מתנת הפיוס: איך מתכוננים ליום כיפור?

מוצאי ראש השנה היה מתיש, לא נעים לומר, כמה כוחות נפש השקעתי ביומיים הללו, הבית צריך שיקום רציני, הכיור עמוס, והריצפה – לא מביישת מגרש משחקים, העיקר שכולם יצאו מרוצים וכבר הזמינו את עצמם לשנה הבאה, ואני? אך אני מרגישה אחרי היומיים הללו? מותשת לחלוטין, לא היה קל, אפשר לומר שהייתי מבולבלת, קשה להרגיש פחד ושמחה ביחד, אלו רגשות סותרים, להמליך את המלך, ש"מלכותו בכל משלה..." זה מכניס רוגע בטחון ושמחה, אך זה אומר שאני צריכה לוותר על תחושת השליטה שאני אוהבת, איזה נס שיש ראש השנה פעם בשנה, זה "מאפס" אותי כל פעם מחדש ומציב אותי מול האמת המוחלטת, שרק הקב"ה מנהיג את העולם, אין פלא שעכשיו לא נותר בי כח, הרצפה תחכה למחר? מותר?

מחשבה חדשה צצה פתאום, כך מתכוננים ליום כיפור? מה לבשל? זאת לא הבעיה, התפריט קבוע, אבל, כל שנה מחדש יש לי קושי שעד היום לא הצלחתי להתגבר עליו. אהובי חזרה מהגן ואמרה שהגננת אמרה שחייבים לסלוח, אולי הגיע הזמן ללמד את הגננות הצעירות האלה, שהם לא ממש מבינות בכאב של החיים? בצלקות שנותרו והשאירו גחלים על אש נמוכה שעדיין לא כבתה 15 שנה?

יש כאלה שלא קשה לסלוח להם, אבל, מה עם אלו שעד היום לא אזרתי אומץ לוותר למחול ולסלוח? עד מתי האש עוד תבער בליבי? נזכרתי ברחלי, עד מתי אשא את כאב הפגיעה? עד מתי אמשיך להקפיד? ולשאת אותה בליבי? למה זה לא עוזב אותי? פעם שמעתי סיפור על שני אסירים שהשתחררו מהכלא, אסיר אחד שאל את חברו: סלחת לסוהר השמן ההוא? חברו ענה לו: לא! ענה לו חברו: אז תדע שאתה עדיין שם! נשארת בכלא! החירות רחוקה ממך.

פתאום קלטתי, שלסלוח זה לשחרר את האסיר מהכלא, ולגלות שהאסירה זו אני! אני במאסר כבר 15 שנה, רחלי שכחה ממני מזמן... ואני ממשיכה לחיות את הזיכרונות הכואבים, ויש עוד לכמה רחליות בליבי, התחלתי להרהר, אולי באמת הגיע הזמן שאתן לליבי, לעצמי את המתנת המחילה והסליחה? הכאב נסחב שנים ולא נרפא, הכעס שלא נגמר - פוגע בי! אולי זאת חובה שלי כלפי עצמי? צריך הרבה חמלה כדי לסלוח, יש לי בחירה חופשית, האם אני מסוגלת לבחור במה באמת טוב לי, ויכניס לליבי שלווה רוגע? מה שירפא את ליבי? מה שיעזור לסגור את העבר, ולפתוח את הלב להווה היקר, שאני מחכה זמן רב ליהנות ממנו, להעביר על מידותי זה קשה, אבל, אולי הגיע הזמן? סליחה היא תכונה אלוקית, לאחר שמשה רבינו היה במרום 40 יום, הוא נענה: "ויאמר ה' סלחתי כדברך..." מה הוא רחום, אף אתה רחום... האם יש סיכוי שאצליח סוף סוף לצאת מהמאסר?

המשכתי להרפות והדמעות המשיכו לזלוג מעיני

יצאתי למרפסת, התרפקתי על ה'כסא נוח', השמים היו בהירים, עצמתי את עיניי והרפיתי את גופי, פעם למדתי שתהליך הסליחה כולל מספר שלבים חשובים. המרצה הסבירה, שחובה לחוש את הכאב, ואפילו כדאי במלוא עוצמתו, להרגיש מה הכאב הזה עושה ללב, כמה הוא נוגע ומייסר, לא לברוח ממנו, לא לטאטא אותו, לדמיין אותו עם כל החושים.

הרפייתי ונשמתי, חזרתי לימים ההם, והתחלתי לשחזר את הכאב שמלווה אותי שנים ארוכות, הרגשתי את הבערה בלב, חזרתי למילים הפוגעות שנאמרו שם, וראיתי עוצמת הפגיעות שנותרה, הבושה וההשלכות, התבוננתי בתוך ליבי לראות, ושאלתי את עצמי: אך הכאב נראה? קצת הופתעתי, ראיתי שחלק מליבי מוקף בחומות גבוהות, עבות יציבות וחזקות בצבע חום, החומות היו גם - קצת חרוכות ומפויחות.

המשכתי להרפות את גופי, ולתת לליבי להרגיש את הכאב, הרגשתי מה עוללתי לעצמי במהלך השנים שהוא נותר שם, חלקים בליבי נשארו סגורים, אטומים, שנים ארוכות הם נותרו במצור מוקפים בחומה, והחומה לא מאפשרת ללב להתמלא באהבה, רוך וחמלה, אך הלב יכול להיות מלא אהבה כאשר הוא מוקף חומה? נשמתי עמוק, התבוננתי בחומה, חשתי את הכאב דקות ארוכות, נשמתי אותו, חייתי אותו, דמעתי איתו...

עד ששמעתי מבפנים קול חלש ששואל: "רייזי יקרה, אולי החומה סיימה את תפקידה? אולי היא כבר מיותרת, והגיע הזמן לנפץ אותה? אולי החומה נמצאת שם מדי הרבה זמן, והיא כבר לא מגנה עליך, רק חוסמות חלקים יקרים מליבך מלחוש את האהבה, ההכלה והרוך לאנשים שיקרים לך ביותר, מה אשמים ילדיך שרוצים 100% לב של אמא?" פתאום הרגשתי כמה נזק גרמתי לעצמי שלא רציתי לנפץ את החומה עד היום, חשתי כמו ילדה ננזפת, אך בהארה של רגע עצרתי את עצמי, מספיק כבר עם הביקורת העצמית, אולי חלק מהחומה היא חומה שבנית מהביקורת ה"בונה" שלך על עצמך? נדהמתי וחשבתי: לעצמך יקירה, האם מותר לך לסלוח?

המשכתי להרפות והדמעות המשיכו לזלוג מעיני, כן, זה ה'כלא' הפרטי שלי, אני הסוהרת אני האסירה, אז, מי יכול לשחרר אותי משם? הרי, המפתחות של כל דלתות הכלא אצלי, האם הגיע הזמן לצאת לחירות? שיחזרתי כל מיני מקרים שכעסתי והקפדתי על עצמי, שנים שאני לא מסכימה להשלים עם מי שאני, וכי אני בראתי את עצמי? בורא עולם החליט כך, מי המלך? הוא או אני? אולי הגיע הזמן לשחרר שליטה? נזפתי בעצמי, הדמעות המשיכו לזלוג מעיני, כל מה שנעשה בעולם, נעשה ברצון המלך, אין שום מציאות בעולם חוץ מה' יתברך, ואין רע יורד מהשמים.

הרמתי את עיני העצומות לשמים והתחננתי: אבא יקר, אני יודעת שאתה מלך טוב ומיטיב, אני לא יכולה להסתדר לבד, החומות כבדות וכבר מעיקות עלי, אני יודעת שגם אתה לא אוהב אותם, נראה לי שאני כבר מוכנה לפרק אותם, אך, אני לא יכולה, יש לי אזיקים על הידיים, רק אתה יכול לעשות זאת איתי, רק בנוכחותך המלאה, חזרתי על המילים הללו 5 או 50 פעמים – קשה לספור כמה, לאט לאט, הרגשתי שקורה בליבי משהו, משהו חדש, החומה מתחילה להיסדק, אבן ועוד אבן, לאט לאט.

היו כמה אבנים עקשניות שסירבו להישבר, הם ניסו לבדוק אם אני רצינית, ואפילו היו סקרניות לשמוע, מה קרה שנזכרתי בהם עכשיו? הבהרתי להם שתפקידם תם, והם כבר מיותרות, ואפילו ממש מפריעות! לא נותרה להם ברירה, הם התפרקו והתמוטטו אט אט והשאירו כמו הר קטן, לומר את האמת: ההר היה די מכוער, הבטתי בו בסלידה, רגע, מה אני עושה איתו עכשיו? הרגשתי קרן אור חודרת לליבי היה בה רכות נעימה ומלטפת, היא עזרה לי לפנות את ההר המכוער.

דמיינתי אך אני מסלקת ומוציאה כל אבן, כל חצץ, ואפילו את האבק שנותר, האמת, הדמיון נהנה להתפטר מהכל, הוא עבד במרץ, ולא הסכים להשאיר שם מאומה, התחלתי להרגיש הקלה עצומה, האם כך מרגישים שמורידים 20 ק"ג בדקה? התבוננתי בליבי, האור הרך התחיל להיות יותר ויותר נוכח, הוא התחיל למלא את החלל הריק, נוכחות ה' היתה מוחשית ממש מלטפת ומרגיעה, האור הטהור והרך חדר עכשיו בעוצמה, בלי לבקש רשות הוא מילא את כל חדרי הלב, וביקש שאסלח, קודם כל לעצמי, והוא אמר בלחישה: "יקירתי, הגיע זמן גאולך", מאן שהוא צצו המילים: "הרפו ודעו כי טוב ה'". ככה יהיה לך יותר טוב, משוחררת וחופשיה, את לא צריכה להיות יותר אסירה.

האם תאפשרי לעצמך עכשו לסלוח לכל ה'רחליות' שנקברו שם? למה מלוח לי בפה? שוב הדמעות הסוררות? כן, דווקא הם מרפאות, ואפילו מטהרות, ליבי לחש: "אני מאפשרת לעצמי למחול ולסלוח לכל מי שהכעיס ופגע בי, גם לרחלי, גם לעצמי". התחלתי להרגיש את הרווחה בלב, בנפש, רוגע ענוג התפשט בגופי, משהו שלא הכרתי, משהו חדש, נשאתי עיניים לשמים, אבא יקר, תודה על המתנה, תודה על האומץ, תן לי בבקשה אומץ שלא לבנות בליבי עוד חומות ומחסומים.

תהא שנת פריצת כל החומות והמחסומים, תהא שנת פיוס, תהא שנת פריחה ושגשוג, תהא שנת פדות נפשנו, אבינו מלכנו "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך".