"איך לא ידעתי", כ"א - לפתוח וילון

הכרית במלון תפוחה ורכה, והשקט מעבר לדלת נקי כמעט כמו המצעים הלבנים המתוחים. הכפור ממתין לי בחוץ מאוכזב, המזגן הניס אותו, ונעל אותו בשבעים מנעולים של זמזום מלנכולי.

אבל בתוכי יש רעש של עיר שלמה באמצע היום, והרעש הזה גובר בתוכי ככל שמעמיק לו השקט, כאילו התפנה עבורו מספיק מקום כדי להשמיע את קולו ולסחוב אותי פנימה אל מצולותיו ההומות. עכשיו אני לבד באמת, והכל ממש בא לבקר אותי - וורשה, הבנות הנפלאות, טיקטין העיירה ודמעות האמת של כולנו ביער.

"לא הייתי צריכה להיות פה..." אני אומרת לעצמי במנגינה של סופרי כבשים עם נדודי שינה ובלי לרצות או לחשוב זה עולה בי, זיכרון היום ההוא בו התגלה לי הסוד הנורא של הורי.

האמת שגיליתי את זה בדלת האחורית ממש, וזה היה יותר נורא מכל מה שהייתי מוכנה לדמיין אפילו.

כאילו תססה האדמה תמיד מתחת לעיר החיים הטובים. ורק חיכתה לרגע ההוא כדי להזדעזע מתחת לרגלינו, להפוך את עיר הביטחון והתמימות הגדולה לעיי חרבות.

כאילו היה ברור שיבוא יום וניאלץ להסיט את הוילון שסגרנו כל השנים וחשבנו תמיד ששם נגמר הבית ומעבר לזה אין כלום. מלבד זכרונות קטנים מאוד שאבא הולך להביא משם, מדי פעם.

כאילו היה בלתי אפשרי לחיות כל הזמן בתוך הבועה הנהדרת והמופלאה של חיינו. ויום אחד... יום אחד הכל התנפץ. הכל ממש.

יום אחד, באמצע החיים ממש, פנו להורי מ'בית התפוצות'. פרויקט תיעוד הניצולים יצא לדרך ומדינת ישראל עשתה מאמצים עילאיים להגיע לכל ניצול ולקחת ממנו עדות מסודרת ומוקלטת, למען הדור החדש שקם ולא ידע את השואה.

שליחה הגיעה אל אבא ואמא והסבירה את מטרותיה, קיבלה את הסכמתם שנאמרה במאמץ גדול והקליטה כל אחד מהם באופן מקצועי במשך כמה שעות ארוכות של שיחזור מדויק ומפורט.

ההורים לקחו את השיחזור קשה מאוד. הם היו צריכים לגעת שנית במקומות הכואבים ולפתוח את פצעי הגיהנום שהגלידו בקושי רב.

ידעתי שהתקיים תיעוד, אפילו עודדתי את ההורים לקיים אותו. זה היה שלב בו היינו כולנו מבוגרים בעצמנו. הבנו כבר שההורים היו בפולין במלחמה וזה אומר שהם התגלגלו איכשהו ביערות או במחנות, אין עוד הרבה אופציות. קישרנו קצת מילים, קצת היסטוריה וכמה סיפורים קטנים, אבל לא ידענו מה בדיוק, ולא ממש חשבנו שאנחנו מסוגלים לדעת. ועכשיו היה לנו הכל, דחוס בתוך שתי קלטות וידיאו גדולות.

הקלטות הגיעו אלי. "חנה", אמרה לי אחותי באחד הימים, "את חייבת לשמוע את העדויות של אבא ואמא".

"לא! לא! אני לא חייבת!" רציתי להתחפר שנית בתוך עולם הבובות והמשחקים, כאילו הייתי ילדה קטנה באנטוורפן ששומעת את המבוגרים מדברים על 'לאגר' ומשכנעת את עצמי שלא מדובר במחנות ההם מהספרים האיומים מאחורי החבל. בטח שלא, דברים כאלה לא קשורים להורים העליזים שלי.

אבל כבר לא הייתי ילדה קטנה. לי עצמי כבר היו ילדים גדולים ממש, ולא היה שום מקום לברוח אליו. הקלטות היו אצלי בבית, שוקלות טונות של עופרת ויושבות לי על הלב. אני מוכרחה לראות אותן, ידעתי, אבל לא היום, כמובן, היום יש לי תור לרופא השיניים של הבת הגדולה וגם נעליים שצריך לקנות לקטן. היום לא.

גם למחרת לא יכולתי, למחרת איימה הכביסה להטביע אותי והייתי זקוקה נואשות ליום מיון ארגון וסדור, עוזרת הבית שלי הייתה צריכה להגיע בכל רגע.

גם ביום שלישי לא יכולתי, וביום רביעי הייתי עייפה מידי. ביום חמישי ברוך השם יש שבת להכין וביום ראשון? טוב, הקלטות כבר חיכו כל כך הרבה, הן יכולות לחכות עוד קצת.

והן חיכו. עטופות, שותקות ומפחידות מאוד. לא רציתי לראות אותן, אבל ידעתי שלא תהיה לי ברירה. פחדתי לפגוש בהן אבל ידעתי שאני חייבת. רציתי להושיט יד אל העבר של הורי, אבל קיוויתי בתוך ליבי, שהיד הזאת, איכשהו, לא תגיע לשם אף פעם.

החיים שלי היו טובים. ילדים בבית הספר ואחת שכבר לומדת בתיכון, בית נחמד ואוויר הרים ירושלמי המנשב מן החלונות, קול לימודו של בעלי העולה מן הסלון ונשימותיה השקטות של התינוקת מהחדר. למה לפתוח את החלון להוריקן? למה לתת לו לחטוף ממני את כל השלווה של חיי? לא הייתה לי תשובה מספיק טובה והקלטות חיכו עוד שבוע. השבועות הפכו לחודשים ואני עדיין אחזתי בכל הכוח בקצה הוילון הסגור, לא נותנת לרוח הימים להדוף את שוליו. לא יכולה לדעת את מה שנמצא שם.

 'תשעת הימים'[1] בחודש אב של אותה שנה היו כמו ה'דד ליין' האחרון האפשרי, כל יום נדמה היה לי ארוך ומכאיב יותר. ידעתי שהגעתי אל נקודת האל חזור ושום דבר לא יכול להיות גרוע יותר מלחוש את חומר הנפץ הזה רוטט לי בתוך הארון.

לא הייתי ילדה קטנה שקוראת בחושך ספרים בתוך השמיכה לאורו של פנס. כבר ידעתי שהשואה לא הייתה אינקוויזיציה עתיקה, ושההורים שלי היו בפולין עם כרטיס נסיעה בכוון אחד בלבד.

כבר לא הייתי תמימה וגם לא יכולתי להיות. 'לאגר' פירושו מחנות השמדה וריכוז, 'לאגר' פירושו אושוויץ. ההורים שלי הכירו את זה והיו שם, אבל הקלטות נותרו ארוזות בארון.

'די!' אמרתי לעצמי יום אחד, 'אין יותר תירוצים!' והלכתי לשכור לי מכשיר וידאו.

המכשיר היה הרבה יותר כבד מהמשקל הרגיל שלו. הוא שקל את משקל הפחד. יומיים לפני תשעה באב זה היה, הכביסה התגבהה לי במרפסת[2], ולא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לחוש את החורבן. וידאתי שכל הילדים כבר יצאו לקייטנה והדלת נעולה היטב... נעצתי את הקלטת בחריץ המתאים ולחצתי על כפתור ה'פליי' ביד רועדת. הנה זה בא. 'חנה, אין לאן לברוח!' הרגשתי כמו מישהו שנכנס למנהרה חשוכה וצרה ושוב לא יכול להסתובב כי אם להמשיך הלאה, אל החושך הנורא. פסים ריצדו על המסך ואחריהם נראה אבא שלי, אבא שלי הטוב, פניו אפורות והוא מדבר.

זה היה אבא אחר, לא האבא הרגיל שהכרתי, זה שמחבק ומרים לגובה ונותן לכולנו לקפוץ עליו, שעה שהוא מגיע הביתה. זה היה אבא אחר, לא החזק והגיבור, לא העסקן ואיש הציבור מלא האנרגיה. זה היה משהו שהיה שם בשנות האימה הבלתי נתפסות, שראה את הגיהנום פעור מול עיניו ונפגש עם המוות קרוב כל כך. מישהו שלא היה צריך עוד להסתתר תחת מסכות, אלא יכול לספר את האמת הפנימית שלו. מותר לו, הילדים כבר לא שומעים...

כמה שעות ישבתי כך, בוהה בעיניים ענקיות במכשיר שמולי ולא יכולה להניע אפילו את כף ידי... כמה שעות הייתי כך, שומעת ולא מסוגלת, רואה ולא יכולה ורק רוצה ללחוש: 'טאטע! אוי טאטע!'

בסוף, אחרי שש שעות תמימות ובלתי אפשריות, הסתיימה העדות. אבא סיפר על חייו שנבנו, אבא סיפר על הסוף הטוב שאנחנו היינו חלק ממנו. אבל אני לא הייתי שם. אני הייתי במקום אחר. עולמי שלי, נחרב עלי.