"תהומות", פרק ז’ - ממלאת מקום

אפי:

"אני מוכרחה להיכנס".

"אי אפשר".

אמא של שבי צנומה וגבוהה, חוסמת בגופה את הכניסה אל החדר, מתנכרת אליי כמו לא פגשה בי מעולם, כמו שכחה, שהייתי בת בית אצלם כל תקופת לימודינו המשותפים בסמינר.

"אני מוכרחה", הדחיפות יורה מפי את המילים בנוקשות.

"אני ממלאת את בקשתה של בתי", גם אמא של שבי נוקשה ובלתי מתפשרת.

והמצב הבלתי אפשרי הזה, בו אנחנו עומדות בפתח חדרה של שבי החולה, ונראות כמו שתי לוחמות בשדה קרב, גורם לי להתקפל תחתיי בתבוסה. גם אמה של שבי מבינה פתאום את גודל השבר. היא צונחת על הכיסא המתכתי במסדרון, פניה חיוורות וצמוקות מתמיד. המערכה הוכרעה. אמא של שבי מבינה אף היא, שאנחנו לא שני צדדים, אין במי ובמה להילחם.

ריח חריף מכה בי. אנשים בלבן וירוק חולפים על פניי, ונדמים לי כצלליות מהלכות. צפצופים, תקתוקים, גניחות וקריאות דחופות גורמים לאוזניי לצלול.

למרות שזו הפעם הראשונה שאני שוהה במחלקה אונקולוגית, תחושה מוזרה משהו של דז'ה וו, מספרת לי שהייתי כאן בעבר, שנפגשתי כבר עם הפחד המצמית הזה, שחוויתי כבר חוויות דומות בחיי.

"היא ביקשה שאני לא אכנס?" אני מבררת בזהירות. כי אמא של שבי נראית פתאום שברירית כעלה שכמש בסתיו, וכל נגיעה תפורר אותו לפירורים דקים.

"היא ביקשה שאף אחד. ואף אחד כולל אפילו את שירי שלה האהובה. שירי שמתקשרת חמש, שש או שמונה פעמים ביום, מתחננת לבוא לבקר את אמא שלה, ונענית בשלילה. שבי אומרת שהיא פוחדת עליה, היא עלולה להישבר, אבל זה לא זה, אפי, ולך אני מרשה לעצמי לומר. זה לא זה, שבי רוצה שאף אחד  לא יראה אותה, ואף אחד זה כנראה גם את".

"אני נכנסת. חייבת להיכנס. ולוקחת הכל על אחריותי".

מעיפה עוד מבט בפניה של צפורה פישר. לאחר שירתה את צרור המילים הכאובות שלה, היא השתתקה בעייפות, יושבת כפופה ודמומה. לא משיבה לי מבט.

אני צועדת במהירות אל תוך החדר, בלי לחשוב, בלי לתכנן, ונעצרת תחתיי, קופאת בבת אחת.

וכי מה חשבתי שאמצא כאן? שבי נמרצת ופעילה, שממשיכה לנהל ממיטת חוליה שיחות טלפון שונות בו זמנית, ויורה צרורות של פקודות חינניות לכל עבר? שבי מחייכת ושופעת מחמאות? שבי המנהלת שיחות עומק פילוסופיות? שבי מארחת למופת, ומקבלת את פנייך עם מגשי הפטיפורים המיוחדים שלה, או שייק הפירות המפנק שלה?

כנראה שלא חשבתי, ידעתי שאם אחשוב- לא אוכל להגיע, ועכשיו המציאות חובטת בפניי עד כאב, גורמת לנשימתי להתקצר ולעיניי לצרוב.

שבי מוטלת על המיטה, לבנה-לבנה, כבובת סמרטוטים שמישהו הדביק את אבריה אלו לאלו בצורה לא מיומנת. עיניה עצומות, והיא גונחת מפעם לפעם.

אני מאמצת את ליבי ונגשת אל מיטתה של שבי. החברה הכי טובה שלי. הדמות היחידה בעולמי, שבזכותה איני מרגישה בודדה לגמרי. הדמות שפתחה לי את חדרי לבבה וביתה לפני עשרים ואחת שנים, ושימשה לי כעיר מקלט, פעמים אין ספור בחיי. הדמות שבזכותה הגעתי לאן שהגעתי. זו שבעמל ובעקביות עזרה לי לשקם את האמון בעצמי, ולימדה אותי דבר או שניים על הערך העצמי שלי.

"שבי, אני כאן", הקול שלי עולה מן המעמקים.

היא ממצמצת בעיניה וגונחת שוב, ואז פותחת אותם.

"אפי, ידעתי שתבואי", לוחשת במאמץ. "אפילו שביקשתי שאף אחד לא יבוא, לא רוצה שיזכרו אותי ככה..."

אני לוחצת את כף ידה הקרה, ושותקת. אני יודעת שעכשיו צריך להזדעק ולומר, חס וחלילה שבי, אל תדברי כך, את תבריאי ותחיי אתנו שנים ארוכות ומאושרות, אפילו חרב חדה, שבי, אסור להתייאש.

כן, כך צריך לומר, אך המחסום שבגרוני לא מאפשר אפילו להגה אחד לצאת מתוכי.

אני רק מלטפת את היד הרפויה שוב ושוב ושותקת. גם שבי שוכבת דמומה ועצומת עיניים.

"אפי...." היא מדברת פתאום, "אני רוצה לבקש ממך משהו".

אני מחווירה, גבי נדבק למשענת הכיסא, בקושי נושמת. הנה, מגיע הרגע שבשלו פחדתי להגיע...

"אפי, המצב חסר סיכוי... המחלה אלימה ומהירה מאד. הטיפולים שנותנים לי לא משפיעים, והגידול מתפשט מהר, כנראה כבר התיישב לי על עצב הראיה כי.... מהבוקר הראייה שלי מאד מאד מטושטשת".

עכשיו אני מבינה, ששבי לא רואה אותי. היא לא רואה שאני עומדת להתעלף, שהגוף שלי רועד בלי שליטה.

"אני אומרת את זה רק לך", הקול האדיש שלה הופך להיות חם ורך, "אני דואגת.... אני דואגת לשירי שלי. כל כך דואגת. היא לא תוכל להסתדר בלעדי אפילו יום אחד... אני חייבת למצוא לה ממלאת מקום לפני שאני עוזבת, כבר עכשיו, אני משערת, המצב אצלה בהדרדרות".

אני ממשיכה לשתוק. אוצר המילים הפנימי שלי שקע בתהומות, אולי בכלל הפכתי לאילמת, רק היד שלי מלטפת ומלטפת, פוחדת לעצור.

"אני לא רואה מישהי מתאימה ממך, אפי, מה יהיה עם שירי?"

"לא", הלחישה שלי בהולה ודחופה. "לא, שבי", אל תבקשי ממני את זה.

"כן, אל תסרבי לי... שירי מוכרחה. חייבת. ורק את תוכלי. רק לך תהיה הרגישות וההבנה, היא כל כך רגישה הילדה הזו".

"ומה עם ילדייך האחרים?" משפט שלם ותיקני יוצא מפי סוף כל סוף.

"אני דואגת לכולם, אבל עם שירי זה עניין אחר לגמרי... אף פעם לא סיפרתי לך. תבטיחי לי אפי, תבטיחי לי שתמלאי את מקומי. תני לי ללכת בשלווה".

דמעות שקופות ומפחידות גולשות מעיניה, ויוצרות שבילים שקופים וחיוורים, שנבלעים במהרה בתוך הכרית הגדולה.

"אני אשתדל, שבי", המשפט הזה עולה מתוכי בעל כורחי, אני מוכרחה להפסיק את השבילים האיומים האלו.

"תודה אפי. ידעתי שאפשר לסמוך עלייך. תמיד היית החברה הכי טובה שלי". היא נותנת לי אישור, מגישה לי את זר הניצחון, אבל אני לא רוצה בו עכשיו. אני רוצה את שבי שלי, בריאה.

אני נפרדת ממנה, ובורחת החוצה מהחדר, מבית החולים, מכל המצב הבלתי אפשרי הזה. אפילו לא מצליחה להיפרד מגברת פישר, אמא של שבי, שתולה בי עיניים עצובות.

אין לי מושג למה התחייבתי. איזה סוג של מילוי מקום מצופה ממני. מה יש לשירי? היא נראית ילדה מקסימה ומתוקה, חברותית ועדינה. מה היא חייבת ומוכרחה? מה רוצה שבי? ולמה התחייבתי למשהו שאיני יודעת אודותיו דבר? למה לא ניסיתי לדלות משבי פרט או שניים נוספים, אודות התפקיד החדש שהטילה על כתפיי?

* * *

שירי נכנסת לכיתה בצעדים איטיים ומהורהרים, שואלת את עצמה, מדוע בכלל הגיעה לכאן, ומה התועלת שבכך. בבת אחת משתררת דממה מתוחה.

בינה מוחקת בתנועות מהירות את הלוח, ומבטי שאר החברות נוסעים הרחק מעיניה. כולן פתאום עסוקות ובהולות. אפילו תמי, החברה הטובה שלה, מתחמקת ממנה. לא יאמן, אבל זה בדיוק כמו בסיפורים. היא מרגישה שהיא לא תסבול את זה. הסבל שלה מספיק גדול גם כך.

בפתאומיות מפחידה נעלמה אמא מחייה. אמא מבקשת שהיא לא תגיע לבקר אותה, כי יהיה לה קשה, והמחלקה הזו היא לא מקום מתאים לנערות צעירות. ובעצם גם אבא נעלם מחייה, אבא שקע בתוך עולם שאין לה חלק בו, מסוגר ועצוב כל כך.

התאומות ויודי אצל סבא וסבתא, והיא לא רוצה להיות בשום מקום, פרט לבית שלה. היא תישאר בבית ותשמור עליו עבור כולם.

הבלבול, החרדה והכאב סוגרים עליה מכל עבר. ומהלימודים, היא יצאה לגמרי. בלי אמא אין לה אפילו סיכוי, היא מודעת לכך עד כאב, ואפילו לא מנסה לפתוח ספר או מחברת.

ועכשיו היא תאבד גם את תמי ואת שאר החברות. זה יותר מדי. הרבה מעבר לכוח הסבל שלה.

משהו עצום מתנחשל בתוכה, ומכריח אותה לפעול באופן כמעט אוטומטי.

"בואי רגע החוצה", היא חוצה כמעט בפראות את גדודי הבנות, שהספיקו להתאושש ושבו ללהג, ומושכת את תמי בזרועה, לא בעדינות יתרה.

"המורה תיכף נכנסת", מנסה תמי להתחמק.

"לא חשוב, בואי", היא לא מתכוונת לוותר לה, ומושכת אותה כמעט בכוח, מפלסת דרך בין שבילים של בנות, ששוב משתתקות ומביטות בהן בעניין.

"אני לא אסבול את זה תמי", היא עומדת מולה בעיניים רושפות. "את החברה הטובה שלי. אל תלכי ממני עכשיו. אני צריכה אותך. מספיק אמא שלי חולה מאד. מאד מאד אפילו. ואולי.... אולי, תמי.... אני אהפוך ליתו...."

"אל תגידי את זה", תמי נחרדת ומתחילה לבכות. "אמא שלך תבריא מהר".

אבל שירי מתקצפת יותר.

"אל תבכי עכשיו. אני צריכה אותך חזקה, תמי, שתהיי לידי. שתעזרי לי. שלא תברחי לי. אני לא מוכנה להיכנס לכיתה, לראות לוחות נמחקים ובנות משתתקות, לא מוכנה שיתלחשו מאחורי הגב שלי. תגידי את זה לבנות.  אם יש להם מה לשאול, להגיד, שיגידו לי בפרצוף. כי עכשיו את, אתן, זה כל מי שיש לי בעולם המבולבל שנזרקתי אליו".

"לא נכון", מוחה תמי במהירות.

"לא נכון?" שירי מרגישה שהיא נחנקת. "חשבתי שאנחנו חברות..."

היא מפנה לה את גבה ומתחילה לפסוע לכיוון הכיתה, ונדמה שעוד רגע תקרוס תחתיה, אך תמי עוצרת אותה, לוחצת על כתפה .

"לא הבנת. התכוונתי שלא נזרקת... ה' לא זרק אותך שירי, הוא נתן לך ניסיון, ואת תעמדי בו ואני... את צודקת, זה גם הניסיון שלי, ושל כולן בכיתה, וסליחה ש... לא הייתי איתך בימים האחרונים, אבל, תביני אותי".

"אני משתדלת".

"את היית כל כך קודרת, שותקת ומסתגרת, שלא ידעתי מה לומר ומה לא לומר, אבל מעכשיו הכל יהיה בסדר".

שירי מגחכת בכאב.

"בסדר בינינו, לפחות", היא לוחשת לפני שהן נכנסות אל הכיתה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.