222 שנים למפגש: פרק 6 - בתכלית

לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן

כשדייב פקח את עיניו, הוא נוכח לגלות שהשעה כבר כמעט שלוש אחר הצהריים. תכניתו הצליחה מעל המשוער: האפלת חלונות, כיבוי סלולארי, ותליית שלט 'נא לא להפריע' על ידית דלת החדר מבחוץ כדי למנוע פלישות של צבא סודן לטריטוריה – כל אלו הבטיחו לו שינה עמוקה ורצופה.

'ממש הפשע המושלם' חשב בסיפוק. עם כל זאת הוא חש תחושה מוזרה שלא הצליח להגדירה במדויק. משהו שנע בין רחפנות לערפול, בליווי מצוקה פנימית עמומה וחוסר שקט.

אחרי כוס קפה, כשראה שהתחושה המוזרה הזאת לא עוזבת אותו, הוא ניסה 'למשש את הדופק' כדי לנסות לאתר את הסיבה לכך.

בלא ספק, השיחה האחרונה עם הרב שארפ זעזעה יסודות בתפיסה שלו עד כה לגבי הבורא.

מלבד העובדה שהוא מעולם לא נחשף לצורה כל כך מוגדרת ומתוחמת בעניין מופשט שכזה, הוא נדהם מהשוני בעצם הרעיון, הגישה והתוכן. הכול מבוסס, הכול לוגי, והכול נשען על קרקע יציבה והיגיון פשוט. אולם הוא לא הצליח לגשר בין כל זה למצב הרוח המוזר שאופף אותו.

'השאלות!' פגעה בו התובנה בבת-אחת.

בזמן שסיכם את החומר שאלות רבות צצו ונשארו פתוחות בלי קצה חוט לפתרון. ובנושא כל כך עדין ומופשט, הן יכולות בלא ספק לעורר תחושות מעין אלו.

ברור היה לו שאין מה לצפות לקבל עליהן תשובות מידית, שכן הדבר יגרור התפזרות על נושאים שעדיין לא עלו על שולחן הדיונים כלל. עם זאת, הוא החליט להעלות אותם על קובץ במחשב ולבדוק אם יש ביניהן כאלו שאפשר לבקש עליהן תשובה כבר בשלב הזה.

הוא הקליד את שאלותיו למחשב תוך כדי ארוחת בוקר-צהריים, וציין לעצמו שלוש שאלות מתוך הרשימה שאותן הוא יוכל להערכתו לשאול את הרב שארפ כבר במפגש הבא. לשמחתו תחושתו השתפרה מיד לאחר מכן.

רק לאחר שסיים את כתיבת השאלות, ראה את תשובתו של הרב שארפ. המשפט הקצר שקרא מינף את מצב רוחו באופן דרסטי לכיוון חיובי. הוא השקיע מאמץ רב בקובץ ששלח, לעבד קרוב לשלוש שעות שיחה בנושא סבוך ומופשט לקובץ מלל קצר, הייתה זו משימה לא פשוטה כלל, והאישור שהצליח בה שימח אותו.

דייב היה מעדיף לפרגן לעצמו עוד יום-יומיים של חזרה על החומר, כדי לעכל אותו טוב יותר ולחדד את השאלות הנובעות ממנו. אולם בדיקה מהירה של לוח שנה העלתה את הנתונים הבאים: יום רביעי היום, מחר מתוכנן הטיול עם אלי, להיפגש בשבת מבחינת הרב שארפ זה לא רלוונטי ולהמתין עד ראשון בלילה מבחינת דייב זה לא רלוונטי. המסקנה – המפגש הבא עם הרב שארפ צריך להיערך עוד הלילה.

בחצות לילה, חמוש בדף שאלות טרי וחם מהמדפסת של לובי המלונית, הוא התניע את הרכב לעבר מפגש נוסף.

לאורך כל הנסיעה הוא התלבט אם להציג את שאלותיו כבר בהתחלה, או לתת לרב להמשיך לפתח את הנושא ולמצוא שעת כושר להשחיל את השאלות תוך כדי שיחה.

כשנכנס לחדר ראה שהלבטים שלו היו מיותרים, שארפ ישב שם עם שני אנשים והם למדו ביחד.

"תוכל לנסות עוד שעה וחצי אם זה נוח לך, מסתבר שאני יהיה פנוי." התנצל שארפ.

הוא חזר אחרי שתי כוסות אספרסו בבית קפה הומה אדם עם מחירים מופקעים.

בעודו עולה את גרם המדרגות, החליט שלא להעלות את השאלות הערב כלל. ורק אם לא ימצא תשובות לכך בחומר שהוא עתיד ללמוד הערב, הוא יעלה אותן במפגשם הבא.

כשנכנס לחדר ראה את הרב שארפ עומד מול מדפי הספרים הסמוכים לדלת, כשהוא מעיין בספר שנשלף מהמדף. שארפ בחן אותו במבטו מקדקודו ועד נעליו, כשהוא משתהה במבטו לעבר רגליו.

"אפה הנקודה?" שאל בסקרנות.

"מה?" שאל דייב בהפתעה.

"הנקודה, הנקודה. איפה היא?"

דייב הביט לעבר רגליו בתקווה לגלות קצה חוט שיוביל אותו אל מענה לשאלה שנישאל, אולם למעט מכנס ג'ינס וזוג נעלי 'נייק' המוכרים לו היטב, לא נתגלו לו כל ממצאים חדשים.

לא נותר לו אלא לשחרר שוב את אותה מילת שאלה לחלל החדר.

"מה?"

"אתה נראה כמו סימן שאלה מהלך, רק הנקודה חסרה מתחת לרגליים שלך." הסביר שארפ את שאלתו.

דייב צחק. הגישה ההומוריסטית של שארפ לא הייתה ליצנית ולא עוקצנית, היא פשוט הציגה את המציאות באופן משעשע ומתוחכם. הוא אהב את סוג ההומור הזה.

"מודה על האמת," אמר דייב "באמת יש לי הרבה שאלות בעקבות השיחה האחרונה."

"ומה אתה מתכוון לעשות איתן?"

"ממש לפני פחות מדקה החלטתי לשמוע עוד, ואם השאלות יישארו פתוחות, פשוט לשאול אותן במפגש הבא."

"החלטה טובה," שיבח שארפ "אולם אפשר גם בדרך אחרת. אם תעלה את השאלות שלך בתחילה, אוכל לנווט את תוכן השיחה כדי שתכלול תשובות לשאלותיך, או לבנות יסודות שמהם נוכל לטפל בהן. זאת כמובן בתנאי שיש בידי תשובות, לא לכל דבר יש תשובה. בכל אופן מבחינתי שתי הדרכים לגיטימיות, תלוי בך."

"הדרך השנייה." הכריע במהירות.

"קיבלת – בוא נשב." שארפ לקח עימו את הספר והניחו לפניו, דייב התמקם בכיסאו.

"הגעת בלי קפה, אתה רוצה להכין לך?"

"לא תודה" סירב בנימוס "שתיתי כבר, אני לא רואה סיבה שלא אהיה ערני."

"בכל אופן, אם תצטרך מתישהו, תמיד יש קפה בבית, למרות שאני ואשתי לא נוגעים בסם הלגאלי הזה, קח את זה בחשבון."

דייב לקח את זה בחשבון, אף שידע שהוא לא יצטרך.

"שאלה ראשונה." הזמין שארפ את דייב להציג את שאלותיו.

"בשלב זה אין רשימה ארוכה" אמר דייב בחיוך "בסך הכול שלוש."

"טוב, אבל זה לא אומר שצריך להתחיל מהשאלה השנייה נכון?"

"השאלה היא לכאורה מתבקשת מאליה. למדנו שהרצון העליון הוא שלם בכל מיני שלמות, ואין בו חיסרון כלל. אמת?"

שארפ אישר בהנהון.

"עוד למדנו שהכוח ברצון העליון האחראי לעניין הבריאה הוא 'כוח ההטבה לזולתו'. אמת?"

שארפ המשיך להנהן.

"כאן מתחיל העסק להסתבך. למדנו שלפני התהוות הבריאה לא היה מושג של 'זולתו' כלל, אלא רק הרצון העליון בלבד, כלומר לא היו כלל נבראים.

אם כן, הכוח הזה של 'ההטבה לזולתו' היה חסר ולא שלם, מכיוון שאין לכוח ההטבה למי להטיב היות ואין שום מציאות 'זולתו' ואין נבראים להטיב להם.

מכאן נובעת השאלה: זה נראה סותר את מה שאמרת שהרצון העליון הוא שלם בתכלית השלמות, שהרי 'כח ההטבה לזולתו', שהוא חלק מהרצון העליון, חסר ולא שלם."

"שאלה מעולה." שיבח שארפ "השנייה?"

"בדוגמה של המקק מדנוור ציינת ש'בהשגה רחבה ועמוקה של המציאות, טמון כל אושרנו והצלחתנו האמתיים'. לא ברור לי מדוע, ובפרט כשאני רואה הרבה אנשים מצליחים ומאושרים, שהשגתם במציאות לא רחבה או עמוקה כלל."

"שלישית" אמר שארפ תוך שהוא מניד ראשו קלות ימין ושמאל, מסמן לדייב שאין זו שאלה רצינית.

דייב כחכח בגרונו, והכין עצמו לניסוח השאלה שהטרידה אותו יותר מכל השאר.

"אם העמדנו בסיס שאין שום כוח או חוק שהבורא כפוף לו, והוא המנהיג היחיד בבריאה כולה, עולה מכאן שגם כל הרעות, הסבל והייסורים נמצאים במציאות מרצונו ומונהגים על ידו. פסיכופטים, אירגוני טרור, מגפות וכל שאר הטינוף, הפחיתות והרע שיש בעולם.

בדתות אחרות יש ישות שהיא המקור לכל הרעות, ואז זה מסתדר מצוין. יש בורא טוב ויש בורא רע, וכל אחד אחראי לתוצרת שלו. אבל אצלכם זה נראה שאתם משייכים את הכול לבורא אחד, וזה מאוד צורם לחשוב על כל הרעות האלה כפעולה של הבורא."

שארפ, המתין מספר שניות לוודא שדייב אכן סיים את דבריו ואמר, "בשאלה הראשונה בוודאי ניתן לטפל עוד הלילה, נשמור את זה לסוף.

השאלה השנייה והשלישית יצטרכו להמתין להמשך. אנחנו בשלב מוקדם כדי לטפל בהן." הוא ניסה לאמוד לרגע אם הדבר גרם לדייב אכזבה מסוימת, ומשראה שאין כל סימנים של התמרמרות המשיך.

"באופן טבעי, כשמנסים לרכוש ידע או תאוריה שיש בהם עומק והשלכות על כל מהות חיינו, יצוצו ויעלו שאלות רבות המסתעפות מהחומר הנלמד.

כך הוא טבעו של שכל האדם, הוא לומד היום נתון אחד או שניים, ומהם הוא משער השערות ויורה שאלות לכל עבר. התהליך כשלעצמו הוא בריא ומבורך. הוא מגרה את הרצון לדעת, ולא מניח לשכל לדשדש בשטחיות הדברים, אולם מצד שני הוא עשוי להסיט את השכל מקניה נכונה של החומר. האדם עלול לתור אחרי שאלות על גבי שאלות, ולא להשקיע את כוחות השכל שלו בקנייה נכונה של הידע הנוכחי וחיבור הידיעות הקיימות זו לזו. שזה החלק היותר חשוב בתהליך קניית ידע, וכבר נגענו בנקודה הזאת."

"אז אני לא מבין, לשאול או לא לשאול?"

"לשאול" ענה שארפ ומיד הוסיף "אבל לא לתת לשאלות 'לגנוב את ההצגה'. העלה על הכתב כמה שאלות שרק תרצה, אך אל תעסוק בהן אלא אם הן קשורות לגוף העניין שאתה עוסק בו כעת ומקשות על הבנתו.

אם מקור הידע שאתה מבקש לרכוש הוא אמין דיו, התשובות כולן, או בכל אופן רובן, יסופקו תוך כדי תהליך הלמידה. זאת בתנאי שתקנה את הידע באופן נכון, שלב אחר שלב, ואז תחבר את כל השלבים לכדי תמונה אחת כוללת. אבל שאלות הנובעות מחוסר הבנה של החומר הנוכחי, שאל במקום בלי הגבלה..."

הדממה ששררה בסיום הדברים הייתה מעין אישור שהדברים הובנו והתקבלו אצל דייב.

"בעניין התכלית" פתח שארפ את הנושא המרכזי שיועד לפגישה זו "אנו נחלק את הבנת הנושא לארבעה שלבים הבנויים על בסיס החומר הקודם. כבר למדנו שהכוח ברצון העליון המתייחס לבריאה והאחראי למציאותה הוא 'כוח ההטבה לזולתו'. כמו כן ציינו שעניינו הוא בריאת נבראים והשפעת טוב אליהם. עולה מכאן הגדרה פשוטה וברורה שתכלית הבריאה היא להטיב לנבראים.

עוד ציינו שהרצון העליון שלם לגמרי ללא שום צד של מוגבלות או חיסרון. כל כוח מאין סוף כוחותיו שלם, ולכן גם רצונו להטיב, שהוא אחד מאותם הכוחות, שלם ללא מוגבלות וללא חיסרון.

כוח שלם ולא מוגבל יפעל פעולה שלמה ולא מוגבלת, ולכן 'כוח ההטבה לזולתו' יפעל פעולה שמטרתה להטיב לנבראים הטבה שלמה שאין בה חיסרון כלל."

"עד כאן שלב אחד. הוא מובן?"

"אני מקווה שכן."

"גם אני." אמר שארפ בחיוך.

"נעבור לשלב השני. מהעיקרון שכוח ההטבה השלם פועל פעולה שלמה נולדות שני תולדות: האחת שאיכות ההטבה לנבראים תהיה שלמה, והשנייה שהדרך שבה תגיע ההטבה אל הנבראים תהיה שלמה."

דייב ניסה לעבד את המילים כדי להבין את משמעותן, אך לשווא. 'השלב השני הזה כבר התחיל איתי לא טוב'.

שארפ נידב הסבר מבלי שהתבקש.

"מצד איכות ההטבה, 'כוח ההטבה לזולתו' יפעל כדי לתת לנבראים השפעה של טוב שלם בתכלית השלמות, ושפע שכזה יש רק אצל הבורא עצמו.

למעשה, אנחנו לא מכירים מושג של שלמות אמיתית וטוב שלם, אלו מושגים שלא קיימים בעולמנו כלל. כל דבר שאנו מגדירים בעולם כשלמות או טוב אינו אלא שלמות או טוב מדומים. אם לדייק יותר, אנו מכירים שלמות יחסית אל מול מציאות חסרה יותר, וטוב אל מול מציאות טובה פחות. אך שלמות אמיתית וטוב אמיתי שאין בהם חיסרון כלל, תיתכן אך ורק בבורא.

לכן ברצות הבורא להטיב לנבראים הטבה שלמה אמיתית, שאין בה שום חיסרון, החליטה החוכמה העליונה שההטבה לנבראים תהיה בכך שתינתן להם אפשרות להיות דבקים בטובו השלם של הבורא לפי שיעור מסוים שהבורא יאפשר להם להידבק בו.

קיצור העניין, בנוגע לאיכות ההטבה, הרצון העליון חפץ להטיב עם נבראיו הטבה שלמה שאין בה חיסרון כלל. מציאות כזו קיימת רק ברצון העליון, ולכן ההטבה היא שהנברא יידבק ברצון העליון בשיעור וגבול מסוים.

"'להידבק' נשמע כמו פעולה גשמית, אבל אני מבין שההטבה עצמה היא שפע רוחני. איך זה מסתדר?"

"זו באמת לשון מושאלת בלבד. הכוונה היא לסוג של חיבור עוצמתי בין הנברא לבין השפע העליון. אם תרצה תוכל לדמות את זה, על צד דמיון רחוק בלבד, לחיבור של מוצר חשמלי לרשת החשמל. הכלי המוגבל מקבל שפע חשמלי מתחנת החשמל עצמה, אך מותאם ומוגבל ליכולת הקבלה שלו."

"הבנתי."

"יופי, נעבור לתולדה השנייה – דרך ההטבה.

בכל פעולה של הטבה יש שני צדדים, הנותן והמקבל. כאן ראתה החוכמה העליונה שכדי שתהיה ההטבה שלמה גם מצד המקבל, כלומר הנברא, צריך שיהיה המקבל קונה את הטוב שיינתן לו, ולא שיקבל אותו בעל כורחו ובלא מאמץ. רק באופן כזה לא נגרם למקבל בושה וביזיון בעקבות כך שהוא מקבל את ההטבה בלי שיהיה ראוי לכך."

פרצופו המשתומם של דייב לא הותיר לרב שארפ ספק שיש צורך להמשיל משל להסברת הדברים.

"ננסה להסביר את העניין מזווית אנושית. אדם עשיר, גדול ובעל מידת חסד מפותחת מעוניין לעזור לשכנו שמצבו הכלכלי הידרדר מאוד והגיע ממש לידי עניות. העשיר, הרוצה בכנות לעזור, מחליט ליטול על עצמו את כל צרכיו הגשמיים של השכן ומשפחתו עד שמצבם ישתפר. הוא ניגש לשכן ומודיע חגיגית, 'מהיום אתה ומשפחתך סועדים אצלי שלוש פעמים ביום, ולא עוד אלא שכל שבוע אני מבקש ממך למסור לי רשימה של כל צורכי הבית ובני המשפחה, מחומרי ניקוי ועד לשכר לימוד – הכול עליי.'

אין ספק שהשכן העני ישמח, ויודה לו מקרב לב על הנדיבות. סוף כל סוף זרקו לו כאן גלגל הצלה רגע לפני שהוא טובע. אולם במוקדם או במאוחר, כשיתחיל לקבל את הסיוע, תתלווה אליו תחושה לא נעימה של בושה.

למה בושה? ממה יש לו להתבייש?

הבושה תתעורר בו מכיוון שהוא נזקק לרחמי הבריות ולעזרתם, ומקבל את כל צרכיו בחינם ולא בזכות מעשה ידיו. במילים אחרות, הוא מקבל אבל הוא יודע שהוא לא ראוי לקבל, והמצב הזה יוצר בושה.

כך טבעם התקין והבסיסי של בני האדם. אדם שלא יחוש בושה במצב כזה הוא אדם מעוות.

ככל שיארך משך הזמן שהוא ייאלץ לקבל את הסיוע, הבושה תלך ותגדל, וככל שאותו עני הוא בעל נפש עדינה ורגישה, התופעה תתרחש בשלב מוקדם יותר ובעוצמה גדולה יותר. נמצא שהנתינה שלמה מצד הנותן, אך פגומה מצד המקבל.

אולם אם השכן העשיר היה רוצה לנקוט דרך חכמה יותר ולייצר איכות נתינה שאין בה בושת מצד המקבל, היה עליו לגשת מכיוון אחר לחלוטין.

למשל, הוא היה יכול לגשת לשכנו ולפתח איתו שיחה אגבית, ולציין תוך כדי שהוא מחפש עובד לעבודה כלשהי או עזרה בתחום מסוים. כך בעקיפין היה מביא את שכנו העני להציע את עצמו למשרה.

עכשיו, אחרי שהשכן העני טרח כדי לקבל שכר, יכול העשיר להראות שביעות רצון מעבודתו של שכנו ולתגמל אותו ביד נדיבה. באופן זה אפילו אם הוא ישלם לו בכפל כפליים ממה שסוכם ביניהם בתחילה, עדיין שכנו העני לא יגיע לידי בושה מקבלה שכזו כי היא ניתנת לו בתמורה לעבודה שטרח בה. נמצא שהנתינה הזאת שלמה, הן מצד הנותן והן מצד המקבל.

אם נעביר את העיקרון שבדוגמה לנושא שלנו, נסכם ונאמר שהחוכמה העליונה, ברצותה להטיב הטבה שלמה לנבראים בדרך שאין בה שום צד של פגם או חיסרון, חקקה שהטוב יגיע לנבראים רק לאחר שטרחו תחילה לקבל אותו. כך גם מצד המקבל אין צד חיסרון של בושה. עד כאן שלב שני. העסק מובן?"

"נראה לי שכן."

"על הצד שאתה רואה נכון, נמשיך לשלב השלישי המוסיף עוד הבחנה על השלב השני.

בשלב השני למדנו שהנברא צריך לעבוד כדי לקבל את שכרו בלי בושה. יש בזה עומק נוסף כי על ידי העבודה הזאת הנברא ממש קונה את השכר המגיע לו. השכר שהוא עתיד לקבל מהבורא יינתן לו על פי דין ובזכות מעשיו, ולא במתנה או בדרך מקרה. בקניין השכר נוצרת מעין נקודת דמיון מסוימת בין הבורא לנברא.

הסבר הדברים הוא כך: הטוב האמיתי והשלמות של הבורא נמצאים בו מצד עצמו, כלומר השלמות של הבורא לא הגיעה אליו בדרך מקרה. היא לא ניתנה לו על ידי גורם או תהליך חיצוני כלשהו, אלא מתוך עצם מציאותו הוא בעל השלמויות כולן, ומשוללים ממנו החסרונות כולם.

מצב שכזה לא יכול להיות אצל הנברא כלל, כיוון שעצם היותו נברא בידי הבורא שברא אותו, מוכיח שכל מה שיש בו ניתן לו על-ידי גורם חיצוני.

אולם הדבר הקרוב ביותר שהנברא יכול להגיע אליו ולהידמות בו קצת לבוראו הוא שיהיה הנברא קונה בעצמו טוב ושלמות, ולא שיקבל את הטוב והשלמות בדרך מקרה. כלומר כאשר הנברא מסיר מעליו חסרונות המוטבעים בו, וקונה את השלמות במאמץ ויגיעה, השלמות שרכש לא נמצאת בו בדרך מקרה. הוא עצמו קנה את השלמות הזאת בבחירתו וביגיע כפיו, וכעת יש לו כמעין 'בעלות' עליה. כאן טמונה נקודת הדמיון בין הבורא לנברא: כפי שהבורא הוא בעל השלמות מצד עצמו, כך הנברא הוא בעל השלמות מצד המאמץ שהשקיע.

בשלב הקודם ציינו שההטבה לנבראים היא שהנבראים עצמם יהיו דבקים בטובו השלם של הבורא, בשיעור מסוים.

נקודה זו של הידמות לבורא, היא המאפשרת לנבראים את היכולת להידבק בטובו השלם של הבורא.

סיכום קצר של העניין. הבורא חפץ להשפיע טובה שלמה בלא חיסרון. כדי שהנברא יקבל הטבה שאין בה חיסרון, צריך שההטבה תהיה שלמה גם מצד המקבל, כלומר שלא תהיה לו בושה לקבל דבר שלא ראוי לו ולא טרח להשיגו. לשם כך ניתנה לנברא האפשרות לקנות שלמות ולהסיר מעצמו חיסרון בכוח מעשיו. קניין זה מביא את הנברא למצב של הידמות מסוימת לבורא, וההידמות היא שבשניהם הטוב והשלמות לא נמצאים בדרך מקרה. נקודת הידמות זו, היא המכשירה את הנברא להיות ראוי להידבק בבורא ולקבל ממנו את ההטבה השלמה שהוא חפץ להטיב לנבראיו."

"ועל כן" הכריז שארפ בטון חגיגי, כמכריז על הזוכה ב'אוסקר' "לצורך המטרה הנשגבה הזאת, גזרה החוכמה העליונה שייבראו בבריאה ענייני שלמות וחיסרון רבים ומגוונים, ותיברא בריה שתינתן בה האפשרות לנטות על פי רצונה אחר ענייני שלמות או חיסרון בשיקול שווה. ויינתנו לבריה זו כלים ואמצעים שבאמצעותם תוכל לקנות בעצמה ענייני שלמות ולהסיר מעליה ענייני חיסרון המוטבעים בה. כך ייחשב הדבר שנדמתה לבוראה עד כמה שאפשר לה, ועל בסיס ההידמות שקנתה במעשיה תהיה ראויה להידבק בבוראה וליהנות מטובו השלם לעד ולעולמי עולמים."

דייב ריחף מרוב אושר. עשרות שאלות ששאל בעבר על הנושא, נפתרו מבלי ששאל אותן אפילו.

"כעת שים לב היטב דייב." שארפ הרים לרגע את ראשו מהספר שלפניו כדי ליצור קשר עין, והנחית בבת-אחת את דייב מהענן הוורוד "השלב הרביעי הוא עמוק מאוד, והוא בסיס להרבה נושאים שנלמד." הראש, הכיפה, והזקן, צללו שוב אל עבר האותיות המודפסות. 

"גם תוך כדי התהליך שציינו, שבו הנברא קונה את שלמותו ומעביר ממנו את חסרונותיו, הוא הולך ומידבק בבורא, אף על פי שהדבקות השלמה היא רק בשלב השכר.

זאת מכיוון שכל דבר בעולם שיש בו בחינה של שלמות או טוב, מתייחס אל שלמותו וטובו של הבורא שהוא שורש לכל שלמות וטוב באשר הם. אף על פי שאין השלמויות הללו כשלמות של הבורא אלא שלמות מוגבלת ויחסית, עדיין השורש והמקור הוא שלמותו של הבורא וכולם כמו ענפים ממנו.

וכן על הצד הנגדי: כל חיסרון, קלקול ורע שיש בעולם, שורשם הוא הסתר שלמותו והעלם טובו של הבורא. ככל שההסתר וההעלם גדולים יותר, כך יהיו החיסרון והקלקול הנובעים מהם גדולים יותר.

עולה מתוך האמור שהנברא שאנו דנים אודותיו, בזמן שהוא מתאמץ לקנות בעצמו ענייני שלמות וטוב, למעשה הוא 'תופס בענף' המשתלשל משלמותו וטובו של הבורא, שהוא השורש והמקור לכל ענייני השלמות. ככול שירבה לבחור בענייני שלמות כך יגביר את האחיזה שלו בענפים ובשורשם ויגדיל אותה.

מכוח זה נוצר חיבור חזק הרבה יותר בין הנברא לבורא, והשפעתו של הבורא על הנברא מתרבה ומתעצמת. כך יוצא שכבר בעודו בשלב קניית השלמות והסרת החסרונות, הוא נקשר יותר ויותר בשורש השלמויות כולם, ברצון העליון.

הביטוי של התהליך הזה הוא שאט אט כל רצונו ומגמתו, תכונותיו ומידותיו של הנברא, הופכים להיות במהותם עם נטייה לטוב ולשלמות, או במילה אחת, הוא נעשה 'שלם' יותר.

אלו הם ארבעת השלבים שנותנים את ההבנה הבסיסית על תכלית הבריאה, וכך הדברים מתנהלים כל משך הזמן שהוקצב לנברא להתייגע בקניית שלמותו.

בסיום שלב הקנייה, כלומר בסוף החיים, אם הנברא חי נכון על פי תכלית הבריאה, הסיכום הוא שהנברא מגיע למקסימום האחיזה והדבקות שהצליח לקנות. נמצא שמכאן והלאה הוא דבק בטובו השלם של הבורא כשיעור יגיעתו, ונהנה לנצח מטובו השלם של הבורא. בזכות העבודה שעבד, הטוב הזה מגיע לו בצדק ואין לו בושת כלל."

"מדהים..." מלמל דייב.

"כדי ליצור פלטפורמה עבור הנברא" המשיך הרב שארפ כמו טנק 'שרמן' דוהר בשדה הקרב "שתספק לו את כל אפשרויות השלמות והחיסרון הללו, יש צורך במגוון עצום של אובייקטים, פעולות, אירועים ואינטראקציה מורכבת ביניהם. הכול משמש זירה תפעולית לנברא כדי להשיג את שלמותו.  

הנברא הזה, כפי שמן הסתם כבר שיערת בעצמך, הוא האדם, והפלטפורמה היא העולם אשר הוא נמצא בתוכו. כל שאר הנבראים שבבריאה, גם העליונים ממנו וגם התחתונים ממנו, אינם נמצאים בעולם לתכלית בפני עצמם. כולם נבראו רק כדי לשמש עזר וסיוע לאדם, בין ישירות ובין בעקיפין, למשימה הגדולה שהוטלה עליו – להיות ראוי לממש את תכלית הבריאה ולקבל את הטוב השלם.

שלב היגיעה וקניית השלמות נקרא בשפת חכמי ישראל 'העולם הזה'. הוא היקום אשר אנו חווים בחושינו. שלב השכר הנצחי וההתענגות בטובו השלם של הבורא נקרא בפיהם 'עולם הבא'."

"גן עדן" ציין דייב.

"לא, זו טעות נפוצה. אבל אלו שני מושגים שונים."

גדודי השאלות הסתערו על דייב במתקפת פתע, שכן הדבר סתר את מה כל מה שלמד עד כה, כולל מה שלמד בהשקפה היהודית. הרב שארפ כמו נחלץ לעזרתו אל מול התוקפים ואמר "נטפל בשוני ביניהם בהמשך."

"בכל אופן" המשיך שארפ "את העניין הזה של שני עולמות, עולם הכנה לתכלית ועולם התכלית, ניתן להסיק גם בהיקש שכלי פשוט.

הרי נתון מושכל בידינו הוא שהבורא ברא את הבריאה לתכלית ולא חלילה מתוך שעמום או כתוצר לוואי מ'תאונת עבודה', אמת?"

"אמת." אישר דייב.

"נתון מושכל שני בידנו שהבורא הוא שלם ולא מוגבל כלל, מסכים?"

"מסכים."

"נו, כעת תגיד לי אתה איזה היקש שכלי אפשר להפעיל כאן כדי להוכיח שעולמנו הוא רק הכנה לעולם התכלית ולא התכלית בעצמו."

לאחר מספר שניות של ריכוז, נצנצה התשובה במוחו, "בורא לא מוגבל, לא יברא עולם מלא חסרונות בתור תכלית!"

"יפה מאוד!" שיבח שארפ, והוסיף "אין שום צד הגיוני שגורם כלשהו, שיש בידו האמצעים ליצר דברים מתוקנים ושלמים, יעשה אותם בצורה פגומה וחסרה. עצם החסרונות הרבים שבבריאה מעידים עדות מוחצת שהעולם הזה הוא לא כוונתו התכליתית של הבורא, אלא מסגרת זמנית המכשירה את התכלית השלמה והמתוקנת."

"זה חזק יותר מפלדה!" הכריז דייב.

"גם יותר מיהלום." תיקן שארפ.

"אגב, אם הצלחת להבין את הקשר הפשוט בין הנאה לבין התכלית, תוכל גם להבין בעומק הדבר למה בני אדם רודפים אחריה כל כך."

דייב היה נבוך לרגע "לפי דבריך אני כבר לא בטוח שהבנתי גם את הקשר הפשוט, כי במה שהבנתי אין הרבה עומק."

"איך הבנת את הקשר ביניהם?"

"הבנתי בפשטות שהתכלית היא עצמה סוג של הנאה, שהרי הנבראים מקבלים בסופו של תהליך מטובו השלם של הרצון העליון."

"זה באמת הקשר הפשוט בין השניים. תחפור קצת יותר עמוק ותגלה את השורש למרדף של האנושות אחרי הנאה."

דייב התרכז, אבל לא הצליח לעלות על השורש הסמוי.

"נכנע." אמר לבסוף.

"לא הותקפת." השיב שארפ כחף מפשע. ומיד סיפק את התשובה.

 "הכמיהה האנושית להנאה נובעת בשורשה מכך שהסיבה שבראו אותנו היא כדי שנהנה. תכלית בריאת האדם היא כדי להעניק לו הנאה ועונג. הצורך הזה חקוק בעמקי נשמתנו ואנו נמשכים אחריו באופן טבעי ובעל כורחנו, כמו פרפר לילה לעששית.

אבל מכיוון שהעולם הזה הוא שלב העבודה ולא שלב השכר, נובעת מכאן אחת הטעויות הגדולות ביותר של המין האנושי, וכמה מהפרדוקסים הגדולים ביותר שלו. כולם יונקים מאותה נקודת מוצא, והיא השאלה הנוקבת שאין ממנה מנוס 'לעבר איזו הנאה אתה מנתב את עצמך? רגעית ומדומה או נצחית ואמתית?'"

שארפ פלט אנחה קצרה.

"טוב, ננסה לפרט את זה יותר בהמשך. חסרים לנו חלקים רבים מדי כדי להציג את הפרובלמה הזאת בצורה נכונה..."

"אני מסמן את זה אצלי כנושא פתוח." התריס דייב שהסקרנות בערה בו.

"אל תדאג, זה נושא מרכזי מדי כדי שיישאר פתוח."

"בכל אופן," חזר שארפ לעניין "את עיקר החומר להיום סיימנו. נעבור לטפל בשאלה שלך מתחילת המפגש."

"התשובה היא פשוטה מצד אחד, ועמוקה מאוד מצד שני. עמוקה עד כדי כך שהיא נושקת בגבול שהותר לנו לדבר בו. לכן אנסה לנסח אותה לפניך על צידה הפשוט כדי לא לסבך ולא להסתבך.

הרצון העליון שלם בתכלית השלמות בלא ספק, והדבר כולל גם את כוח 'ההטבה לזולתו'. משמעות הדבר שגם טרם הבריאה אותו הכוח היה כלול ברצון העליון שלם בתכלית, דהיינו שהוא מעניק טוב שלם למקבלי טוב בתכלית הטוב ללא חיסרון כלל. אמנם אין לנו השגה אמתית כיצד הדבר אפשרי, שהרי ברצון העליון אין נבראים,

אולם כדי לקבל הבנה כלשהי אפשר לדמות את הדבר על דרך משל לכוח המחשבה והרצון שלנו. לדוגמה: זוג צעיר מתחתן, עוברת שנה וגם שנתיים וילדים – אין. האישה מתחילה להתמלאות ברצון חזק ובכמיהה לילד. היא חווה במחשבתה את החום והאהבה שהיא רוצה לתת לו, וכביכול מתענגת בדמיונה על הנתינה ועל הטיפול שתעניק לו. זאת אומרת שמצד כוחות המחשבה והרצון יש כאן פעילות של נתינה חום ואהבה, ורק בפועל חסר התינוק עצמו כדי לבטא במציאות את הכוחות והרצונות הללו.

כך הם פני הדברים אצלנו, רצונות לחוד ומציאות לחוד.

אבל אצל הבורא אין הבדל בין רצון בכוח או בפועל כלל, וגם המושגים 'בכוח ובפועל' לא שייכים לגביו. ואל תנסה להבין את זה יותר מידי כי אצל בני אדם הרצון והמעשה חלוקים לחלוטין, ותמיד יהיה הבדל מהותי בין יכולות בכוח לבין יישומם בפועל. אם ננסה לתהות על היכולות של הרצון של הרצון העליון, משם קצרה הדרך לגבול שאין לנו לחקור בו."

דייב לא התאפק ופלט "אם אין הבדל אצלו בין 'בכוח ובפועל' אז למה הוא ברא אותנו בכלל?"

'אופססס' חשב, או שזו שאלה שתתורץ לבד בהמשך או שזו שאלה שאולי עדיף לא לשאול. בין כך ובין כך היה עדיף לשתוק.

לשמחתו ראה את הרב שארפ מסתיר חיוך קטן מתחת לשפם.

"חסד, חסד טהור. לבורא אין צורך בבריאה כלל, לא בנבראים ולא בהטבה להם. כל הבריאה הזאת, למן תחילתה ועד הנצח שהיא עתידה להגיע אליו, מבוססת על חסד טהור וחד-צדדי.

הבריאה כולה היא תוצאה של תהליך שבו 'כוח ההטבה לזולתו' קיבל 'אישור פעולה' לבטא בפועל את מה שהיה כבר כלול בו עוד לפני הבריאה, באין סוף שברצון העליון. הוא קיבל אישור לברוא נבראים זולתו בפועל ממש, בתוך ממד זמן ומעטפת חומר. נבראים העתידים ליהנות מטובו השלם והנצחי, אם רק יזכו לכך."

לדייב לא ניתנו יותר מדי שניות של חסד כדי להתענג על הידיעה המופלאה ששמע כיוון שהרב שארפ מיד החזיר את השיחה למסלול.

"כעת יש בידינו הגדרה לאדם. אדם הוא נברא העתיד להידבק ביוצרו בכוח המעשים שהוא עושה ברצונו ובבחירתו. אולם יש לפנינו מלאכה רבה כדי להבין איך ההגדרה הנחמדה הזאת עולה בקנה אחד עם העולם הכאוטי שבו אנו חיים. העולם רווי הסבל, הצער, השחיתות והרוע. עולם שניראה לפעמים יותר כסד של ייסורים מאשר הכנה להטבה נצחית.

לצורך כך נצטרך לנתח את המציאות שלב אחרי שלב ושכבה אחר שכבה: את האדם ואת מרכיביו, את היקום ואת מרכיביו, ואת ההנהגה העליונה לעומת בחירת האדם ופרי מעלליו.

עד שתתקבל בידנו מפה ברורה ומסודרת אשר על פיה מגוון הנבראים העצום שביקום ושלל המקרים והאירועים המתרחשים במרחביו, אינם אלא מכניזם אחד ענק הפועל  בלי הרף למטרה תכליתית אחת.

אולם יש להכיר במוגבלותנו, שהרי מגוון הפרטים שיש לדעת לשם כך הוא בלתי נתפס, ואין בדעת אנוש יכולת להשיג את כולם, אפילו לא עשירית מהם. לכן הצעד הנכון הוא לרכוש את ידיעת הכללים, שהרי כל פרט מהפרטים נכלל תחת אחד מהכללים. אם השגנו את הכללים, נוכל בקלות יחסית לשייך כל פרט ופרט לכללו. כך אפשר לרכוש ידיעה מקיפה בהבנת האדם והעולם בדרך קלה ומהירה. תחילה עלינו..."

שארפ לא סיים את המשפט מכיוון שדלת החדר נפתחה ואדם מבוגר נכנס לחדר בבהלה. שארפ האזין לדבריו בארשת פנים שלבשה קדרות מרגע לרגע, לאחר מכן פנה אל דייב, ואמר לו "נצטרך להמשיך במועד אחר, עלי לצאת בדחיפות." הוא לבש את החליפה, חבש את כובעו, ויצא מהחדר עם האורח הלא קרוא.

דייב המופתע מסיום הפגישה הלא צפוי, הביט בדממה בחדר רווי הספרים.

הוא קיפל את ציודו ופנה אל עבר הדלת. בעודו שולח ידו למתג החשמלי כדי לכבות את האור, חשב 'יצא דווקא טוב שהמפגש הסתיים מוקדם יחסית. מחר מתוכנן טיול עם אלי, וטיול אחרי לילה בלי שינה זו הדרך הכי טובה להרוס אותו'. הוא כיבה את האור, וסגר את הדלת אחריו.

המשך בשבוע הבא.