"אין מקום לשתיים", פרק כ"ג: גזירה היא

"את יודעת, את לא צריכה להרגיש רע עם זה", אמרה לה היועצת בקול חרישי, "גם אם את חושבת לפעמים על מה שהיה, וקשה לך עם זה, תדעי שהכול עצת היצר הוא, שרוצה שתשקעי בדכדוך ובצער לא נכונים. ברגשות אשמה מייאשים. זה לא מגיע ממקום טוב. לפעמים נדמה לנו שהכול בידיים שלנו, אבל זה לא נכון. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם".

בת שבע הביטה ביועצת בתמיהה. על מה היא מדברת?

"אני יודעת, טבעי שתרגישי קצת אשמה, קצת כאב לב, אבל את צריכה לדעת שזאת לא אשמתך, ואין לך כל קשר למה שקרה".

בת שבע לא הבינה דבר. היא נקראה לחדר של המורה גרוסמן, היועצת הידועה לתהילה של הסמינר, והתבקשה לפנות שעה מזמנה כדי לשוחח אתה. בת שבע שמחה על כך – איזו תלמידה לא תשמח להפסיד שעת לימודי אנגלית משעממים (לדעתה, כמובן...)? שיחה עם יועצת יכולה להביך קצת אם את יזמת אותה, אבל אם הסמינר הוא זה שהחליט על זה? מי היא שתתנגד? נראה מה יהיה לה להגיד...

"אני אשמח לשמוע מה יש לך להגיד, בת שבע", המורה גרוסמן דיברה בקולה הנעים, הרגיל, ובת שבע שמחה שאין זה קול רך ומתוק שאמור להביע הזדהות... היא מעדיפה טון דיבור נורמלי.

"אין לי מה להגיד", היא אמרה בכנות. כל בנות הכיתה שלהן משוחחות, לפי סדר מסוים, עם היועצת. כך קבעה ההנהלה אחרי האסון עם דבורי. שתי בנות מכיתות מקבילות לא הגיעו לסמינר עם פתיחת שנת הלימודים כי נפצעו ואושפזו לתקופה קצרה, אבל אף בת מכיתה אחרת לא נפצעה בדרגה השווה לזו שנפצעה דבורי. היא חשבה שזו הסיבה לשיחות הייעוץ. ההנהלה רוצה לראות שהכול בסדר, שהבנות בריאות בנפשן ומתפקדות היטב, ואף אחת לא סובלת מסיוטי לילה. בת שבע תהתה מה אומרת היועצת לכל אחת מן הבנות. אולי יש כאלו שהיא מסיימת אתן מהר ויש כאלו שהיא מאריכה אתן יותר. היא שיערה שאתה תאריך קצת יותר מהגיל, היות שהיא זו שהרכיבה את התפאורה המתמוטטת, אבל איך תסביר לה שהיא לגמרי בטוחה שהכול היה בסדר ותקין? היא כואבת על דבורי, מרגישה את הכאב, אבל יודעת שהוא נגזר משמים והקדוש ברוך הוא מתכנן לכל אחד את חייו.

"באמת?" היועצת התפלאה. כל בנות הכיתה נכנסו או תיכנסנה אליה לשיחה, וכך גם כמה מבנות המחזור. את רובן היא תשלח מהר מאוד, אבל יהיו כמה אגוזים קשים, בלי ספק: גיטי - החברה הטובה של דבורי, שני – אחותה הצעירה, הני – שנכחה על הבמה באותם רגעים קשים, יעל – שהייתה ממארגנות התכנית, ובת שבע – שהרכיבה את התפאורה.

בת שבע יושבת כעת מולה, פניה שלווים ושאננים, והיא לא נראית כאחת הסובלת מנקיפות מצפון או מרגשות אשמה.

"כן". בת שבע לא ידעה אם להצטער שהיא תחזור לכיתה ותמשיך בלימודי האנגלית, או לשמוח שהיועצת מסכימה אתה.

"אני חשבתי... בכל זאת... את לא חושבת שיש לך איזשהו קשר לאירוע?" היועצת סברה בתחילה שבת שבע מסתירה משהו. היא גיששה בזהירות.

עיניה של בת שבע הביעו כנות, "קשר למה?"

"למה שקרה בכיתה שלכן".

"אה, מכיוון שאני הרכבתי את התפאורה?" בת שבע חייכה בהבנה, "כן, אני מבינה מה המורה מבקשת לומר, אבל אני לא חושבת שיש בי אשמה. אני הרכבתי את התפאורה כמו שצריך, בדקתי פעם ופעמיים שהכול בסדר, וזהו. אני לא חושבת שזאת אשמתי שמשהו קרה. דברים קורים לפעמים, ולא אנחנו מנהלים את העולם".

היועצת התבוננה בפניה של בת שבע. היא נראתה כדוברת אמת. אז מה, היא מאמינה באמונה שלמה שהכול משמים, שלמה עם עצמה ומתעלה מעל לרגשות האנושיים באמת ובתמים? זה היה נראה לה לא אמתי, מזויף, אבל בת שבע לא שידרה זיוף. צליל קולה היה אמתי. היא לא ידעה מה להוסיף. אם הנערה שלמה עם עצמה והכול בסדר, מה המקום לייעוץ ולהכוונה? המנהלת ביקשה שתשים לב מי זקוקה, אולי, לטיפול פסיכולוגי, וסימנה את בת שבע כמועמדת לכך. אחרי הכול, היא זו שהרכיבה את התפאורה, וכמה שהכול היה בסדר, נגרם אסון כבד.

אבל בת שבע לא נראתה כזקוקה לסיוע מקצועי. היא הייתה רגועה, שלווה ומשלימה. היועצת לא ידעה אם זה מבריאות נפש מושלמת או מעמל על קבלת גזרות שמים באהבה. כך או כך, היא התפעלה מבת שבע. היא נראתה לה נערה איכותית ומיוחדת. היא לא ידעה כיצד תסיים את השיחה הזו, שהפכה משיחת ייעוץ לשיחת חיזוק ואמונה.

"לא אנחנו מנהלים", הסכימה אתה, "אבל לפעמים... קשה לזכור את זה... וזה בסדר, אם מרגישים רגשות של כאב או אשמה, יש להם מקום".

"אני מבינה את אלו המרגישות כך", אמרה בת שבע, "אבל אני לא חושבת שאני צריכה להרגיש כך, בוודאי שלא רק כי זה לגיטימי".

היועצת חייכה, "בהצלחה, בת שבע", אמרה לה.

בת שבע קמה ולחצה את ידה של היועצת, "תודה, המורה".

"אם תרצי לשוחח על משהו, על כך דבר שהוא, אני נמצאת כאן".

"תודה, המורה". בת שבע יצאה מן החדר. קומתה זקופה, הילוכה בטוח. לא היה כל פגם בתפאורה שלה, הכול היה בסדר. התפאורה התמוטטה? הארמון קרס? דבורי שילמה על כך מחיר כבד? הכול משמים. גזירה היא, ואין להרהר אחריה. אולי יש בנות שחושבות שהן אחראיות, שהן אשמות, שהן יכולות היו למנוע את מה שקרה – אבל היא לא חושבת כך. לקדוש ברוך הוא דרכים משלו לנהל את העולם, והן נעלות מחקר, כך תמיד אומרים לה. השרף מקוצק, נדמה לה, אמר שאינו חפץ באלוקים שהוא מבין את דרכיו. היא חזקה מאוד באמונתה. קרה מה שקרה, וזה מצער מאוד, אבל אין לה כל קשר לזה. הצער לא יחזיר לדבורי את רגלה, ורגשות אשם מיותרים ולא נכונים – ודאי שלא. היא לא מבינה את דרכי השם, ולפעמים הן מרות ולא מובנות. לא מובן וקשה לקבל את הפציעה הנוראה הזאת, ובכל אופן היא מקבלת אותה בהכנעה. איך אמרה היועצת? היצר גורם לה לחשוב שהיא אשמה... בת שבע בלבלה קצת את דברי היועצת, שאמרה שהיצר רוצה שהיא תשקע בדכדוך ובצער לא נכונים, אבל זה לא משנה. המסקנה היא אחת: יש לקבל את גזירות השם באהבה. גזירה היא מלפניו.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.