איה קרמרמן לומדת איך לעשות תשובה אמיתית

בגן הקודם של הקטנה, מדי פעם היא הייתה חוזרת ומכריזה: "לגן הזה אני לא חוזרת יותר. הם אומרים שהאוכל שלי מגעיל ומסריח". כדי לסבר את האוזן, הגוף שלה לא משוגע על גלוטן חיטה ולכן היא אוכלת רק מוצרי כוסמין. מסתבר שפיתות ולחמניות כהות הן נושא שיחה והעלבה בגיל הגן. לפני כמה ימים היא אמרה לי שאחת מהילדות בגן החדש אמרה שהאוכל שלה מסריח, אי לכך ובהתאם לזאת גם לגן הזה היא לא חוזרת. אלול או לא, לא מתאים לי שילדה שניזונה מפיתה לבנה עם ממרח שוקולד מלא סוכר ושמן דקלים תכתיב לבת שלי את הרגלי התזונה שלה. כתבתי פתק וביקשתי מהבת שתיתן לגננת. "אבל אמא, הילדה ביקשה סליחה. היא עשתה תשובה". "לא משנה, תני את הפתק לגננת", סיננתי, עדיין בעצבים.

תשובה. לא משנה כמה מדברים עליה, כמה לומדים עליה, כשנתקלים בה ביום יום, כשפוגשים בה במציאות, לא הכי קל להאמין בה. בין אם אתה בן חמש או בן 43.

תשובה. אני חושבת שזו המילה החזקה ביותר ביהדות, ובכלל. כמה יפה המשמעות של המילה הזאת. תשובה. כן, זו שנבראה לפני בריאת העולם. זו שהיא התרופה למכה. זו שהיא הרפואה לכולנו, האור בקצה המנהרה. זו שהופכת את היהדות לרחומה. תשובה היא לא חרטה או כפרה, אפילו שזה מה שגוגל טרנסלייט אומר. תשובה היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית מאלו. היא מכילה ועוטפת אותן, היא היסוד והשורש להכול.

יוצאים מאזור הנוחות

אנחנו עומדים בפתחו של יום הכיפורים, היום בה"א הידיעה של התשובה, המחילה והכפרה. יום הכיפורים מסוגל להשאיר את הלכלוך מאחור ומאפשר לנו לפתוח דף חדש וחלק מעוונות. ממש נקודת מהפך קיומית. לפניו אנחנו בגדר טעוני שיפור, מוכתמים. אחריו ככביסה צחורה. אין פלא שאנחנו בסטרס לקראתו. אבל יש תנאי אחד שבלעדיו אי אפשר לעבור בהצלחה במכבסת מירוק העוונות: האמונה. אמונה בדבר העוצמתי הזה שנקרא תשובה. כי התשובה היא השער לכפרה ולסליחה. אם אנחנו חסרים באמונה שאם אפשר לקלקל אזי בוודאי אפשר לתקן, נבוא גם חסרים בעבודה שלנו מול היום הקדוש הזה. סקפטיים?

כשבית המקדש היה קיים, יום כיפור היה הפקה רצינית. ההכנות ליום הגדול החלו שבוע מראש. את הלילה שלפני כן היה הכהן הגדול מעביר בלימוד. במהלך היום הוא היה מחליף בגדים כמה פעמים. הקריב קורבנות, טבל, אמר בקול את השם המפורש, נכנס לקודש הקודשים, הקטיר שם קטורת, הקדיש את השעירים ועוד. אם אתם רוצים להיכנס עוד יותר לאווירה תקשיבו לשיר חדש של ישי ריבו, "סדר העבודה".

קטונתי מלהתחרות. אין ספק שזה היה מחזה מרהיב ומעורר יראה עצומה. הכול כדי להגיע לרגע הגדול שבו הכהן מבשר את שכולם מתפללים לשמוע. השם, א-ל רחום וחנון, סולח ומוחל לנו. כיום, אפילו ולמרות שאנחנו חסרים את בית המקדש, ההכנות ליום כיפור נדמות לנו כמו טון על הכתפיים. דור חלש. רק המחשבה על האיסורים שאנחנו עומדים להתמודד איתם והמחשבות על ייסורי הצום מעבירות בנו רעדה. אני יותר חוששת מכך שלא אשרוד את הצום מאשר מיום מהדין. אוי, כמה קשה לנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ממה שמותר לנו תמיד, גם אם זה רק ל-25 שעות. אבל אנחנו מוכנים לוויתורים, למאמץ, לקריעת החול מגופנו ונפשנו. כי אנחנו מאמינים שכאשר אנחנו מתענים יש בזה את הכוח לרומם את התפילות היישר אל כיסא הכבוד, אל מקום הסליחה, המחילה והרחמים במקום מושבו של אב הרחמן.

מהפך של רגע

האמת היא פשוטה יותר. הרבה יותר. אני חלילה לא מקטינה מעוצמתו ומחשיבותו של היום. הרי נכתב "לא היו ימים טובים יותר לישראל מיום הכיפורים". אבל השם? הוא לא זקוק ליום. היום הזה נועד לנו. כל הפעולות, מהורדת הסנדל ועד לבחירת שני השעירים, לא נועדו לכבודו יתברך. הם נועדו לכבודנו. אנחנו זקוקים ליום כיפור כמו אוויר לנשימה, כדי שאנחנו נאמין שיש רגע שבו אנחנו שבים להיות כתינוקות נקיים וזכים. אנחנו כה קטני אמונה במושג התשובה, שאנחנו חייבים את כל הטררם הזה מסביב כדי להאמין שהוא פועל, שיש לו כוח בעולם. אנחנו מורגלים לשפוט את עצמנו לכף חובה, מענים את עצמנו על הנפילות שלנו, אבל מאידך לא מאמינים שחרטה, דיבור פשוט ותשובה מתקנים את מה שעשינו. בגלל המקום החסר, קטן האמונה, קיבלנו את יום כיפור, על גדלותו ועוצמתו, כדי להאמין שיש רגע שמסוגל להפוך את המציאות הפנימית הרוחנית, להפוך אותנו.

התשובה היא פשוטה יותר. היא נבראה לפני החטא, לפני בית המקדש ולפני הקורבנות, ולכן פשיטא שהיא עוצמתית וחזקה מכל דבר אחר. תשובה. כל מה שצריך, הצעד הראשון המקדים וההכרחי, הוא לרצות בקרבת השם. "התשובה עצמה היא הצימאון לשוב אל ה'" (הגרש"ז אוירבך זצ"ל). זהו. לרצות בקרבתו, לרצות להרחיק את החוצץ בינינו. זו תשובה. או לפחות הצעד הראשון והחשוב ביותר שלה. מעומק הגעגוע הזה, לחיבוק נטול מחסומים של ידו הפתוחה הקדושה והרחבה של השם, הכול נמחל.

כל כך פשוט? מי מאיתנו מרים עכשיו גבה?! כן, זה כל כך פשוט. אנחנו לא בהכרח זקוקים לתעניות וסיגופים, אנחנו זקוקים להם כדי להאמין שזה פועל. מה שאנחנו באמת זקוקים לו הוא האמונה שיש תשובה בעולמו יתברך. כן, זו הפשוטה. כמה לא פשוט להיות פשוט.

עוגת דבש במעבד מזון

המצרכים הדרושים:

2 תפוחי עץ ירוקים מקולפים / 2 גזרים מקולפים / 4 ביצים / 1 כוס סוכר / ¾ כוס שמן / 1 כוס דבש / ½2 כוסות קמח כוסמין לבן / 1 כף קינמון / 1 שקית אבקת אפייה / 1 כפית סודה לשתייה

אופן ההכנה:

טוחנים במעבד מזון את התפוחים והגזר עד קבלת עיסה / ממשיכים לטחון ומוסיפים לפי הסדר: ביצים, סוכר, שמן ודבש / כשמעבד המזון כבוי מוסיפים את הקמח, הקינמון, אבקת האפייה והסודה לשתייה. מפעילים לכמה פולסים עד שכל הבצק אחיד, לא יותר / מחלקים את הבלילה לשלוש תבניות אינגליש קייק או מעבירים לתבנית קוגלהוף / מי שבוחר להכניס תוספות - זה הזמן. פשוט מפזרים את התוספת מעל הבלילה / אופים בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו, עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש.

תוספות: צימוקים, דובדבנים מיובשים, פצפוצי שוקולד (מפזרים מלמעלה חופן - הם ישקעו לבד בזמן האפייה).

ותודה לקרין גורן על רעיונות גאוניים לקיצור תולדות האפייה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".