהָיָה מַחֲנֵנוּ טָהוֹר וּמְקֻדָּשׁ, מְבֻצָר וּמְלֻכָּד, כְּחוֹמָה בְּצוּרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹוט עָלֶיהָ כָּל כֹּחַ הוֹרֵס וּמִתְנַקֵּם".

בדבריו האחרונים, קרא הרב עוזיאל לעם לחזור אל המורשת הקדושה והייחודית שלו, ואז התחנן שישרור בינינו שלום. הבקשות עדיין רלבנטיות.

לזכרו.

החפץ חיים – לא רק לשון הרע

שני מסרים של "החפץ חיים", שהשבוע מציינים 86 שנים לפטירתו:

• בפרשת השבוע מסופר שבני ישראל כרתו ברית בכניסתם לארץ, ו"נעשו ערבים זה לזה", כהגדרת רש"י. החפץ חיים כותב שאנחנו רגילים כל כך לביטוי הזה, "כל ישראל ערבים זה לזה", עד שכמעט לא שמים לב למשמעותו: אם ראובן היה חותם ערבות לשמעון, ואז רואה את שמעון נכנס לחובות, האם ראובן לא היה מרגיש אחריות כלפיו ופועל מתוך אכפתיות? בוודאי שכן. כך ממש גם אנחנו ערבים זה לזה מבחינה רוחנית. קשורים ומחוברים ומשפיעים אחד על השני.
• "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו", נאמר בפרשה, וכך מסביר החפץ חיים: התרגלנו לחשוב שיש רק מעשים אסורים ורק על המעשים צריך לשלוט, אבל לא על המחשבות והרגשות והדיבורים שלנו. זו טעות. זה אפשרי להשתנות באמת, כי "קרוב אליך הדבר מאוד". האדם באמת מסוגל לקחת אחריות לא רק על המעשה – אלא אפילו על הדיבור שבפה ועל המחשבה שבלב.

הצוואה של משה רבנו

מה משה רבנו אומר לנו בצוואה שלו, ביום האחרון לחייו? "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כך נפתחת פרשת השבוע, ופרשנינו מוצאים פה מסרים עמוקים ונצחיים של משה רבנו אלינו:
ניצבים. אנחנו לא חיים בנמיכות קומה, במסכנות, אלא ניצבים בגאווה ובשמחה בפני המשימות שלפנינו.
אחדות. משה מכנס כאן את כל בית ישראל. איש בל ייעדר. אף אחד לא נשאר באוהל. צריך את כולם-כולם בסיפור ויש להתאמץ, עד היום, שהברית הזו בינינו לא תתפורר.
הדבק של האחדות הוא – לפני ה'. זו לא אחדות ריקה, יש לה תוכן פנימי של אמונה ומשמעות. לא נצליח להמציא לנו דבק אחר שידביק אותנו.
כל רכיבי העם חשובים. משה לא מסתפק במילה "כולכם", אלא מפרט: הבכירים והזוטרים, הנשים והגברים, חוטבי העצים ושואבי המים. מהטייקון ועד מנקה הרחובות. התורה לא ניתנה ליחידי סגולה אלא לעם סגולה.
אז מה יש לנו כאן? דרישה לביטחון עצמי, לסולידריות וערבות הדדית, לכבוד כלפי התורה, וליחסים תקינים בין האליטה לבין העמך. הלוואי.