"נשמה טובה את", פרק י"ז - תומבמפסרוג

"ונוס יקרה, התחושה המוכרת של הייאוש, שאת, אולי יותר מכולם, מכירה אצלי, שבה אליי כמו בומרנג," שופכת ילי את תחושותיה על הכתב. אולי ונוס תבין אותה גם הפעם.

"אני חשה געגועים לפיליפינים, לחיים הפשוטים והטובים, למלחמה על החיים בעצמם, על האוכל פשוטו כמשמעו. על המים בבאר שברחוב, על האורז והלחם הפשוטים, ולא על הצלחה וכבוד, כסף ואריזות מרשרשות של חטיפי ג'אנק, ומשחקי מחבואים עם קטי, חברת החדר שמנסה ללא הרף לדרבן אותי לספר על עברי. ולא, ונוס – אני לא רוצה לספר מאין באתי, אני רוצה לפתוח דף חדש. וזהו."

זיכרון ממשחק ילדות עולה לפתע במחשבתה, משחקי ה'תומבמפסרוג' הפרימיטיביים. הילדים היו מניחים על הרצפה קופסת קרטון וזורקים לתוכה נעליים מכל הבא ליד. עשרות ילדים מנסים את מזלם וקולעים את זוג נעליהם לתוך קופסת הקרטון העלובה. בדרך כלל נגמר המשחק בגערה מצד ההורים על מצב הנעליים האומללות שידיהם של עשרות נערים התעללו בהן. תמיד שנאה את המשחק וחשה סלידה מכל מעשה השתוללות שכזה.

הרתיעה אותה גם ההתבוססות במי רפש, שהייתה מקובלת מאוד בסיום ימי הגשם הדביק תוך ריקוד בשדות וקריאות צהלה ושמחה.

"הנסיכה," קראו לה הוריה וצחקו. "כנראה הורייך שייכים היו לבית מלוכה כלשהו."

תמיד אהבה לדמיין את עצמה בארמון פאר שבו משרתות רבות מעניקות לה את כל צרכיה ללא טרחה מצידה, ואילו לה – זמן בשפע לקרוא ספרים. היה זה התחביב האהוב עליה. כאשר הזדמן לאי ספר חדש, הייתה ילי רצה כדי לזכות בו ראשונה. ילדי הכיתה היו מכנים אותה "הפרופסור", משום שידיעותיה היו רבות ומגוונות.

ודווקא כעת, כאשר היא נמצאת בתוך החלום הוורוד שטוותה לעצמה, באמריקה המתקדמת והמפותחת, כמו שרצתה שנים רבות כל כך, דווקא עכשיו הייאוש גדול מתמיד. תחושת החיפוש והחסר התעצמה בה כל כך, עד שכמעט ולא נותר מקום פנוי בתוכה.

ילי ממשיכה לכתוב: "את זוכרת את כל החלומות היפים שלי על אמריקה הגדולה ועל הלימודים האקדמיים, שבאמצעותם אוכל לספק ולו במעט את תאוותי ללימודים? אני חשה כעת שדווקא משום שהכול טוב פה כל כך, העצב והכאב שבתוכי גדלים עוד יותר. בעבר חשבתי, שאם אחיה בתנאים פיזיים מעולים תשתפר הרגשתי, ועכשיו אני מבינה שלכל מקום שאלך, יבואו איתי תחושות היאוש והגעגוע.

לכן היאוש גדול עוד יותר. כי לפתע מתחוור לי שאין סיכוי שיעזוב אותי.

אני שמה לב שלא סיפרתי לך על חיי באמריקה הגדולה.

האמת היא שהחיים פה יפים ולא חסר לי דבר. אני גרה בדירה יפה במחיצת כמה חברות, ואת חדרי הנעים אני חולקת עם חברת חדר נחמדה למדי בשם קטי.

ונוס, לו היית רואה את החיים באמריקה, בטוחני שהיית משתוקקת לעבור גם את לגור כאן.

יש כאן שפע עצום. חנויות ענק מפוארות. לעומת החטיפים המעטים בפיליפינים, כמו קיקיאם פישבול (חטיפי דגים), או גלוטנו רייס (אורז מתוק), ובזמנים מיוחדים מאוד, כשנוסעים לטייל בערים הגדולות – גלידה סורבטס – פה באמריקה המבחר הוא עצום. הילדים באמריקה מקבלים תדיר אריזות נייר אישיות מרשרשות שבהן חטיפים משובחים שעין פיליפיני לא ראתה.

אין ספק שהטעמים כאן שונים. קשה לי להתרגל לכמות המלח והשמן שהחטיפים האלו מכילים ולמזון המהיר והסינטטי שנמכר פה, בקפיטריה של הקמפוס. הרגלי האכילה כאן שונים לחלוטין מאלה שהורגלתי אליהם.

תנאי התחבורה גם הם שונים לחלוטין מתנאי התחבורה שבערי הפיליפינים הגדולות - מנילה או סבו, שבהן איש הישר בעיניו יעשה. כאן נושא התחבורה מסודר ומאורגן עד לפרטי פרטים. האנשים נשמעים בציות מושלם לרמזורים ואפילו לחוק הקובע מה מספר הנוסעים המותר בעת נסיעה ברכב. משעשע.

האנשים ברובם עוסקים בעבודה ממוחשבת, ולא פגשתי כאן איש העובד בשדה או בטרסות אורז, כמו אבי.

הלימודים מרתקים. אני מאוד אוהבת את שיעורי התגבור באנגלית, ובכלל, את מכלול הלימודים. כמו שאת יודעת, מאז ומעולם אהבתי ללמוד.

אני נהנית פה מאוד מהשיעורים שאני לומדת לקראת התואר שאני משתוקקת לו כל כך. במכינה נערכים גם שיעורי פילוסופיה מעניינים מאוד.

אינני יודעת מדוע דווקא אני, בת מזל שכמותי, זכיתי שיש בידי הוריי הכסף לממן חלק מלימודיי, שלא כרוב חברינו בפיליפינים, ודווקא אני – מיואשת כל כך מהחיים. חברינו בפיליפינים מאושרים כל כך במעט שיש להם, מסתפקים במועט, אינם פוזלים החוצה, אל החיים המגוונים במערב. מבחינתם זה בסדר לחיות כך עד 120 שנה ולמות בשיבה טובה באי סיקיהור הנידח והמשמים, שאפילו תיירים שכבר מצאו עניין בטיול בפיליפינים, לא טורחים לבוא ולבקר בו, ובעצם, אפילו הפיליפינים העירוניים בעצמם כמעט ולא מכירים אותו.

אבל אני תמיד הרגשתי אחרת. משהו בתוכי דחף אותי לחפש. אינני יודעת האם הדחף הזה נולד בעקבות העובדה שגדלתי בבית שאינו בית הוריי, או שבעצם מהותי אני אדם שמחפש.

בדרך כלל אני עסוקה כל כך, עד שכמעט אין לי פנאי לתחביבים או ליציאה עם חברה. מאחר שעליי לממן חלק מן הלימודים היקרים, אני גם עובדת כמלצרית באולם אירועים ענק ומפואר, שכמותו לא ראית בחייך, ואם לא תבואי לבקר באמריקה סביר להניח שגם לא תראי...

את מתארת לעצמך כמה עמוסים חיי?

בימי ראשון, ימי החופשה מהלימודים, כשאני נחה ומטיילת, צפים להם כל מיני רגשות ישנים שחשבתי שאשכח ברגע שאדרוך על אדמת אמריקה החלומית.

כשאני מביטה בכל העושר הזה, השפע שנמצא כאן והמרוץ של כולם אחרי כלום, אני חושבת שזה באמת מושך ומקסים ומרתק, אך זה לא באמת קיים. זו רק מטפורה לאיזו אמת אחרת, ומין עטיפה צבעונית מגרה, חלקה למגע, לבלון של אוויר נטול חמצן.

אולי כל הבלבול הזה נוצר כדי לספר לבני האדם שיש משהו אחר, שחסר, והוא לא מתמלא משום דבר חיצוני ופיזי. המפתח למילוי אמיתי ותוכן איכותי מונח היכן שהוא, אני מניחה.

אולי כשנצעד קדימה פסיעה או שתיים, נגלה שעצם החיפוש הוא בכלל המציאה. ימים יגידו..."

באבחה של רגע מחקה ילי את הפסקה האחרונה. ונוס לא תבין אותה. יש גבול למה שחברתה הטובה, המכילה תמיד, תהיה מסוגלת להכיל...

"ספרי מה שלומך, ונוס, ואיך החיים באי סיקיהור החמוד שלנו?

מצד אחד, אני רוצה לשכוח אותו ובכלל את הפיליפינים וכמהה לפתוח דף חדש בחיי. אך מצד שני געגועיי עזים.

מבולבלת שכמוני...

שולחת לך נשיקות ופרחים וירטואליים...

ילי.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.